בריליאנט דיימונדס בע"מ ואח' נ' די אנד איי פיין ג'ולרי בע"מ

החלטה

1.בפני ערעור לפי סעיף 49 (ב) לחוק בתי המשפט על החלטת נשיא בתי משפט השלום במחוז הדרום, כב' השופט פ. אסולין, מיום 20.9.10 – ובה נדחתה על ידו בקשת המערערים להעברת מקום השיפוט בתובענת המשיבה נגדם מבית משפט השלום באשדוד (שם הוגשה התובענה) לבית משפט השלום באילת.

לטענת המערערים – בפני ביהמ"ש קמא – כל הזיקות בתובענה הינן "אילתיות".

הנתבעים (המערערים) הם תושבי אילת, ההסכם נשוא התובענה נערך באילת ומרבית, אם לא כל, עדי המערערים (הנתבעים) הם מאילת.

המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה מקום מושבה שלה הינו ברמת גן, בעל מניותיה ומנהלה היחידי – שהינו גם העד המרכזי מטעמה – מתגורר בגבעתיים, עדים נוספים מטעמה גם הם גרים במחוז המרכז – ואף עורכי הדין (של שני הצדדים) הינם אנשי תל אביב.

כב' הנשיא פ. אסולין קבע בהחלטתו כי הגם שרבות הן ה"זיקות האילתיות" של התובענה - מתקיימות זיקות מקומיות של חלק מהמעורבים (מנהל התובעת ועדיה) לבתי המשפט הצפוניים יותר של המחוז – ולעניננו זה שבעיר אשדוד.

בנסיבות אלה – כך נקבע – לא ניתן לומר כי חסרה כל זיקה ענינית וטריטוריאלית בין בית המשפט באשדוד בו בחרה המשיבה להגיש תביעתה – לבין נושאי ונשוא התביעה.

2.בהודעת הערעור משיגים המערערים על החלטה זו – ושבים על עיקרי הטענות שנטענו על ידם בפני ביהמ"ש קמא.

לאחר עיון בערעור ובתגובת המשיבה – שניהם מפורטים ועמוסים לעייפה – לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת ביהמ"ש קמא.

אין חולק כי עצם הסמכות המקומית לדון בתובענה דנן נתונה לכל אחד מבתי משפט השלום שבמחוז הדרום – ובית משפט השלום באשדוד בכללם.

אין גם חולק כי ההחלטה באיזה בית משפט מבתי המשפט שבמחוז הדרום תוגש התביעה – מסורה לשיקול דעתו של התובע מגיש התביעה.

אכן – אם יוכח כי תובע פלוני בחר להגיש תביעתו באחד מבתי המשפט שבמחוז השיפוט מבלי שקיימת זיקה ענינית בין אותו בית המשפט לבין התביעה נשואה ונושאיה – כי אז מסמכותו של נשיא בית משפט השלום להורות על העברת הדיון בה לבימ"ש שלום אחר שבמחוז. הדברים אמורים במיוחד שעה שעל פני הדברים בחירת מקום השיפוט נעשית על ידי התובע במטרה אחת ויחידה והיא להציק ולהכביד על הנתבעת בטירחת הדרך ובתוספת ההוצאות והזמן הכרוכים בכך.

ברם, שעה שמתברר כי התובע בחר להגיש תביעתו בפני בית משפט שמתקיימות זיקות עניניות ודיוניות (כגון – מקום מגורי התובע ומקום מגורי עדיו) בין מקום מושבו לבין התביעה, נשואה או נושאיה, אין הצדקה שבדין לשלול ממנו במקרה שכזה את "זכות הבחירה" המוענקת לו על פי הוראות תקנה 3 לתסד"א.

בענין הצדדים דנן – מקובלת עלי מסקנת כב' הנשיא פ. אסולין כי לא ניתן לשלול קיומן של הזיקות ה"לא אילתיות" שבתובענה זו, וממילא אין הצדקה לשלול מהתובע את זכות הפניה לביהמ"ש שבחר בו במחוז השיפוט המוסמך לדון בתובענתו.

3.אשר על כן – אני דוחה את הערעור וכפועל יוצא מכך את בקשת צו הביניים לענין מועד הגשת כתב ההגנה.

המערערים ישלמו למשיבה הוצאות בקשה זו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 3,600 ₪.

המזכירות תשלח עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ז חשון תשע"א, 24 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: