בראונשטייו נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העוררת ל"קבלת קצבה חודשית ממדינת ישראל לניצולי שואה יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם בעבודת פרך".

מדובר בקצבה הניתנת לניצולי שואה בהתאם לגלגולו הנוכחי של חוק ההטבות והמיועדת לפצות ניצולי שואה מה"מעגל הראשון" קרי כאלו שחירותם נשללה מהם בסגירתם בגטאות או במחנות ריכוז או במחנות עבודה כאשר הפרשנות הנוכחית למחנות עבודה היא היות המחנות מחנות שהעבודה בהן הייתה בתנאי מאסר קרי מחנות שהוקמו לצורך כליאת יהודים והעבדתם בעבודות שונות כנגד רצונם וללא קבלת תמורה כלכלית.

וועדת הערר עומדת להכריע בשאלת פרשנות "מחנות העבודה" ברם אותה שאלה העומדת להכרעה איננה רלבנטית לתיק זה.

כבר עתה יש לומר שעם כל הצער, חוק ההטבות איננו מפצה ניצולי שואה שסבלו מעוצר, מאלימות, מהגבלת חירות, הפסקת לימודים או חיי סתר. ההכרה היא רק בגין שהייה במחנות או בגטאות שגם הוכרו ע"י ועידת התביעות כמחנות העונים למדדי ההכרה.

אלא שבמקרה דנן אין שום אפשרות, גם לא בפרשנות המרחיבה ביותר, לבסס מסקנה כי העוררת שהתה במחנה עבודה מוכר.

ב"כ המשיבה הפנתה לכל מיני סתירות ושינויי גרסה, אנו כלל לא רואים צורך להתייחס לטענות אלה וברורה לנו מצוקת העוררת בביסוס גרסה על אירועים שקרו לה כשהייתה ילדה בת כ-8 ולפני כ-71 שנים וקשה לדרוש ממנה לדקדק בפרטים הגם שהמסגרת המשפטית הכללית מחייבת זאת.

אנו נכריע בערר דווקא על בסיס גרסת העוררת כפי שהעידה בפנינו.

מגרסה זו עולות עובדות המעידות על מציאות קשה ברם כזו שאיננה מזכה בתגמול הנדרש.

העוררת לא שהתה במחנה , לא כזה שעבדו בעבודות פרך, לא כזה שעבדו בו בכלל ולא כזה המוכר ע"י ועידת התביעות.

העוררת שהתה לכל אורך השואה בביתה. בית שניתן למשפחתה לפני השואה ובגין תפקידו של האב כעובד מדינה, גם כשנלקח האב לעבודות נשארה העוררת עם אמה ואחיה בביתם ושם גרו גם לאחר תום המלחמה ועד שהאב החליט לעבור ולגור ליד חבר אחר שהכיר.

הגרמנים עשו שימוש בחצר הבית-על פי גרסת העוררת, ברם לא גרו בבית, אם העוררת לא אולצה לעבוד וכאמור ביתו של ניצול השואה איננו מחנה "לאגר" על פי כל הגדרה מקובלת שאם לא כן, היה מקום להכיר בכל ניצולי השואה שאינם מוכרים על פי חוק הנר"ן דבר שלצערנו איננו אפשרי (הגם שהדבר הוצע על ידנו בפסיקה הנוגעת לניצולי שואה שעלו לישראל לאחר אוקטובר 1953).

אין לנו ספק כי חייה של העוררת בביתה, לצד אמה ואחיותיה וללא אביה כאשר מסביב מתנהלת מלחמה קשה ונוראית המונעת בשנאת יהודים, היו קשים ביותר, לצערנו לא זה המדד שהחוק קבע כזכאות לקבלת התגמול.

משכך נדחה הערר. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ג, 04 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

אהרון שדה, שופט

יו"ר הוועדה

דר' נעמי אפטר

חברת הוועדה

דר' צבי בן-ישי