החלטה
פתח דבר
1.בפני בקשה לביטול עיקולים זמניים, במסגרת תביעה כספית בסך של כ-197,000 ש"ח, שהגישו התובעים (מבקשי העיקול, המשיבים בבקשה לביטול העיקול), א.ש.ו.ש. שיווק והפצה מוצרי נייר בע"מ (להלן, לשם הנוחות – "אשוש"), מר אברהם שפיר ("אברהם") והגב' אסתר שפיר ("אסתר"; שלושתם יחד יכונו "התובעים"), נגד הנתבעת, תפוח דבוש 1996 בע"מ ("הנתבעת"). יצוין, כי הנתבעת הגישה תביעה שכנגד נגד אשוש, בסך של כ-84,000 ש"ח. העיקול הוטל על זכויות הנתבעת אצל מחזיקים שונים.
טענות הצדדים
2.עפ"י כתב התביעה, שהוגש ביום 1.12.09, שכרה אשוש מאת הנתבעת מחסן בשטח 480 מ"ר במושב זיתן (להלן- "המחסן"), על פי הסכם שכירות מיום 26.11.02 (להלן – "ההסכם"), ובהתבסס על מצגים שונים, לרבות התאמת המחסן לייעודו מבחינה תכנונית.
כתב התביעה מייחס לנתבעת הפרות שונות הנוגעות למועד מסירת המחסן לידי אשוש (ונזק שנגרם עקב כך בשל תשלומי פיצויי פינוי באיחור למשכיר הנכס הקודם ששימש את אשוש), והנוגעות לאי ביצוע עבודות פיתוח בגישה למחסן (ונזק שנגרם עקב כך לכלי הרכב של אשוש), אולם עיקר כתב התביעה נוגע למצג התכנוני, ולעובדה שביום 17.8.03 ניתן נגד מנהל הנתבעת, מר אברהם דבוש (להלן – "דבוש"), פסק דין המורה לו לחדול מכל שימוש בנכס עליו בנוי המחסן, ולהרוס את המבנים, בגין שימוש חורג, ולכך שבהמשך הדרך, ביום 11.3.08, ניתן פסק-דין בהליך פלילי, נגד כל התובעים, שחייבם בתשלום קנסות, בגין השימוש בנכס, כשבעקבות כתב האישום נאלצה אשוש לפנות את המחסן בחיפזון ולעבור לנכס חלופי (ונגרם לה נזק עקב הפינוי החפוז ולאברהם ולאסתר נזק נוסף עקב תשלום הקנסות וייצוג משפטי בהליך הפלילי). מכאן התביעה.
3.בבקשה לעיקול זמני טענו התובעים, בתצהיר שנתן אברהם, כי הנתבעת הפסיקה פעילותה העסקית, ונקלעה לקשיים כלכליים ולחובות, אותם אין היא פורעת, וכך אף הודה דבוש במפורש, וכי הנכס היחיד של הנתבעת הוא הקרקע שעליה בנוי המחסן, כאשר גם בעלותה בנכס זה מוטלת בספק עקב סכסוך משפחתי והליך משפטי המתנהל בקשר לכך.
4.בתביעה ניתן פסק-דין בהעדר הגנה, אולם זה בוטל עקב העדר תגובת התובעים לבקשת הנתבעת לבטלו. בד בבד עם הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין, הוגשה גם בקשה לביטול העיקולים הזמניים, והיא הבקשה אליה מתייחסת החלטה זו.
5.בבקשה, הנתמכת בתצהירו של דבוש, טוענת הנתבעת, ראשית לכל, כי צו העיקול לא הומצא במועד, ועל כן ממילא פקע; לגוף העניין, דין התביעה להידחות על הסף, שכן חלקה התיישן (התביעה הוגשה 7 שנים ו-4 ימים לאחר חתימת ההסכם), ולגבי החלק האחר נגועה התביעה בשיהוי חמור, על גבול ההתיישנות. בנוסף, התובעים מנועים מלטעון טענותיהם, הנוגעות להפרות הסמוכות לחתימת ההסכם, לאור חידוש האופציה על פי ההסכם, והמשך החזקה במחסן עד לסוף שנת 2007.
לעניין מצגי השווא – הרי שהמצגים היו נכונים, ולנתבעת היה מותר לעשות כל שימוש במחסן בעת חתימת ההסכם, ופסק-הדין שניתן נגד דבוש ביום 17.8.03 ניתן במעמד צד אחד, בוטל, ומאז לא ניתן פסק-דין באותו הליך.
לעניין ההליך הפלילי, הרי שאין כל קשר בינו לבין הפינוי החפוז-כביכול, שכן הפינוי היה כשנתיים לאחר הגשת כתב האישום, ועוד קודם להכרעת הדין, כאשר אשוש ממשיכה לחדש את השכירות שנה אחר שנה, וממילא הנזקים הנטענים מופרזים ולא הוכחו.
יתר על כן, התובעים אינם באים בפני בית המשפט בידיים נקיות, שכן לא גילו כי ניתן נגד אשוש פסק דין לתובעת הנתבעת, בגין נזקי שריפה שארעה במחסן, בסך של למעלה מ-100,000 ש"ח, כי במסגרת הליך אחר, הגישה לביצוע חברה נוספת שבבעלות אברהם, חברת אשוש חצב בע"מ (להלן – "חצב"), שיק של הנתבעת, ובמסגרת תיק זה הטילה עיקולים אצל צדדי ג' שונים, ובהם אשוש, והכל כדי למנוע את תשלום החוב הפסוק שחבה אשוש לנתבעת. גם מצבה הכלכלי של הנתבעת אינו כמוצג על ידי התובעים, שכן ניתן לזכות הנתבעת פסק-דין ע"ס 450,000 ש"ח, הידוע לתובעים, והיא אף משכירה נכסים וציוד ומנהלת פעילות עסקית (צורף מאזן מבוקר).
6.התובעים הגישו תגובה, בה דחו אחת לאחת את טענות הנתבעת, ובקצרה: אין התיישנות, שכן העילה לא נולדה אלא לאחר חתימת ההסכם; ההיתר לשימוש במחסן פקע קודם לחתימת ההסכם; פסק-הדין שבוטל בוטל רק בשנת 2008, לאחר שעזבה אשוש את הנכס; חצב ואשוש הן שתי חברות שונות, ואין קשר בין שני התיקים; המאזן המבוקר מצביע דווקא על העדר פעילות, והכספים הצפויים להתקבל הם אלה שעליהם הוטל עיקול, כך שמצבה הכלכלי של הנתבעת הוא אכן בכי רע.
7.ביום 8.3.2010 התקיים דיון בפני, ובו נחקרו ארוכות הן מר יזדי, השליח שביצע את מסירת צווי העיקול, הן אברהם והן דבוש. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
8.התובעים התמקדו בהודאת דבוש, לגרסתם, בעיקרי עילת התביעה, ובהעדר ראיות של ממש לחוסן כלכלי של הנתבעת. הנתבעת, מאידך, התמקדה בטיב המסירה, במידע שהוסתר לשיטתה אודות מצבה הכלכלי של הנתבעת, אגב הדגשת הנטל הרובץ בעניין זה על התובעים, בחולשות שמצאה, לשיטתה, בעילת התביעה. כן צרפה הנתבעת לסיכום טענותיה החלטה שניתנה באותו הליך שמנהלת חצב, בה בוטלו העיקולים שהוטלו על ידי חצב.
הדין
9.דין העיקולים להתבטל, והמפתח נעוץ הן בנטלי הראיה, הן בהתנהלות התובעים, והן בטיב עילת התביעה.
10.נזכיר, מאז ניתן פס"ד בעניין "מרגליות" (רע"א 8420/96 מרגליות נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פד"י נא(3) 789), בדונו בבקשה לביטול עיקול יבחן בית המשפט את הבקשה למתן עיקול כאילו נדונה במעמד שני הצדדים מלכתחילה, כשבפניו בקשה ותגובה. מכאן, כי אין עלי עתה לבדוק האם מלכתחילה אכן היתה הבקשה למתן עיקול ראויה להתקבל, אלא האם עתה, משהונחו בפני כל העובדות שביקשו הצדדים להביא, ראוי כי צו העיקול יישאר על כנו (או, לשון אחר, אם נניח כי לא ניתן עדיין צו עיקול במעמד צד אחד, האם היה ניתן עתה צו עיקול במעמד שני הצדדים). ר', לדוגמא, החלטתו של כב' הש' המנוח עדי אזר, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 20.7.03, בת.א. 1781/03 רבינוביץ נ. נאמן (פורסם במאגרי פסיקה שונים באינטרנט).
11.עוד נזכיר, התנאים להטלת כל סעד זמני קבועים בתקנה 362 לתקסד"א, והם, אם (1) "שוכנע [ביהמ"ש], על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה", (2) מאזן הנזקים, ו-(3) תום לב ומידתיות. על תנאים אלה מוסיפה תקנה 374 לתקסד"א תנאי הנוגע לעיקולים זמניים בלבד, והוא, אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".
12.הנטל להוכיח את התקיימות התנאים רובץ לפתח מבקש העיקול, לאמור: התובעים, והוא עובר אל הנתבעת רק אם עמדו בו התובעים. מייד נראה, כי התובעים לא עמדו בנטל זה.
