השופטת א' פרוקצ'יה:
1. עניינה של עתירה זו בטענת 5 תלמידים, תושבי מזרח ירושלים, כי המדינה אינה מקיימת את זכותם לחינוך חובה חינם במוסדות חינוך רשמיים, וכי עקב כך הם נאלצים ללמוד במוסדות לא-רשמיים, והוריהם נושאים בנטל תשלומים כבד. הם דורשים באמצעות הוריהם את החזרת עלויות לימודיהם בטענה כי עומדת להם זכות יסוד לחינוך חינם על פי הדין, וזו אינה מקויימת. האגודה לזכויות האזרח הצטרפה לעתירה כעותרת ציבורית.
העתירה
2. העתירה מופנית כנגד שרת החינוך וכנגד מינהלת החינוך בעיריית ירושלים האחראית על החינוך בעיר (להלן: מנח"י). על פי הטענה, ילדים רבים, תושבי מזרח ירושלים, נאלצים בעל כורחם ללמוד בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים או בבתי ספר פרטיים שאינם מוכרים, מאחר שמערכת החינוך הרשמית בעיר אינה מסוגלת לקולטם, בהעדר תשתיות פיסיות של מבנים ומערך הוראה העונה על הצורך. בתי הספר הלא-רשמיים בהם משובצים התלמידים מופעלים על ידי גורמים פרטיים שונים, וחלקם אינם מפוקחים כלל על ידי רשויות החינוך של המדינה, ומצויים על כן מחוץ למערכת החינוך המדינתית. רבים מהם גובים ממשפחות התלמידים שכר לימוד גבוה. על פי נתוני העתירה, שהוגשה ביום 16.6.2008, בשנת הלימודים תשס"ח (2008-2007) היו במזרח ירושלים כ-79,000 ילדים בגיל לימוד חובה, מהם 40,256 תלמידים למדו במוסדות השייכים למערכת החינוך הרשמית. לעומת זאת, בחינוך המוכר שאינו רשמי למדו 17,905 תלמידים, ואילו בבתי הספר של הוואקף ובתי ספר פרטיים אחרים שאינם מוכרים למדו 20,363 תלמידים. על פי העתירה, כ-9,000 תלמידים תושבי מזרח ירושלים אינם רשומים באף אחת מן המסגרות הללו. על פי נתוני מנח"י (המופיעים באתר האינטרנט של עיריית ירושלים), בשנת הלימודים תש"ע (2010-2009) נימנו במזרח ירושלים 82,324 תלמידים בגיל חינוך חובה. מתוכם למדו 42,271 תלמידים בבתי ספר עירוניים רשמיים (1,456 כיתות) ו-20,603 תלמידים למדו בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים (753 כיתות). 20,363 תלמידים למדו בבתי הספר של הוואקף ובתי הספר הפרטיים (726 כיתות). מנתונים אלה עולה, כי כמחצית ממספר התלמידים במזרח ירושלים לומדים בחינוך הרשמי, ומחציתם הנותרת לומדים בבתי ספר לא-רשמיים, כאשר מחצית מאותה קבוצה משובצים בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, המפוקחים על ידי משרד החינוך, והמחצית האחרת בבתי ספר פרטיים, שהם חיצוניים למערכת החינוך, ואינם נתונים לפיקוח הרשויות המוסמכות בישראל.
3. העותר 1, תושב שכונת שועפאט בירושלים, היה בעת הגשת העתירה תלמיד כיתה ב'. הוריו ביקשו לרושמו ללימודים בבית ספר רשמי באזור מגוריו, אולם נענו על ידי מנח"י כי לא ניתן לקלוט אותו בחינוך הרשמי מהעדר מקום. לאור זאת, נאלצו ההורים לרושמו ללימודים בבית ספר פרטי 'אחבאב אל רחמן' בשכונת מגוריו, ושילמו עבורו 3,760 ש"ח לשנה כשכר לימוד.
העותרים 2 ו-3 הינם אחים, תושבי שכונת השלום בירושלים, אשר היו בעת הגשת העתירה תלמידי כיתות ב' ו-ד'. הוריהם של עותרים אלה ביקשו במשך מספר שנים לרשום את ילדיהם לבתי ספר רשמיים במזרח העיר, אך הן בתי הספר אליהם פנו, והן מנח"י השיבו להם כי, בשל אילוצי מקום, לא ניתן לקלוט אותם במערכת החינוך העירונית. לפיכך, עותרים אלה נרשמו על ידי הוריהם בבית הספר 'שירין' בשכונת מגוריהם, שהוא מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. הורי ילדים אלה שילמו בעבורם בשנת הלימודים תשס"ח שכר לימוד בסכום כולל של 4,925 ש"ח.
העותרים 4 ו-5 הינם אחים, תושבי שכונת בית חנינא, שהיו תלמידי כיתות ב' ו-ט' בעת הגשת העתירה. הוריהם ביקשו לרשום אותם לבתי ספר רשמיים באזור מגוריהם, אך נענו בשלילה מטעמי חוסר מקום, הן על ידי בתי הספר עצמם, והן על ידי מנח"י. לפיכך, העותר 4 נרשם ללימודים לבית הספר 'ברידג'', מוסד מוכר שאינו רשמי בשכונת מגוריו, ואילו העותר 5 נרשם בבית הספר הפרטי 'אלעהד' בא-ראם. שיבוצו בבית ספר זה מחייב את העותר 4 לחצות מדי בוקר את מחסום א-ראם, דבר הכרוך במאמץ ובזמן ניכרים. בשנת הלימודים תשס"ח, שילמו הורי העותרים 4 ו-5 שכר לימוד בסך 3,800 ש"ח בעבור לימודי העותר 4, ושכר לימוד בסך 2,190 ש"ח בעבור לימודי העותר 5.
4. העותרים טוענים, כי מחובתן של מדינת ישראל ועיריית ירושלים, כרשויות מוסמכות לענין זה, לספק לכל ילדי מזרח ירושלים מסגרת חינוך רשמית חינם אין כסף, בהתאם לעקרון היסוד של חינוך חובה חינם המעוגן בחוקי החינוך של ישראל. בהעדר תשתיות מספקות לקיום חובה זו במזרח העיר, חלה על הרשויות חובה למצוא חלופה נאותה לתלמידי חלק זה של העיר. ככל שהרשויות אינן עומדות בחובה זו החלה עליהן מכוח החוק, על המדינה לפעול על פי סעיף 6 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה) ולהקים מנגנון להחזר שכר לימוד להורי הילדים הנאלצים בעל כורחם ללמוד בבתי ספר לא-רשמיים, ולממן לימודים אלה מכיסם. מציאות זו, שבה הורי ילדים נאלצים לשאת בעצמם בחינוך ילדיהם בלא שמערכת החינוך נותנת לכך מענה ראוי, אינה מתיישבת עם הזכות הבסיסית לחינוך חינם הנתונה לכל ילד בישראל, ועומדת בסתירה חזיתית לעקרון השוויון בחינוך החל במידה שווה על ילדי מזרח העיר, בדומה לילדי מערב העיר.
הסעדים המבוקשים בעתירה הינם, ראשית, להורות לשר החינוך לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה, ולהקים מנגנון להחזר שכר הלימוד לילדים תושבי מזרח ירושלים המבקשים ללמוד במערכת החינוך הרשמית אך נדחים על ידי הרשויות בשל העדר מערכות חינוך בהיקף מספיק המסוגלות לקולטם. שנית, להורות לשר החינוך להוציא צו המורה לאוצר המדינה להחזיר להורי העותרים 5-1 את הוצאותיהם בעבור לימודי ילדיהם במוסדות חינוך לא-רשמיים.
עמדת המשיבות
מדינת ישראל - משרד החינוך
5. המדינה עומדת על האבחנה הנדרשת בין בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, הפועלים על פי רישיון שניתן כדין, בהתאם לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק פיקוח על בתי ספר, או חוק הפיקוח), לבין בתי ספר פרטיים, הפועלים מחוץ למסגרת החינוך המוכרת, ללא רישיון וללא פיקוח מטעם משרד החינוך, כגון בתי הספר בהם לומדים העותרים 1 ו-5. אשר לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, משרד החינוך מעביר מימון ממשלתי לאותם מוסדות לצורך השתתפות בהוצאות שכר הלימוד בבתי ספר אלה, העומד על בין 65% ל-75% מהמימון לו זוכים מוסדות רשמיים. הדבר נעשה על דרך העברת כספי מדינה ישירות לבתי הספר, כמקובל במערכת החינוך כולה, ולא על ידי העברת כספים ישירות לידי הורי התלמידים עצמם. הודגש, כי לאור הוראות סעיף 11א לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 (להלן: חוק חינוך ממלכתי), גם רשות החינוך המקומית, שהיא עיריית ירושלים במקרה זה, נדרשת להשתתף במימון מוסדות חינוך מוכרים לא-רשמיים. באופן זה, מוזרם לחינוך המוכר שאינו רשמי מימון ציבורי, הקרוב בשיעורו למימון הציבורי הניתן למוסדות הרשמיים. גביית שכר לימוד על ידי בתי ספר רשמיים, ועל ידי בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ודרישת תשלומי הורים גבוהים מאלה שאושרו על ידי משרד החינוך הינה מנוגדת לחוק (סעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה). משרד החינוך פועל לאכיפת הוראות הדין בענין זה, אך לא תמיד פעולות האכיפה משיגות את התוצאות הראויות באופן מלא. גביית תשלומי הורים בניגוד לחוק הינה בעיה כלל-ארצית, שאינה מיוחדת למזרח ירושלים, ונעשים מאמצים להתמודד עימה. אשר לבתי הספר הפרטיים שאינם מצויים בפיקוח משרד החינוך כלל, עמדת המדינה היא כי אין עליה חובה להעביר אליהם כספי מדינה כלשהם, משהם מוקמים ופועלים בניגוד לחוק, האוסר על קיום מוסד חינוך ללא רישיון, ובהעדר נגישות למוסדות הפיקוח מטעם המדינה לבחון את עמידתם בדרישות הבטיחות ואת הרמה הפדגוגית הנהוגה בהם. המדינה טוענת, כי הפתרון האמיתי למצוקת החינוך במזרח העיר הינו בבניית כיתות לימוד נוספות, וענין זה מצוי בטיפול מתקדם, מתוקצב על ידי ממשלת ישראל ומשרד החינוך, ונדון בבית משפט זה במסגרת העתירות בבג"ץ 3834/01 חמדאן נ' עיריית ירושליםובבג"ץ 5185/01 בדריה נ' עיריית ירושלים. לדבריה, הטלת חובה על משרד החינוך לשאת במלוא הוצאות החינוך של כ-40,000 תלמידי מזרח ירושלים המשובצים כיום בחינוך הלא-רשמי, עלולה לפגוע פגיעה מהותית ביכולת התקציבית של המדינה לעמוד בקצב הנדרש לתכנון ולבניה של כיתות נוספות במזרח העיר, שהוא הפתרון האמיתי לבעיית המחסור במערכות חינוך רשמי במזרח העיר. כן נטען על ידי המדינה כי מכיוון שיש קושי להבחין מי מבין הלומדים במוסדות שאינם רשמיים עושה כן מבחירה, ומי מכורח עקב היעדר מענה בחינוך הרשמי, אין מקום לקבוע כי על משרד החינוך לממן 100% מהוצאות לימודי כלל תלמידי אותם מוסדות.
אשר לענין הסעדים הפרטניים הנוגעים לעותרים 5-1, טוענת המדינה כי עיריית ירושלים היא האחראית בתורת רשות החינוך המקומית למצוא פתרון פרטני לעניינם של עותרים אלה.
עיריית ירושלים - מנח"י
6. מנח"י טוענת כי היא מכירה בעומק הבעייתיות הכרוכה בהעדר מערכות מספיקות לחינוך הרשמי במזרח ירושלים, והיא פועלת לפתרונה מזה שנים. לגישתה, הפתרון טמון בבניה של כיתות לימוד נוספות, ענין הנדון בעתירות הקשורות, אליהן נתייחס בהמשך. מנח"י הודיעה, כי כל תלמיד במזרח העיר המבקש להירשם לכיתה א' בבית ספר ממלכתי יתקבל ללימודים. לעומת זאת, תלמידים המשובצים כבר בבתי ספר אחרים ומבקשים לעבור לבתי ספר ממלכתיים, עשויים להיתקל בסירוב בשל חוסר בכיתות לימוד בחינוך הרשמי בעיר. היא מדגישה, כי היא מעבירה למוסדות המוכרים שאינם רשמיים את התקציבים אותם היא חייבת להעביר על פי הדין. לדבריה, בשנת הלימודים תש"ע פנו אליה מוסדות חינוך רבים יותר מבעבר בבקשה לקבל מימון ציבורי.
אשר לעותר 1 מציינת מנח"י, כי גורמים מטעמה ניסו ליצור קשר עם הוריו לאחר שנמצא לו מקום לימוד בבית הספר העירוני 'שועפאט יסודי בנים ג'', אולם לא הצליחו להשיגם. ביחס לעותרים 2 ו-3, צויין, כי לאחר תחילת שנת הלימודים, פנו גורמים מטעמה להוריהם והודיעו להם כי ניתן לקולטם בבית הספר העירוני 'שועפאט יסודי בנים ג'', אולם ההורים לא הגיעו לרשום את ילדיהם. לאחרונה, הגישו ההורים בקשה חדשה לרישום ילדיהם בבתי הספר העירוניים, וזו תידון לקראת שנת הלימודים הבאה. ביחס לעותרים 4 ו-5, מנח"י מאשרת כי אכן לא נמצא להם מקום במערכת החינוך הרשמי, ובעייתם לא נפתרה.
עתירות קשורות
7. הדיון בעתירה זו מצריך הסתכלות אל עבר עתירות הקשורות קשר ענייני הדוק לבעיית המחסור החריף במבני לימוד בחינוך הרשמי במזרח ירושלים. קשה לקבוע עמדה בשאלות נשוא עתירה זו בלא התייחסות לעתירות הקשורות, המקרינות במישרין על השאלות המחייבות הכרעה בענייננו.
בג"ץ 5125/00 עווידה נ' עיריית ירושלים