ברזילי ואח' נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל ואח'

החלטה

בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית.

המבקש 1 הינו ראש לשכת עורכי הדין בישראל, המשיבים 7-2 הינם חברי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין וחברי הועד המרכזי בלשכה.

המשיבה 1 הינה המועצה הארצית, המשיבים 6-2 הינם ועדי המחוזות השונים בלשכה.

הבקשה להארכת מועד, הוגשה על ידי המבקשים על מנת שיתאפשר להם להגיש עתירה מינהלית כנגד החלטת המועצה הארצית בנוגע לתקציב הלשכה לשנת 2012.

החלטת המועצה הארצית ניתנה ב-12.12.2012. לטענת המבקשים פרוטוקול אותה ישיבה הופץ ב-25.12.2012. הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית הוגשה רק ביום 12.2.2012 – כלומר יותר מ-60 ימים לאחר החלטת המועצה.

לפיכך, הבקשה להארכת מועד הוגשה מחוץ לסד הזמנים המותר להגשת עתירה מינהלית – העומד על 45 ימים לפי תקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א -2000 (להלן: ("תקנות בית המשפט לעניינים מינהליים") (ראו: עע"מ 1981/02 קיסר – הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).

ההסבר לאיחור שניתן על ידי המבקשים, הוא כי בפרק הזמן מאז ניתנה החלטת המועצה הארצית התנהל משא ומתן אינטנסיבי בין הצדדים לפתרון המחלוקות מחוץ לכתלי בית המשפט – ומשזה לא צלח – הוגשה הבקשה דנן.

המועצה הארצית, ועד מחוז חיפה, ועד מחוז צפון, ו-ועד מחוז תל אביב והמרכז - שהינם חלק מהמשיבים לבקשה - מתנגדים לה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות עליה, ובתשובות לתגובות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין, הבקשה להארכת מועד לוקה בשיהוי ניכר – הן שיהוי סובייקטיבי והן שיהוי אובייקטיבי, ולא קיימת הצדקה לאפשר דיון בעתירה לגופה. אבאר עמדתי להלן.

הכרעה האם עתירה לוקה בשיהוי המצדיק דחייתה תיקבע על סמך מכלול פרמטרים ובהם - מהותה של ההחלטה אותה העתירה באה לתקוף, הנזק שיגרם לאינטרסים ציבוריים כתוצאה מהדיון בה, הסיבה לאיחור ומשכו. ישנם מצבים בהם עתירה תלקה בשיהוי, אף אם הוגשה בתוך סד הזמנים של 45 ימים, ואפילו אם הוגשה תוך ימים ספורים ממועד מתן ההחלטה (ראו: תקנה 4 לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים; בג"ץ 244/70 אריה בקנשטיין נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד כו(2) 515, 516; עת"מ 1770/09 יתרב חברה לשירותי סיעוד ורווח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו]). לבטח אמורים הדברים, כאשר מוגשת בקשה להארכת מועד להגשת עתירה, בעניינים הדורשים תגובה מהירה של הרשות. בהם מתעורר הצורך להגיש את העתירה מוקדם ככל האפשר.

בענייננו, המבקשים מתעדדים לתקוף את החלטת המועצה הארצית בנוגע לתקציב הלשכה לשנת 2012. ההחלטה התקבלה ביום 12.12.2012. המבקשים הינם חברי המועצה הארצית ולפיכך חזקה כי היו מודעים לה במועד בו ניתנה. הבקשה הוגשה יותר מ-60 ימים לאחר שניתנה ההחלטה. משכך מתקיים כאן שיהוי סובייקטיבי.

ודוק: ההחלטה נשוא העתירה כבר נכנסה לתוקף ומוסדות הלשכה, ובכלל זה המחוזות השונים – התנהלו ומתנהלים על פי התקציב שאושר. מחוז תל-אביב אישר את התקציב ביום 25.1.2012, במחוז חיפה אושר התקציב ביום 26.1.2012 וגם במחוז צפון אושר התקציב. התקשרויות שערכו גופי הלשכה עם גורמים שונים נעשו תוך הסתמכות על מסגרת התקציב. משכך, קיים חשש כי צדדים שלישיים, כמו גם המשיבים, עלולים לשנות את מצבם לרעה באופן משמעותי אם העתירה תידון על אף האיחור והשיהוי בהגשתה.

הייתה קיימת חשיבות מהותית להגשת העתירה מוקדם ככל האפשר, ודאי בתוך סד הזמנים של 45 ימים, ונראה כי אף קודם לכן, בטרם ייכנס התקציב לתוקפו – כדי למנוע פגיעה באינטרס הציבורי כתוצאה מהדיון בה. לכן מתקיים כאן גם שיהוי אובייקטיבי.

הסברם של המבקשים, לפיו השתהו בהגשת העתירה בשל משא ומתן שניהלו עם המשיבים – איננו מניח את הדעת. עסקינן בהחלטה דמוקרטית של גוף סטטוטורי, ולכן האפשרות כי באמצעות משא ומתן ניתן יהיה לשנות את ההחלטה – לא סבירה. ככל שלמבקשים היו טענות כנגד החלטת המועצה בעניין התקציב, הם נדרשו לתקוף אותה בדרכים המקובלות וכאמור ממש בסמוך למועד בו ניתנה ועוד בטרם המחוזות השונים יכלכלו את צעדיהם על פיה. הם לא היו רשאים להסתמך כי משא ומתן יביא לשינוי ההחלטה, והיה עליהם לשקול , כי השתהות בהגשת העתירה תוביל למצב בו התקציב ייכנס לתוקפו וגופי הלשכה יסתמכו עליו. משכך, הם לא הראו כל טעם המצדיק את העיכוב בהגשת העתירה.

בשלב זה, היענות לבקשה עלולה לגרום לפגיעה חמורה במשיבים ובצדדים שלישיים, בלא שמצאתי כי קיימת הצדקה לכך.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.

המזכירות תעביר העתק מהחלטה זו לידי באי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ה' אדר תשע"ב, 28 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.