בב"נ 19734-12-15 מדינת ישראל נ' הראל

מונחת בפניי בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

עניינה של הבקשה, בטענה כי המשיב מבצע שימוש אסור במקרקעין הידועים כגוש 38131 חלקה 16 ברח' מאיר יערי 9/15 באר שבע (להלן: "המקרקעין"), בדרך של הפעלתו כמוסך ומשרד גם יחד.

כבר בפתח הדברים ייאמר כי הגם שדעתי אינה נוחה מהמועד בו הוגשה הבקשה, בשים לב למועד הנטען בתצהיר המצורף מאז החל המשיב בביצוע העבירות לכאורה, לא הייתי בא לדון הבקשה לשבט, מטעם זה בלבד.

זאת, מאחר שהלכה היא מלפנינו כי שיהוי בהגשת בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אין בו, לבדו, כדי לפגום באפשרות מתן הצו, ככל שביהמ"ש משתכנע כי אין העניין סובל דיחוי.

בהתאם להלכה הנוהגת, בנסיבות של אי חוקיות, ובפרט אם יוכח כי אי החוקיות הנטענת הינה מובהקת, כי אז אין בהימנעות הרשות מלפעול, כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה (ראו והשוו: בג"ץ 5992/97 שוש ערער נ' ראש עיריית נתניה, פיסקה 6 לפסק הדין; י' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', תשנ"ו, עמ' 724-732; רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית, נו(3), 595 ,עמ' 604-605).

ואולם, לצורך בחינת ההצדק שבמתן צו הפסקה שיפוטי, ובפרט שעה שהצו מכוון להפסקת שימוש, דומה בעיניי כי נכון לבחון האם קיים אינטרס נוסף ליתן הצו כבר עתה, בטרם הוגש כתב אישום, וזאת בשים לב לעובדה שבקשה לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אינה אלא שלב ביניים, טרם הגשת כתב אישום.

לשון אחר. אופייה של בקשה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה מחייב את המסקנה כי, ככלל, יש לשאוף לצמצום פרק הזמן ממועד מתן צו ההפסקה השיפוטי ועד למועד הגשת כתב האישום. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"פ 377/87 קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673:

"ההליך של הפסקת בנייה שיפוטית אינו אלא הליך ביניים. מטרתו להקפיא את הבנייה באיבה, כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית, עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי, שעניינו כתב אישום על בנייה שלא בהתאם להיתר או לתכנית".

השוו גם: ע"פ (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' קיבוץ יגור - פורסם במאגרים.

בין היתר, הרציונל המורה על הגיון צמצום לוחות הזמנים שבין הגשת הבקשה לנקיטה בהליך העיקרי עצמו, נעוץ בכך שרק בהליך הפלילי יוכל הנאשם לטעון לחפותו ולאי ביצוע העבירה.