בקשה לעיכוב הליכים שעניינם פיצוי בגין הפקעת חלק ממקרקעין

           זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' רזי) בו חויבו המבקשות לשלם למשיבים 60,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה בהתאם להוראות החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964 והוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

1.        ההליכים דנן עניינם בפיצוי בגין הפקעת חלק ממקרקעין המצויים בקרית אתא והידועים כחלקה 88 בגוש 11010 (להלן: המקרקעין). בשנת 1977 היו הורי המשיבים  בעלי הזכויות במקרקעין והם התקשרו בהסכם עם המבקשות לפיו הסירו התנגדותם להפקעת ארבעה דונם משטח המקרקעין בתמורה לפיצוי מלא עבורם (להלן: הסכם הפיצוי וההפקעה משנת 1977). ביום 10.1.1980 פרסמה המבקשת 2 למתן תוקף תוכנית בגדרה שונה ייעודם של 60 מ"ר משטח המקרקעין שנותר בידי המשיבים לצורך הרחבת דרך, וביום 1.9.1991 פורסמה הודעה בדבר הפקעתם (להלן: ההפקעה משנת 1991). המשיבים סברו כי המבקשות חבות בפיצוי בגין ההפקעה משנת 1991 ומשלא הושגה הסכמה בעניין זה הגישו תביעה כספית בנדון.

2.        בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים הכריע בית המשפט המחוזי בעניינם מבלי שנשמעו ראיות, על יסוד החומר הכתוב שבתיק. בתמצית ייאמר, כי לעניין החבות בפיצוי טענו המשיבים כי בשנות השלושים של המאה הקודמת הופקעו כ-40% משטח המקרקעין בלא ששולם פיצוי (להלן: ההפקעה הראשונה) ועל כן כל הפקעה נוספת (ובענייננו זו משנת 1991) מקימה זכות לפיצוי על פי דין. המבקשות מצידן טענו כי לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי אכן הייתה הפקעה כאמור אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי מאזן ההסתברויות מוביל למסקנה כי המבקשות נקשרו עם הורי המשיבים בהסכם הפיצוי (בקשר עם ההפקעה משנת 1977) משום שהכירו בהפקעה הראשונה שבגינה לא שולם פיצוי. אשר לסכום הפיצוי, אימץ בית המשפט חוות דעת מומחה מטעם המשיבים ופסק לטובתם פיצוי בסך 60,000 כמפורט לעיל, תוך שנדחתה טענת המבקשות כי יש לשום את שווי הקרקע על פי ייעודה החדש (דרך) ולא על פי ייעודה הקודם (מגורים). 

3.        המבקשות הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין בו הן מלינות על חיובן בתשלום הפיצוי וכן על האופן שבו חושב. כעשרה ימים לאחר מכן, פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והדגיש כי על דרך הכלל לא מעוכב ביצועו של חיוב כספי ולא כל שכן בנסיבות העניין ונוכח הסכום הנמוך יחסית שבו מדובר. עוד הודגש כי טענת המבקשות לעניין חוסר היכולת העתידית של המשיבים להשיב את הסכום שנפסק לא נתמכה בתצהיר והדעת נותנת שהעניין לא נבדק.

4.        מכאן הבקשה שלפניי בה עותרות המבקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. כלל ידוע הוא כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב ביצועו של פסק-דין ובמיוחד כך מקום בו הושת חיוב כספי (ראו: ע"א 1509/04 דנוש נ'chrysler corporation (לא פורסם, 7.11.2004)). המבקשות לא הניחו תשתית עובדתית לתמיכה בטענה כי קיים חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם תיזכנה בערעור, ואף לא הציגו כל טעם מדוע לא עשו כן. אמנם, כטענתן, מתקיימים יחסי גומלין בין השיקולים לעיכוב ביצוע ובהם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אולם, אף מבלי שאבחן לגופה את הטענה כי סיכויי הערעור טובים ברי כי אין היא מהווה תחליף להנחת תשתית עובדתית כלשהי באשר ליכולתם של המשיבים להשיב את הסכום שנפסק לטובתם. הטענה כי זכויותיהם של המשיבים במקרקעין הועברו לצד שלישי אין די בה כדי לבסס את התשתית הדרושה לעניין זה.

           אשר על כן הבקשה נדחית.

           אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ' בחשוון, תשס"ח (1.11.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il