בטחיש נ' מדינת ישראל/ שר הפנים ואח'

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.

עסקינן בתביעה כספית על סך 602,000 ₪, אשר הגישה המשיבה מס' 1 (להלן:"המשיבה") כנגד המבקשת ומדינת ישראל. המבקשת הינה מועצה מקומית.

במסגרת כתב התביעה טוענת המשיבה, כי היא נבחרה לתפקיד ראש המועצה, לאחר שקיבלה למעלה ממחצית מקולותיהם של חברי המועצה אשר מונו על ידי משרד הפנים. לטענתה, הממונה על מחוז הצפון, אשר היה נציגו של שר הפנים, אמור היה להכריז על בחירתה והוא לא היה מוסמך לעכב את הפרסום באשר לבחירתה או את תחילת תפקודה כראש מועצה. לטענתה, לא היה לו כל שיקול דעת להימנע מאישור הבחירה. לטענתה, נציגי משרד הפנים טענו, כי יש צורך באישור שר הפנים לבחירתה לתפקיד, לא פרסמו את דבר בחירתה, לא מסרו לה תעודת יו"ר מועצה ולא אישרו לה לקבל משכורת מקופת המועצה. לטענת המשיבה, בהמשך נערכה ישיבה שלא מן המניין ובמסגרתה נבחר מר גל מור סמו לתפקיד יו"ר המועצה. לטענתה, הממונה על המחוז וקצין המחוז אמרו לה, כי הם אינם מכירים בה כראש מועצה בשל התנגדות מנהיגי העדה הדרוזית, מנהיגי חמולות ואנשי דת לכך שאישה תכהן בתפקיד האמור. המשיבה טוענת, כי המעשים המפורטים גרמו לה לעוגמת נפש והיא הפכה למטרה ללעג.

המבקשת טוענת, כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף בשל העדר עילה ו/או העדר יריבות או בשל אי מיצוי הליכים וזניחת טענות. לטענתה, מהגרסה המפורטת בכתב התביעה עולה, כי כל טענות המשיבה הינן נגד שר הפנים ומשרד הפנים, אשר לא אשרו את בחירתה לתפקיד. לטענתה, בכתב התביעה לא מופיעה טענה כלשהי המייחסת לה אחריות לכך שמינוי המשיבה לא אושר. לטענתה, לאור האמור לעיל, הרי שכתב התביעה אינו מגלה עילה תביעה בנוגע אליה. לטענת המבקשת, אף אם יעלה בידי המשיבה להוכיח את הטענות המפורטות בכתב התביעה, הרי שהיא לא תהיה זכאית לקבל ממנה את הסעדים המפורטים בכתב התביעה, שכן הגורם המעוול על פי כתב התביעה, הינו משרד הפנים. המבקשת ציינה, כי היא אינה הגוף המוסמך לאשר את מינויו של העומד בראשה ולפיכך הרי שלא מוטל עליה ליתן את הסעד הנתבע בענייננו. לאור האמור לעיל טוענת המבקשת, כי אין עילת תביעה נגדה וכי לא קיימת יריבות בינה לבין המשיבה.

עוד טוענת המבקשת, כי יש להורות על סילוק התביעה בשל אי מיצוי הליכים והשלמה עם מעשיו של שר הפנים. לטענתה, המשיבה לא עתרה כנגד החלטת שר הפנים שלא לאשר בחירתה וכנגד ההחלטה למנות ראש מועצה חדש ותחת זאת היא המשיכה לתפקד כחברת מועצה. לטענתה, המשיבה וויתרה על הגשת עתירה מנהלית לשם מימוש בחירתה לתפקיד. המבקשת טוענת, כי האמור לעיל מלמד שהמשיבה השלימה עם החלטות השר וזנחה כל טענה שהייתה לה בקשר להחלטות אלו. לטענתה, משלא עתרה המשיבה נגד החלטות אלו, הרי שהיא מנועה מלהגיש תביעה נזיקית בנדון. המבקשת הוסיפה, כי ההלכה הפסוקה היא, כי פרט למקרים חריגים לא תוכר תביעה לפיצויי קיום בעילה שמקורה במכרז, אם לא מוצו קודם לכן ההליכים לאכיפת הזכייה.

לחלופין טוענת המבקשת, כי על המשיבה לפרט מה הן העובדות אשר מקימות את עילת התביעה נגדה.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להדחות. המשיבה ציינה, כי יש לבחון האם כתב התביעה מגלה עילת תביעה. לטענתה, בשלב זה על בית המשפט להניח שכל העובדות המפורטות בכתב התביעה הינן אמת וכי יעלה בידי התובעת להוכיח אותן. רק כאשר ברור, כי אף אם יעלה בידי התובע להוכיח את האמור בכתב התביעה, הרי שהוא לא יהיה זכאי לסעד הנתבע הרי שיש להורות על סילוק התובענה. לטענתה, מקום בו ניתן להציל הליך על ידי תיקונו יש ליתן עדיפות לדרך זו על פני הסעד הדרסטי של מחיקת ההליך.

המשיבה טוענת, כי במסגרת כתב התביעה היא ציינה, כי ממילא לא נדרש אישור שר הפנים להחלטת מליאת המועצה וכי היא תפקדה בפועל כראש מועצה במשך כשמונה חודשים ועל כן היא זכאית לשכר מקופת המועצה. המשיבה טוענת, כי טענתה כלפי המבקשת הינה, כי על המבקשת לשלם לה שכר בעבור התקופה בה היא מילאה את תפקידה כראש מועצה. לטענתה, בהנחה שיעלה בידה להוכיח שהיא נבחרה כדין לתפקיד, כי היא כיהנה בתפקיד בפועל ושהיא זכאית לשכר מקופת המועצה בגין תפקידה הרי שקיימת לה עילת תביעה נגד המבקשת.

המבקשת הגישה תגובתה לתגובת המשיבה. לטענתה, בתגובתה לא התייחסה המשיבה לטענתה באשר לסילוק התביעה על הסף בשל אי מיצוי הליכים והשלמה עם מעשיו של שר הפנים. עוד טוענת המבקשת, כי היא מתנגדת לניסיון המשיבה להרחבת חזית. לטענתה, טענת המשיבה לפיה מגיע לה שכר ראוי בגין תפקידה הינה הרחבת חזית. המבקשת טוענת, כי עסקינן בטענה חדשה אשר לא נטענה קודם לכן. לטענתה, מתגובת המשיבה עולה, כי טענות המשיבה כלפיה מתמצות בתשלום שכר ותנאים נלווים. בנסיבות אלו טוענת המבקשת, כי יש למחוק מכתב התביעה אשר הוגש נגדה את הסעדים אשר אינם קשורים לעניין האמור. עוד טוענת המבקשת, כי רק לאחר אישור שר הפנים, היא רשאית לשלם משכורת לראש הרשות. המבקשת ציינה, כי בענייננו לא ניתן אישור כאמור. לטענתה, זכאי לקבל משכורת מי שבחירתו אושרה וכהונתו הינה כדין. לבסוף טוענת המבקשת, כי בית המשפט המוסמך לדון בתביעת המשיבה לתשלום שכרה הינו בית הדין לעבודה.

דיון ומסקנות

לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט.

הסעד של סילוק תובענה על הסף הינו סעד דרסטי ושומה על בתי המשפט לנהוג בזהירות יתרה בהפעלת סעד זה. סילוק תובענה על הסף הינו בגדר אמצעי הננקט בלית ברירה. די בקיומה של אפשרות, אף קלושה, כי לאור העובדות המהוות את עילת התביעה יהיה התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו בכדי שלא להורות על סילוק התובענה. בשלב זה על בית המשפט לבחון, האם קיימת עילת תביעה על סמך האמור בכתב התביעה ומתוך הנחה שיעלה בידי התובע להוכיח טענותיו המפורטות בכתב התביעה.

מכתב התביעה עולה, כי המשיבה עותרת לפיצוי כספי בסך של 602,000 ₪. במסגרת כתב התביעה, פירטה המשיבה את ראשי הנזק בגינם היא תובעת את הסכום האמור. עיון בכתב התביעה מלמד, כי המשיבה עותרת לפיצוי בסך 250,000 ₪ בשל הנזק הנפשי והרגשי אשר נגרמו לה, לטענתה, ו- 10,000 ₪ בגין הפסד שכר במשך חודש בגין תקופה בה שהתה בחופשה ללא תשלום ממשרד החינוך בעקבות בחירתה לתפקיד. שני הסכומים האמורים אינם סעדים אשר יש בידי המשיבה לתבוע מהמבקשת שכן המשיבה טוענת, כי עסקינן בנזקים אשר נגרמו לה בשל התנהלות משרד הפנים והעובדה שמינויה לא אושר. בנוגע לסעדים האמורים לא טענה המשיבה, כי הם נתבעים בשל מעשיה או מחדליה של המבקשת. כמו כן, כאמור לעיל, המשיבה טוענת, כי טענתה כנגד המבקשת הינה באשר לתשלום שכר ותנאים נלווים. העניינים המפורטים לעיל אינם קשורים לטענות המשיבה כנגד המבקשת.

מכתב התביעה עולה עוד, כי המשיבה עותרת לתשלום סכום של 312,000 ₪ בגין שכר אשר היא אמורה הייתה לקבל, ככל שבחירתה הייתה מאושרת, וסך של 30,000 ₪ בגין הטבות אחרות להן היא הייתה זכאית. ראשית יש לציין, כי במסגרת כתב התביעה לא טענה המשיבה, כי עסקינן בשכר המגיע לה בגין התקופה בה שימשה בתפקיד בפועל. תחת זאת טענה, כי במידה שבחירתה הייתה מאושרת הרי שהיה בידה לקבל שכר במשך מספר שנים. לצורך תביעה זו העמידה את הפסדה על מכפלה של שכר חודשי בשווי 26,000 ₪ לתקופה של שנה. אין מחלוקת, כי עסקינן בתקופה העולה על התקופה בה מילאה המשיבה את התפקיד בפועל, לטענתה. עובדה זו מלמדת, כי אכן אין עסקינן בתביעה לתשלום שכר בגין התקופה האמורה.

בכתב התביעה טענה המשיבה, כי במידה שמינויה היה מאושר הרי שהיא הייתה מכהנת בתפקיד מספר שנים בהן הייתה מקבלת שכר. לצורך התביעה העמידה את הפסדה בנדון על תקופה של שנה. טענתה כעת, כי עסקינן בסכומים המגיעים לה בגין התקופה בה עבדה בפועל בתפקיד מהווה הרחבת חזית. אין מחלוקת, כי במסגרת כתב התביעה טענה המבקשת, כי היא תפקדה בפועל כראש המועצה ממועד בחירתה ועד למועד בחירתו של ראש מועצה חדש (סעיף 13 לכתב התביעה) אלא שהיא לא טענה, כי הסכומים הנתבעים הינם בגין תקופה זו וטענה זו הינה הרחבת חזית.

מהתוספת הראשונה לצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג- 1953 עולה, כי הצו חל על המבקשת, אשר שמה מפורט בתוספת הראשונה. בצו צוין, כי סעיפים 110-139 לצו המועצות המקומית (א) יהיו סעיפים 110-139 לצו זה. סעיף 115 עוסק, בין היתר, במשכורתו של ראש המועצה וקובע, כי הלה יהיה רשאי לקבל משכורת מקופת המועצה באישור השר ובשיעור שיקבע השר.

במסגרת כתב התביעה ציינה המשיבה, כי המבקשת כפופה לפיקוחו ולהנחיותיו של שר הפנים ועובדי משרד הפנים. כן ציינה, כי משרד הפנים לא אישר את מינויה ולא אישר לה לקבל שכר מהמבקשת. כאמור לעיל, הוראות צו המועצות המקומיות (ב) מלמדות, כי זכותו של ראש מועצה לקבל שכר תלויה באישור שר הפנים לפיו ראש המועצה זכאי למשכורת ובכך ששר הפנים ייקבע את שכרו. אין מחלוקת, כי בענייננו לא התקיימו התנאים האמורים ולפיכך לא התגבשה חבותה של המבקשת לשלם שכר למשיבה. משלא אושר מינויה של המשיבה, הרי שלא התגבשה זכותה לקבל שכר מהמבקשת ואף אם יעלה בידה להוכיח שהיא נבחרה כדין ומילאה את התפקיד בפועל, לא יהיה בכך בכדי לגבש את חובתה של המבקשת כלפיה. המבקשת פעלה בהתאם להוראות החוק החל בענייננו. ככל שיעלה בידי המשיבה להוכיח, כי היה על שר הפנים לקבוע, כי היא זכאית לקבל שכר הרי שנזקיה נגרמו מאחר ולא ניתן האישור האמור ולא בשל התנהלות המבקשת.

לא זו אף זו, אף אם קיימת למשיבה עילת תביעה נגד המבקשת בגין השכר לו היא זכאית, לגרסתה, בגין התקופה בה מילאה את תפקיד ראש המועצה, הרי שעסקינן בתביעה לתשלום שכר וככזו היא אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה אלא בסמכותו של בית הדין האזורי לעבודה.