בפ"מ 3916-06-15

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר ניתנה למבקש לאחר שנהג בלתי מורשה לסוג הרכב נהג ברכבו של המבקש.

אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי מי שנהג ברכב לא אחז כדין ברישיון נהיגה לסוג הרכב איתו בוצעה העבירה לכאורה.

יחד עם זאת, טען ב"כ המבקש שתי טענות חליפיות:

הראשונה, כי הנהג בפועל השלים הלכה למעשה טרם הנהיגה את תהליך קבלת רישיון הנהיגה למשקל הרכב (סוג הרכב) הרלוונטי לפרשה זו.

בשל תקלה טכנית, לא קיבל עדיין לידיו את הרישיון עצמו, אך מהותית הורשה הוא לנהוג בסוג רכב זה ע"י רשות הרישוי.

השנייה, בעל הרכב לא אפשר למי שנהג בו בפועל נהיגה ברכב. הרשאת הבעלים הייתה לאדם אחר שהוא מורשה לנהיגה ברכב זה, ואילו אותו האדם על דעת עצמו מסר הנהיגה למי שבפועל נתפש ע"י משטרת ישראל. (טענה אחרונה זו נתמכה בתצהיר ללא הגעת המצהיר לדיון בפני).

דיון והכרעה:

לצורך השבת רכב בדרך של ביטול הודעת איסור שימוש, חובה על המבקש להראות כי נתקיימה מי מההגנות הקבועות בסעיף 57 של פקודת התעבורה.

ככל שהגנה תוכח (והנטל הוא על המבקש), הרי שהודעת איסור השימוש תבוטל.

בפרשה זו, לא הוכח ע"י ההגנה בכל דרך כי הרכב נשוא הנהיגה ע"י בלתי מורשה, נלקח מבעליו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

לא די בתצהיר (כאשר המצהיר עצמו אינו מתייצב לדיון) בכדי לחצות את רף הוכחת ההגנה הנטענת.

על בית המשפט להשתכנע כי אכן הרכב עבר לאדם שאינו מורשה ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הבעלים, כאשר זה עשה כל שביכולתו הסבירה בכדי למנוע תהליך מסוכן זה.

בפרשה זו לא עמדה ההגנה בנטל הוכחת ההגנה שבסעיף 57 ב (ב) ולכן אני דוחה טענה זו כמצדיקה את ביטול הודעת איסור השימוש.

ביחס לטענה השנייה של ההגנה, הרי שבטענה זו יש ממש ולו באופן חלקי.

נכון כי הנוהג ברכב לא קיבל לידיו רישיון נהיגה באופן רישמי, אך הוכח במסמכים של רשות הרישוי כי הנהג ניגש ועבר בהצלחה מבחן מעשי (שני במספר) ביחס לסוג הרכב נשוא כתב האישום אשר הוגש.