בג"ץ 250/15 פלוני נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'

השופט צ' זילברטל:

           עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו החלטות בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיין מ' עמוס) מיום 9.7.2014 ומיום 28.12.2014 בגדרן דחה בית הדין את ערעורו של העותר על החלטות בית הדין הרבני האזורי באשקלון, בהן נקבע כי הוא חב בכתובתה של גרושתו, היא המשיבה 2 (להלן: המשיבה).

רקע

1. יצוין כי על כל אחת מהחלטות בתי-הדין המצורפות לעתירה מצוינים שני תאריכים שונים, האחד בראש ההחלטה ("תאריך הזנת החלטה"), והשני, מועד חתימתה הדיגיטלית, מופיע בסופה. משכך, הצדדים מתייחסים לאותן החלטות אך מציינים תאריכים שונים בהן הן ניתנו (לעתים בפער של כמה שבועות בין שני התאריכים). למען הסדר הטוב, וכיוון שלתאריכים בהן ניתנו ההחלטות בעניינו של העותר בבית הדין האזורי יש חשיבות הנוגעת לטענותיו העיקריות בעתירה, אתייחס להחלטות על-פי התאריך המופיע בחתימתן (שהוא גם המאוחר יותר, ועל כן מדובר בחלופה הנוחה יותר לעותר, ככל שהדבר נוגע למועד להגשת הערעורים על ההחלטות).

           להלן אעמוד על השתלשלות העניינים בתמצית.

2. מהחלטות בית הדין האזורי עולה כי ביום 8.1.2009 התגרשו הצדדים, וביום 12.7.2011 קבע בית הדין כי המשיבה זכאית לכתובתה, וכי באופן עקרוני העותר מחויב בסכום המופיע בכתובה (1,000,000 ש"ח). עם זאת, בית הדין האזורי עיכב את הגבייה בפועל של הסכום, וקבע כי יש לבדוק תחילה את הזכויות הממוניות שקיבלה האישה במסגרת איזון המשאבים.

           לאחר החלטה זו, ביקש העותר שיישקל מחדש חיובו בכתובתה של המשיבה נוכח קיומן של ראיות חדשות הנוגעות לקשר שקיימה לכאורה המשיבה עם גבר אחר במהלך נישואי הצדדים. בית הדין שמע ובחן את הראיות החדשות שהציג העותר, ובפסק-דין מיום 28.8.2013 דחה את טענותיו וקבע כי הוא חב בכתובתה של המשיבה. העותר לא אמר נואש, ופנה פעם נוספת לבית הדין בטענה כי הכתובה פסולה משום שנחתמה רק על-ידי עד אחד, ומשכך אין לחייבו בכתובתה של המשיבה. בהחלטה מיום 29.12.2013 דחה בית הדין גם טענה זו, וקבע כי הכתובה כשרה.

3. לטענת העותר, ביום 16.1.2014 הוגש על-ידו לבית הדין הגדול ערעור על החלטות בית הדין האזורי (לטענת המשיבים הערעור הוגש ביום 6.2.2014). בערעורו טען העותר נגד חיובו בכתובה, נגד הקביעה לפיה לא הוכח כי המשיבה נאפה, ונגד הקביעה לפיה הכתובה נמצאה כשרה.

           בהחלטת בית הדין הגדול (כב' הדיין מ' עמוס) מיום 9.7.2014 הובהר כי בעת הגשת הערעור על-ידי העותר, הוסבר לו על-ידי מזכירות בית הדין, כי הוא אינו רשאי להגיש ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום 12.7.2011 ומיום 28.8.2013, וכי אם ברצונו לערער עליהן עליו להגיש בקשת רשות ערעור. ואולם, על-אף הנאמר לו העותר התעקש על הגשת הערעור, ולבקשתו נפתח במזכירות בית הדין תיק ערעור.