בורשה ואח' נ' מוחמד אסעד ואח'

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

רקע כללי

התובעת ילידת 4/9/1995, אזרחית ישראל, נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל ביום 3/8/2004, כאשר רכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1, תושב הרשות הפלשתינית, פגע בה.

ממקום התאונה הועברה התובעת לבי"ח שערי צדק, שם אובחנו אצלה פגיעת ראש, שבר בירך שמאל, פגיעות בפנים, בשיניים ושבר בלסת. לאחר מכן, הועברה התובעת לבי"ח הדסה עין כרם, שם קובעה רגלה בגבס וטופלה במחלקת פה ולסת. התובעת אושפזה עד ליום 5/8/2004. מאוחר יותר, ביום 6/2/2005 עברה התובעת ניתוח בלסת.

הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ שמקום מושבה בשטחי הרשות הפלשתינית, אשר ביטחה את רכב הנתבע 1 בביטוח חובה בזמן התאונה.

במסגרת הגנתם טענו הנתבעים 1 ו-2 כי התאונה אירעה מחוץ לשטח מדינת ישראל, אשר חל בו דין זר, שהוא הדין החל בשטחי הרשות הפלשתינית, ולפיכך יש לפסוק לתובעת פיצויים על פי הדין הפלשתיני.

הנתבעים אף טענו כי גם אם ייפסק לתובעת פיצוי לפי הדין הישראלי, אין לחייבם אלא בשיעור הפיצוי שהיה נפסק לה על פי הדין הפלשתיני.

לנוכח טענת הנתבעים 1 ו-2 צורפה הנתבעת 3, קרנית, על מנת לשלם לתובעת, בהיותה אזרחית ישראל, השלמת פיצוי כפי המגיע לה ע"פ הדין הישראלי, זאת בהתאם לסעיף 12 (ה) לחוק הפלת"ד, וזאת ככל שתוכח ותתקבל טענת הנתבעת 2 (להלן:"הנתבעת").

הדין החל

לאחר שנתתי את דעתי למכלול חומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת פיצויים על פי חוק הפלת"ד ולחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים אלה.

ראשית לכל, מחומר הראיות עולה כי התאונה אירעה בשטח מדינת ישראל. הדבר עולה מעדותה של התובעת 2, אמה של התובעת, אשר העידה כי התאונה אירעה בבית חנינה החדשה (ראו סעיף 3 לתצהירה של התובעת). ראו גם עדותה של התובעת 2 בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-15.

חיזוק לעדותה של התובעת 2 ניתן למצוא באישור המשטרה אשר לפיו התאונה נחקרה על ידי משטרת ישראל, יחידת התנועה במחוז ירושלים. באישור המשטרה צוין כי מקום אירוע התאונה הוא "ירושלים, בית חנינה".

הנתבעת לא הביאה כל ראיה מטעמה אשר יכולה לתמוך בטענתה שלפיה התאונה אירעה מחוץ לשטח מדינת ישראל. הנתבעת אף לא דאגה להביא עדות של הנתבע 1 אשר היה מעורב בתאונה.

הנתבעת יכלה לברר את מקום אירוע התאונה במדויק, על פי זיהוי נקודות הציון (הקואורדינטות) על פי רשת מיפוי ארצית, ולהציג תעודת עובד ציבור ממחלקת מיפוי ישראל, שמציינת אם מקום זה נמצא מחוץ לשטח מדינת ישראל.

על פי הפסיקה, מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה או עדות שהיא לטובתו, אשר לפי השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק שאילו הביא אותה ראיה, הייתה פועלת נגדו (ראו: ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתיתיהו, פד"י מ"ה (4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טל קר, פד"י מד(4) 595, 602; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח', פד"י מז(2), 605, 614).

לנוכח האמור, יש לקבוע כי הוכח שהתאונה אירעה בשטח העיר ירושלים, בשטח מדינת ישראל, ומכאן יש לקבוע כי חוק הפלת"ד חל על התאונה.

מעבר לכך, אף אם היה נקבע כי התאונה אירעה מחוץ לשטח מדינת ישראל, בשטח הרשות הפלשתינית, הרי גם במקרה כזה התובעת היתה זכאית לפיצוי על פי העקרונות הקבועים בחוק הפלת"ד, וזאת מן הטעם שבמועד אירוע התאונה חל בשטחי הגדה המערבית, לרבות שטחי הרשות הפלשתינית, צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (677, תשל"ו-1976) (להלן: "צו הפיצויים"). רק בשנת 2005 חוקקה הרשות הפלשתינית את חוק הביטוח הפלשתיני בעניין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על פי הפסיקה, צו הפיצויים זהה כמעט לדין הישראלי, ומכל מקום, לא נבדל ממנו באופן שישפיע על שומת הפיצויים על פי צו זה (ראו: א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין בחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 48; ע"א 9242/02 עזה אלאהליה חברה לביטוח נ' קבבו; ע"א 8236/09 אלאהליה חברה לביטוח נ' אבו גלידאן ואח', שם נקבע:

"הנתונים השונים שעליהם מצביעה המערערת לגבי אופן חישוב הפיצויים לנפגע שהוא תושב השטחים, אינם משקפים הבדל שבדין. נתונים אלה, אף בהנחה שהם נכונים, משקפים הנחות עבודה עובדתיות של בתי המשפט הפלשתינים."

גם בענייננו, אילו היה נקבע כי התאונה אירעה מחוץ לשטחי מדינת ישראל, בשטחי הגדה המערבית, הרי הפיצוי היה צריך להיפסק על פי עקרונות הפיצויים הקבועים בחוק הפלת"ד בדבר החזרת המצב לקדמותו. על פי עקרונות אלה, נקבע כי יש לפצות נפגע על ידי החזרת המצב לקדמותו, ולכן יש להתחשב בהערכת הפיצוי בשיעור ההוצאות והנתונים השונים אשר חלים במקום מגוריו של הנפגע ואשר משפיעים על שיעור הפיצויים ומסוגלותם להחזיר המצב לקדמותו (ראו: ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן ואח', פד"י מח(2), 705).