בר"ע 40768-01-14 פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי

השופט עמירם רבינוביץ

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (ב"ל 20651-10-13; סגנית הנשיא איטה קציר) בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 28.8.13 (להלן: הוועדה). בהחלטתה קבעה הוועדה כי למבקש נותרה נכות יציבה בשיעור 10% בגין הפרעה בדיבור.

2. ביום 2.1.13 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון וקבעה כי למבקש נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 29(7)(א)(|).

3. המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. ביום 28.8.13 התכנסה הוועדה. הוועדה בדקה את המבקש, ממצאי בדיקתה ביחס לדיבור היו: "דיבור דיזיארטרי, בחלקו לפחות איננו על רקע אורגני. בזמן הסחת דעת הדיבור בחומרה קלה בלבד."

   לאור זאת סיכמה הוועדה וקבעה:

   "מדובר בחולה טרשת קשה על רקע סכרת, ארוע מוחי שתואר והתבטא ע"י הפרעה בדיבור ובראיה. בבדיקתו היום דיבור דיזארטרי עם אגרבציה בולטת. מצא תואם לנכות שנקבעה בועדה בכל הקשור לתאונה הנדונה.

   יתר מצבו אינו קשור לארוע שהוכר אלא למצבו הקליני הסכרתי. הוועדה עיינה בחו"ד של ד"ר שוורץ מ- 26.6.13 הוועדה מסכימה שקיימת נוירופטיה סכרתית קשה (שאינה קשורה לתאונה) וגם ד"ר שוורץ מסכים ומציין כי הממצאים בפלג הגוף משמאל אינם קשורים לארוע המוחי אלא לסכרת. הוועדה אינה מסכימה בקשר לקביעתו באשר להפרעה בדיבור עם מאפיינים כפי שפורטו חלק מההפרעה עם אגרבציה ואיננה על רקע אורגני."

    לאור האמור קבעה הוועדה למבקש נכות בשיעור 10% וכן ציינה כי חוסר יכולתו של המבקש לחזור לעבודתו כמחסנאי אינה קשורה לפגיעה בעבודה.

4. המבקש ערער על ההחלטה לבית הדין האזורי. בערעורו טען כי הוועדה לא פירטה בצורה ראויה, מדוע המבקש אינו זכאי לאחוזי הנכות כפי שנקבעו בחוות דעתו של פרופ' שוורץ (להלן: חוות הדעת) אשר קבע למבקש 40% נכות בגין הפרעה בדיבור. כן טען המבקש כי על מנת להעריך את חומרת הפגיעה של המבקש היה צורך בבדיקה מעמיקה, אשר לא נעשתה על ידי הוועדה. המבקש טוען כי העדר פירוט של הוועדה בדבר משך "הסחת הדעת", ושל משך הבדיקה אותה ערכה הוועדה עולה כדי טעות משפטית. המבקש אף טען כי הערכת חומרת הפגיעה של המבקש על סמך מספר מילים מהווה פגיעה בזכויותיו. כן טען המבקש כי נפל פגם בהחלטת הוועדה, אשר לא פירטה כיצד הכריעה, איזה חלק מההפרעה בדיבור קשור לפגיעה בעבודה וכיצד העריכה את חומרתו.

5. המוסד טען כי הוועדה התייחסה לחוות הדעת והסבירה, מדוע אינה מסכימה עם קביעותיו, כי ההתייחסות הוועדה לחוות הדעת צריכה להיות כעומק חוות הדעת, וכי לאור העובדה כי חוות הדעת לא כללה כל בדיקה או הנמקה לקביעתו בדבר חומרת ההפרעה בדיבור, התייחסות הוועדה לחוות הדעת מספקת. כן טען המוסד כי טענת המבקש בדבר משך הבדיקה וצורתה הינה טענה רפואית שאין לקבלה.

6. בית הדין דחה את ערעור המבקש וקבע כי אין לקבל את טענת המבקש כי הוועדה לא נימקה בצורה ראויה את קביעתה כי למבקש נכות בשיעור 10% בגין הפרעה בדיבור. כי עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה ערכה למבקש בדיקה קלינית, התייחסה לתלונותיו על הפרעות בדיבור ובראייה, שוחחה עם המבקש ופירטה את ממצאיה באופן המאפשר מעקב אחר הלך מחשבתה. כן קבע בית הדין כי הוועדה הסבירה, מדוע אינה מקבלת את חוות דעתו של פרופ' שוורץ, וזאת על רקע ממצאי בדיקתה, שהעלו כי הפרעת הדיבור של המבקש בחלקה לפחות אינה על רקע אורגני. כן קיבל בית הדין את טענת המוסד, כי הוועדה אינה צריכה להרחיב ולפרט מעבר לרמת הפירוט שבחוות הדעת הרפואית מטעם המבקש. בנוסף דחה בית הדין את טענת המבקש בדבר אופן עריכת הבדיקה בהסתמך על הכלל כי אופן עריכת הבדיקה הקלינית הינו עניין רפואי המסור לשיקול דעתה של הוועדה, אשר בית הדין אינו מוסמך להתערב בו.