אבי גבריאלה נ' המוסד לביטוח לאומי

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת שר מאירי; ב"ל 25095-12-15), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 23.6.15 (להלן- הוועדה), מחמת התיישנות.

2. בית הדין האזורי קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה המוסד, וקבע כי בהתאם לתקנות, היה על המבקש להגיש את הערעור על החלטת הוועדה תוך 60 יום ממועד קבלתה, וכי לא נטען על ידי המבקש כי ההחלטה התקבלה באיחור, ובכל זאת הערעור הוגש לאחר חמשה חודשים וחצי. בית הדין האזורי ציין כי בהתאם לפסיקה, הוא נעדר סמכות להארכת מועד להגשת ערעור על החלטות הוועדה, ובנוסף לכך, בסמוך למועד הגשת הערעור כבר ניתן היה לפי הוראות הדין להגיש תביעה חוזרת למשיב, לפיכך אין מדובר במצב בו העלאת טענת ההתיישנות חוסמת את דרכו של המבקש באופן סופי. בבחינת למעלה מן הצורך נימק בית הדין האזורי, מדוע אף לגופו של עניין אין מקום להתערבות בית הדין בקביעות הוועדה.

3. בבקשת רשות הערעור שלפניי חוזר למעשה המבקש על טענותיו בבית הדין האזורי הן לעניין ההתיישנות, והן לגופו של עניין.

4. לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובכלל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה התערבות בית הדין. מדובר בערעור שהוגש לבית הדין האזורי לאחר חלוף המועד לכך, וגם אם במקרים מסוימים בית הדין מוסמך להאריך מועדים שנקבעו בתקנות להגשת ערעורים על החלטות הוועדות הרפואיות של המוסד, זהו אינו המקרה החריג המצדיק זאת.

5. לא למותר לציין כי אף לגופם של דברים נימק בית הדין האזורי מדוע אין מקום להתערב בקביעות הוועדה, ולא מצאתי בנימוקי הבקשה טעם המצדיק לסטות מהחלטה זו. אשר על כן, עם כל ההבנה למצבו של המבקש, אין מנוס מלדחות את הבקשה, ואין מקום ליתן רשות ערעור.

6. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.

    

   ניתנה היום, י"א טבת תשע"ז (09 ינואר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.