ברנע ואח' נ' כהנא ואח'

פסק דין

1.פסק דין בתביעה ובתביעה שכנגד שמקורן בהסכם שכירות לפיו שכר התובע מהנתבעת דירה.

2.ביחס לעובדות המסגרת, המחלוקות בין הצדדים, חלקיות בלבד.

א.ביום 4.7.2011 נחתם הסכם לפיו השכירה הנתבעת דירה שבבעלותה לתובע למשך שנה.

ב. דמי השכירות המוסכמים – 7,000 ₪ לחודש.

ג. בהסכם נכלל סעיף 5.א. שחשיבותו לפרשתנו רבה: "למשכיר תהא הזכות לקצר את תקופת השכירות, בתנאי שיודיע לשוכר בהודעה מוקדמת בכתב 45 יום מראש כי עליו לפנות את המושכר לאחר תום 60 היום". במוקד הדיון, רצונה של הנתבעת, שאכן יצא אל הפועל, להפעיל סעיף זה ולהביא לפינוי מוקדם של התובע, למעשה, כחודשיים לאחר תחילת השכירות.

ד.הנתבעת קיבלה מהתובע סכום שלגבי היקפו נחלקים הצדדים, אם כי אין המדובר במחלוקת קיצונית: לטענת התובע שולם לנתבעת סך של 12,800 ₪; לטענתה קיבלה היא 11,665 ₪ (כשסכום זה כולל, לטענתה, גם פיקדון להבטחת נזקיה).

ה.מועד תחילת השכירות – במחלוקת מסוימת. על פי ההסכם ולטענת הנתבעת אף יש להכיר בכך, תחילת תקופת השכירות ביום 10.7.2011. לטענת התובע התאפשר לו להיכנס לדירה רק כעשרה ימים לאחר מכן, בשל כך שהתעכבה הנתבעת בפינויה של מיטה מסוימת מהדירה, דבר אותו הבטיחה לעשות בעל פה, הגם שאין לכך ביטוי בהסכם.

ו.לא חלף זמן רב ובראשית אוגוסט ביקשה הנתבעת לממש את זכותה להביא לפינוי הדירה (לטענת התובע, כשברקע לכך רצון הנתבעת כבר סמוך ל – 23 ביולי להראות את הדירה לשוכרת פוטנציאלית אחרת) והצדדים הגיעו כדי הסכמה שתפונה הדירה עד 10.9.2011. אין חולקין שבפועל פונתה הדירה ביום 18.9.2011.

ז. לצד האמור הובאו ראיות לכך ששיק שנועד לדמי שכירות שזמן פירעונו ביום 1.8.2011 לא כובד. עם זאת, יצוין כבר עתה, שאין על הפרק פרשה בה ניתן כלאחר יד לראות באי כיבוד שיק שמשך התובע את אבן הפינה למעשים שמשמעותם הפרת ההסכם על ידו, וזאת בשים לב לנסיבות, כשאין חולקין שהפקיד התובע בידי הנתבעת כבר סכום נכבד בתחילה, בשים לב להסכמה לפינוי מוקדם של הדירה, ולכך שהיה לתובע בסיס להעריך שאם ולאחר שיפונה מהדירה במועד סמוך ונוכח הסכום ששילם, יש היגיון מבחינתו בביטולו של שיק זה.

3.נותנת הדעת שאבן הפינה ל"הסתבכות" עסקת השכירות בעובדה שהתאפשר לנתבעת, בכל מועד, לדרוש את סיום השכירות ופינוי המושכר, בכפוף למתן התראה. רצונה של הנתבעת לממש זכות זאת ימים לא רבים לאחר חתימת ההסכם, היא זו שגררה את ההסתבכות, ואלמלא סעיף זה, לא היינו כאן היום. נחלקים הצדדים ביחס לגורמים, שהביאו להסכמת הצדדים לכך שבהתראה של 60 יום, יפונה המושכר בכל שלב אפשרי של תקופת השכירות, אם זה בשל תקווה שהייתה לנתבעת, ואולי גם התממשה, להשכיר את הנכס לשוכר עדיף שישלם יותר, ואם זה מסיבות אחרות כלשהן. ואולם, לטעמי, אין לכך משמעות. הסכימו הצדדים על אשר הסכימו, הגיעו הם למפגש רצונות בנקודה זאת, והטעמים לכך נעדרי משמעות. ואולם, בשים לב לנסיבות העניין, להסכמה זו של הצדדים, שאין כל סיבה מדוע לא תכובד ולסכומים שממילא שולמו לנתבעת, לא באמת ברור לבית המשפט גם עתה הטעם לתביעה זאת. במישור הכספי אין בה אלא טענות שוליות ואלמלא עגמת הנפש שהביאו על עצמם שני הצדדים גם יחד, לא ניתן היה להבין תביעה זו כלל.

4.אפתח בתובע. לגרסתו הוא שהה בנכס מיום 20.7.2011 עד 18.9.2011 – כחודשיים. וזאת, אגב, כשיש מחלוקת האם לא ראוי היה בשים לב להסכם המפורש הכתוב, לראותו כשוהה בנכס מיום 10.7, ויתר על כן, בשים לב לאישור שנתנו שני הצדדים לכך שפונה הנכס שמונה ימים לאחר המועד הסופי עליו הוסכם. דמי השכירות, כאמור, כ – 7,000 ₪. לשיטת התובע עצמו שילם הוא סכום שאינו מגיע לשיעור המוסכם ביחס לדמי שכירות לחודשיים (ראה, שורות 5-6 בעמוד 3 לפרוטוקול). נוכח זאת, גם במעמד כתיבת פסק דין זה, וגם תוך שיצוין שהקפיד בית המשפט וחזר ועיין בנימוקי כתב התביעה, לא ברור הגיונה של תביעה זאת. לשיטת התובע עצמו שילם פחות מהמגיע תמורת שכירות הדירה לחודשיים, ואשר לדרישת הנתבעת לפינוי מוקדם של הדירה, הרי מתבסס הדבר על סעיף חוזי מוסכם עליו חתם גם התובע עצמו. אין, למעשה, בפי התובע כל עילה ובנסיבות אלה דין תביעתו לדחייה.

5.ומכאן לנתבעת, לרבות מתוקף מעמדה כתובעת שכנגד. במבט דווקני, דווקא את תביעתה עוד ניתן היה להבין במעט, בשים לב לכך שלגרסתה קיבלה מהתובע סכום מעט נמוך יותר מכפי המגיע תמורת למעלה משני חודשי שכירות, ומה גם שאיחר התובע ב- 8 ימים בפינוי הדירה מהמועד עליו הוסכם בין הצדדים במהלך אוגוסט 2011: הוסכם על 10.9.2011. עם זאת, דומני שלא יהא נכון וצודק לקבל את תביעתה. הגם שעל פי שורת הדין זכאית הייתה הנתבעת לדרוש את פינוי הדירה אפילו למחרת כניסת התובע לדירה, עדיין, לא אסתיר, שיש בכך כדי ליצור, לכל הפחות, תחושה מסוימת של אי נוחות. במושגי סעיף 39 לחוק החוזים אקבע, שגם אם דרישת הפינוי אינה לוקה בנסיבות העניין בחוסר לגיטימיות, הייתה דרישה זו מבחינת הנתבעת בגבול דרישת החוק לנהוג בדרך מקובלת. נוכח גבוליות זאת ובשים לב לכך שקיבלה הנתבעת את עיקר דמי השכירות בגין התקופה בה שהה התובע בדירה, אינני בדעה שצודק ולהוסיף לפסוק לטובתה סכומים נוספים, ודומני שחשה זאת בהגינותה גם הנתבעת ולא בכדי נמנעה מהגשת התביעה בעניין עד ליום בו הונח על שולחנה כתב התביעה שהגיש התובע. בהמשך לאמור, גם התביעה שכנגד, דינה לדחייה.

מכבד בית המשפט את הצדדים עד מאד, ודומני, מבינים גם הם, שהסכם המאפשר לאחד הצדדים את האפשרות להביאו לסיומו בכל שלב, בכפוף למתן התראה – בעייתי. בסעיף 5א להסכם גלום זרע הפורענות, שלימים הביא את שני בעלי הדין הנכבדים לבית המשפט, ואילו היתה ניתנת עליו הדעת במועד, ניתן היה לחסוך סכסוך עגום זה.

6.בהחלטות ביניים פסק בית המשפט לתובעת הוצאות בסך 2,000₪ בגין כשל בהתייצבות התובע לדיונים קודמים – ראה החלטה מיום 10.2.2013. אם וככל שסכום זה לא הועבר לידי הנתבעת, תעביר מזכירות בית המשפט את הסכום המופקד לידיה.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים.