בלוק אלנור בע"מ נ' מ,ר,א,ש בניין והנדסה בע"מ ואח'

החלטה

1.הנתבעים מבקשים לבטל את פסק-הדין שניתן נגדם בהיעדר התייצבות ביום 8.5.2013 (להלן פסק-הדין). התובעת מתנגדת לכך. עיינתי בבקשה ובתשובה; הנתבעים לא הגישו תגובה במועד שנקצב לכך בהחלטה מיום 5.6.2013.

2.הטעם בעטיו לא התייצבו הנתבעים לדיון – לאו טעם הוא. ניהול משא ומתן בין בעלי-הדין אינו מבטל מאליו דיון שקבע בית-המשפט ושאליו זומנו הצדדים כדין. ביטול הדיון, בין מחמת ניהול משא ומתן ובין בשל טעם אחר, טעון החלטה שיפוטית מפורשת – החלטה שלא התבקשה וממילא לא ניתנה. על כן היה על הנתבעים להתייצב לדיון במועדו.

זאת ועוד, הנתבעים עצמם ביקשו לדחות את הדיון על-מנת שיתאים לאילוצי יומנו של בא-כוחם. הבקשה נענתה בחיוב והדיון נדחה [ר' החלטה מיום 26.2.2013]. במצב דברים זה היה על הנתבעים ובא-כוחם להתייצב לדיון בשעה היעודה; אפילו התעכבו בשל דיון אחר, מדובר במחדל שרובץ לפתחם ושאינו מציג טעם כדין להיעדרותם מן הדיון. אין צורך לומר שבעל-דין שמתעכב מחמת דיון אחר שמתארך מעבר לצפוי נושא בחובה להודיע על כך ללא דיחוי למותב שממתין לו; הימנעות מכך מהווה זלזול בבית-המשפט, בהליך השיפוטי ובצד שכנגד. בענייננו יפים הדברים מקל וחומר לאחר שאגב המתנה לנתבעים ניסה בא-כוח התובעת להשיג את בא-כוח הנתבעים טלפונית מבלי שהדבר עלה בידו; ביטוי לכך ניתן בפרוטוקול.

לבסוף, אין למצוא בבקשה הסבר לכך שנתבעים 2 ו-3 לא נכחו הם עצמם באולם בית-המשפט בשעה שנקבע לדיון, למצער על-מנת להודיע כי בא-כוחם מאחר קמעה ולבקש כי בית-המשפט ימתין פרק זמן נוסף מעבר למקובל.

על כן לא הצביעו הנתבעים על עילה כדין להימנעותם מלהתייצב לדיון שאליו זומנו כדין.

3.כאמור בפסק-הדין, נתבעת 1 התגוננה בטענה אחת ויחידה – היא טענה לפירעון החוב בסך 26,167 ₪ שבעטיו הוגשה התביעה. כלל הוא שטענת 'פרעתי' היא טענת הודאה והדחה. נטל השכנוע להוכיחה קבוע ומוטל על המבקש להתגונן בה, שכן מעמדו כלפי יריבו הוא מעמד של 'המוציא מחברו' [רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (1.11.2006); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 189 (2008)].

ההליך דנן מתברר בסדר דין מהיר. בהליך כזה מגיש בעל-דין את ראיותיו במצורף לכתב-טענותיו. הגשת ראיות נוספות היא זכות, לא חובה; הימנעות מהגשת ראיות נוספות במועד שקולה לוויתור עליהן. הנתבעים בחרו לא להגיש ראיות נוספות במועד שנקצב לכך בהחלטה מיום 11.10.2012, בין דרך כלל ובין במענה לראיות התובעת שהוגשו בתוך התקופה שנקבעה בהחלטה. בכך גילו הנתבעים דעתם שהם מסתמכים על התצהירים התומכים שצורפו לכתב-ההגנה. בתצהירים אלה אין ולו גם ראשית ראיה לטענת 'פרעתי'. לא-זו-אף-זו, עלה מהם כי הנתבעת לא איתרה אסמכתאות דרושות להוכחת טענות הפירעון [ר' תצהיר נתבע 2 בסעיף 4]. משלא הגישה הנתבעת ראיות נוספות החמיצה את ההזדמנות להציג ראיות שלא צורפו לכתב-ההגנה. ודוק: אף עתה אין לפני בקשה להאריך את המועד שנקצב לנתבעים להגשת ראיותיהם. הגנת הנתבעת מתמצה אפוא בכתב-ההגנה ובתצהירים התומכים שצורפו אליו.

כתב-ההגנה ונספחיו אינם מספקים תשתית ראייתית לכאורית לטענת הפירעון. הם אינם מלמדים על טענת הגנה הראויה להישמע אשר עומדת לנתבעת לגוף ההליך. מכאן שהנתבעת 1 לא הראתה שעומדת לה הגנה לכאורית שלשמה יש לבטל את פסק-הדין שניתן נגדה. אין צורך לומר שאין בבקשה לביטול פסק-הדין ובנספחיה כדי לשנות מעילת ההגנה כפי שנטענה בכתב-ההגנה ולהוסיף עליה 'בדלת האחורית', מבלי שהתבקשה ומבלי שניתנה רשות לנתבעים לתקן את כתב-ההגנה.

4.הנתבעים זומנו כדין לדיון שאליו לא התייצבו. אשר על כן לא קמה חובה לבטל את פסק-הדין מטעמי צדק; הביטול מסור לשיקול-דעת בית-המשפט. בהפעלת שיקול-הדעת יתן בית-משפט דעתו לסיבה בעטיה לא התייצב מבקש הביטול ולסיכויי הצלחתו של מבקש הביטול בהליך העיקרי; שיקול שבהערכת סיכויי ההצלחה הוא העיקר [רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2001); רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ (10.8.2010)]. אם לא הצביע מבקש הביטול על עילת הגנה ממשית הראויה להישמע לא יבוטל פסק-הדין. שני הטעמים הללו גם יחד מצדדים בדחיית הבקשה ככל שהיא נסבה על פסק-הדין שניתן נגד נתבעת 1.

5.שונים פני הדברים בהתייחס לנתבעים 3-2. התובענה הוגשה נגדם בטענה שהסחורה שבגינה נוצר החוב נרכשה על אחריות הנתבעים הללו ובערבותם האישית, בין היתר במעמדם כבעלי הנתבעת 1, מנהליה או שלוחיה. הנתבעים 3-2 התגוננו בטענה כי לא פעלו כשלוחי הנתבעת 1 ולא התחייבו אישית לשאת בתשלום מחיר הסחורה. בכל הקשור להגנתם של נתבעים 3-2 מגלים כתב-ההגנה ותצהירי התמיכה שצורפו אליו עילת הגנה הראויה להישמע, שיש בה כדי להצדיק את ביטול פסק-הדין שניתן נגד הנתבעים 3-2 בהיעדר הגנה – כל זאת על-מנת ליתן לנתבעים 3-2 הזדמנות להוכיח כי חובה של הנתבעת 1 לתובעת, לאו חובם הוא.

במקרה הרגיל ישקול בית-המשפט אם ניתן לתקן טעות או מחדל של צד אחד בדרך של מתן רשות לתקן את הטעות תוך פסיקת הוצאות לצד שכנגד, ובלבד שלא יהא בכך עשיית עוול לצד השני שכן אין מתקנים עוול בעוול [ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (1966)]. על-פי אמת-מידה זו יש לנהוג בענייננו. מחדלם של נתבעים 3-2 להתייצב לדיון ניתן לפיצוי בפסיקת הוצאות הולמות לטובת התובעת, באופן שיבטא את הזמן שירד לטמיון בשל אי-התייצבותם ואת חולשת הטעם שבעטיו לא התייצבו.

6.אני מורה אפוא כלהלן:

(א)בקשתה של הנתבעת 1 לביטול פסק-הדין נדחית; כנגד נתבעת 1 יעמוד פסק-הדין מיום 8.5.2013 על מכונו לכל דבר ועניין.

(ב)פסק-הדין נגד נתבעים 3-2 יבוטל בתנאי מפורש כי הנתבעים הללו ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את הוצאות הדיון שהתקיים ביום 8.5.2013 ואת הוצאות הבקשה דנן בסך כולל של 4,000 ₪, כל זאת עד יום 1.9.2013 כשימי פגרה באים במניין הימים. שולם הסכום בתוך המועד שנקצב לכך, יבוטל פסק-הדין נגד נתבעים 2 ו-3, פסק-הדין שניתן נגד נתבעת 1 יהא פסק-דין חלקי וייקבע מועד לדיון הוכחות על-יסוד התצהירים שהוגשו עד לישיבת יום 8.5.2013.

(ג)לא ישלמו הנתבעים את סכום ההוצאות בתוך התקופה שנקצבה לכך, יעמוד פסק-הדין שניתן נגדם על מכונו ללא צורך במתן החלטה נוספת.

ת.פ. 8.9.2013.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב אב תשע"ג, 19 יולי 2013, בהעדר הצדדים.