אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> א.ע. נ' כפיר נילסן ואח'

א.ע. נ' כפיר נילסן ואח'

תאריך פרסום : 16/09/2019 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום הרצליה
32461-01-15
28/08/2019
בפני השופטת הבכירה:
אירית מני-גור

- נגד -
התובע:
א. ע.
עו"ד עמית פוגל
הנתבעים:
1. כפיר נילסן ישראל בע"מ
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

עו"ד אברהם יעל ואח'
פסק דין
 

 

  • מבוא
  1. לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקנ"ז") בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונה, שאירעה במהלך עבודתו אצל נתבעת 1 ביום 23.5.13 (להלן: "הנתבעת" או "המעסיקה"). במועד התאונה ביטחה נתבעת 2 את נתבעת 1 בביטוח אחריות מעבידים. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

 

  1. לטענת התובע, בתאריך 23.5.13 הוא נשלח בשעות הערב המאוחרות, לאחר יום עבודה מלא לפרק דוכן לקידום מכירות של הנתבעת בגני התערוכה בתל אביב. בדוכן הוצבה קונסטרוקציה עשויה מברזל מגלוון בגובה של כארבעה מטרים, המדמה משקוף דלת כניסה לבית (להלן: "הקונסטרוקציה"). המשקוף המדומה הותקן על גבי בסיסים שהונחו על רצפת הדוכן ועיגנו את הקונסטרוקציה הכבדה למקומה. לצורך פירוק הקונסטרוקציה נדרש התובע לשלוף את המשקוף הכבד בשלמותו מהבסיסים שעיגנו אותו לרצפה. התובע ועובד נוסף נתבקשו לטפס על כסאות, ובעודם בגובה למשוך את הקונסטרוקציה כלפי מעלה ולשלוף את המשקוף מהבסיס. תוך כדי שליפת המשקוף ומחמת משקלו, איבד התובע את שיווי משקלו ונפל על הגב (להלן: "התאונה").

 

  1. לטענת התובע, האחריות לתאונה מונחת על כתפי הנתבעת והוא אינו יכול לדעת מה היו הנסיבות המדויקות שגרמו לתאונה. הנתבעת באמצעות מנהלה, לא סיפקה לתובע סולם וכלי עבודה נאותים ובטיחותיים לצורך ביצוע העבודה, ולא הדריכה אותו כיצד לפרק את הקונסטרוקציה באופן בטיחותי. הנתבעת שלחה את התובע לפרק את הדוכן בלילה לאחר יום עבודה מלא, כאשר הוא עייף ביותר ולא ראתה לנכון לפקח על עבודתו דווקא במצבו זה. כמו כן, היא הורתה לו לעמוד על כיסא, כשהיא מתעלמת מהסיכון הכרוך בשליפת המשקוף הכבד בשלמותו תוך עמידה על כיסא לא יציב, וכן הורתה לתובע להרים משקל שאינו סביר בניגוד לדין ולפסיקה (סעיף 9. ז לכתב התביעה). עצם התרחשות האירוע מתיישב עם המסקנה שנתבעת 1 התרשלה, לכן יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת 1. הנתבעת נמנעה מלדווח על התאונה לאגף הפיקוח על העבודה וגם מהטעם הזה עליה להוכיח כי היא לא התרשלה.

 

  1. עוד טען התובע, כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל-1970. בנוסף, הפרה את תקנות 2, 3, 4, 6, 7, 8, 10 ו-14 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח על העבודה") וכן הפרה את תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז-1977 (תקנות 2, 3, 4, 6, 8).

 

  1. התובע הוסיף וטען, כי אין לייחס לו כל אשם תורם בהינתן שמחדלי הנתבעת זועקים והתנהלותה גובלת בזלזול של ממש בבטיחות עובדיה ובפרט בנסיבות הנדונות, בהן הוא היה עובד חדש, חסר הדרכה וניסיון מעשי בפירוק הקונסטרוקציה דנן ולאחר שעבד 18 שעות עבודה ברצף.

 

  1. מנגד טענה הנתבעת, כי התובע עלה על כיסא לצורך ביצוע עבודה, איבד שיווי משקל ונפל ואין בכך רשלנות מצידה. התובע לא טען בכתב התביעה כי הכיסא לא היה תקין ובכך הוא מודה שנפילתו נגרמה כתוצאה מאובדן שיווי משקלו במהלך ביצוע העבודה. בנוסף טענה הנתבעת, כי הסיכון ליפול מכיסא בעת עמידה עליו הינו סיכון ברור שידוע לעובד ואין להטיל בגינו חבות מעביד. מדובר באירוע בלתי צפוי מבחינתה, היא פעלה כמעביד סביר, סיפקה לעובד את הציוד הנדרש לצורך ביצוע העבודה ומנהל מטעמה נכח עמו בשטח בעת ביצוע העבודה. לתובע היה ניסיון קודם לצורך ביצוע הפירוק, והפעולה שבוצעה הייתה שגרתית ופשוטה אשר לא הצריכה הדרכה. התובע לא הוכיח את טענתו לעניין הפרת כללי הבטיחות בהעדר חוות דעת בתחום הבטיחות.

 

  1. עוד טענה הנתבעת, כי יש להטיל על התובע רשלנות תורמת מכרעת בשיעור 100% לקרות התאונה לאור העובדה שמדובר בעובד מנוסה, אשר מכיר את שיטת העבודה עובר לתחילת עבודתו אצל הנתבעת. לחלופין יש לייחס לתובע לכל הפחות אשם תורם שלא יפחת משיעור של 50%. כמו כן טענה, כי אין מקום להעביר את נטל הראיה שעה שנסיבות האירוע היו ידועות לתובע, ולא מתקיים יסוד "אי הידיעה" הנדרש לצורך העבר נטל ההוכחה. 

 

  1. להוכחת נזקו צירף התובע חוות דעת רפואית של ד"ר קליגמן מומחה בתחום האורתופדיה אשר בדק את התובע וקבע כי הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה בע"ש מותני לפי סעיף 37 (7) א' . הנתבעות צירפו חוות דעת רפואית מטעמם של ד"ר ביאליק אשר בדק את התובע וקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה.
  2. לאור הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים ובהיעדר הסכמה על נכות רפואית, מונה ד"ר גד ולן כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי. המומחה בדק את התובע ביום 1.5.16 ומצא כי התובע סובל מהגבלה קלה בתנועות הגב התחתון, מצב המקנה לו 10% נכות צמיתה לפי סעיף 37 (7) א'. מומחה בימ"ש לא זומן לעדות.

 

  1. ביום 8.4.19 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו בפניי: התובע ועד הגנה 1 מר שחר כפיר, המשמש כמנהל התפעול של הנתבעת (סעיף 1 לתצהירו) (להלן: "המנהל" או "שחר"). בתום שמיעת העדויות נקבע התיק לסיכומים בכתב, אלא שהגשתם התעכבה במקצת נוכח בקשת הנתבעות להאריך את מועדי ההגשה.

 

  1. הצדדים חלוקים כאמור הן בשאלת החבות לתאונה והן בשאלת הנזק.

 

  • שאלת החבות
  1. בפתח הדברים יובהר, כי אין מקום להעביר את נטל הראיה אל כתפי הנתבעת מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ודין טענת התובע בעניין זה - להידחות.

 

  1. העברת נטל הראיה מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים:

האחד "כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; השני, "כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו" והשלישי, כי "אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".

 

  1. באשר לתנאי הראשון, נפסק כי מועד ידיעת הנסיבות שגרמו למקרה, אשר הביא לידי הנזק, הוא המועד שבו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו, במובחן ממועד התרחשות הנזק, כדלקמן:

"התנאי הראשון לתחולת הכלל דורש כזכור כי 'לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק'. תנאי זה – תנאי אי-הידיעה – גם הוא פשט ולבש צורה במרוצת השנים. הדגש החשוב ביותר, שאף קיבל ביטוי מפורש בהצעת הקודיפיקציה, הוא כי המוקד של תנאי זה אינו גלום בשאלת ידיעתו של התובע (בפועל או בכוח) בעת התרחשות התאונה, אלא בשאלה אם נתבררו נסיבות המקרה לאשורן עד תום המשפט (ראו פרשת שטרנברג [11] והשוו למשל לדברי הנשיא אגרנט בפרשת נוימן [10], בעמ' 257). אכן, אם בשעת האירוע לא ידע התובע – אף לא היה יכול לדעת – מניין באה לו הרעה, אולם עד המשפט או אף במהלכו הוסר מעטה העמימות באופן שבית המשפט יודע את שאירע – אין כל טעם לפנות לראיות סטטיסטיות. כשאין מסתורין – אין תחולה לכלל..."

 

[ההדגשה אינה במקור] [ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 367 וראו גם ת.א. (מחוזי – ירושלים) 8549/06 עיזבון המנוחה בבייב רנה ז"ל נ' קופת חולים לאומית (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.3.10)].

 

  1. בענייננו כאמור, בסעיף 6 לכתב התביעה טען התובע, כי הוא ועובד נוסף נתבקשו לטפס על כסאות, למשוך את הקונסטרוקציה כלפי מעלה כדי לשלוף את המשקוף מהבסיס, ותוך כדי שליפת המשקוף ומחמת משקלו, הוא איבד שיווי משקל ונפל על הגב. נוכח תיאור זה, דומה כי אין מחלוקת שלתובע הייתה ידיעה מוחלטת מה הן נסיבות התאונה, ובפרט כאשר בשום שלב התובע לא טען, שנפילתו נגרמה בשל פגם בכיסא. בהינתן כי מדובר בתנאים מצטברים, די במסקנה זו כדי לקבוע שאין להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקנ"ז. מכאן, שנטל ההוכחה היה ונותר על כתפי התובע ועל בית המשפט לבחון האם עלה בידו להרים נטל זה.   

 

  1. התביעה מושתת על עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקנ"ז), במסגרתה יש להוכיח קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק. חובה זו, התוותה על ידי הפסיקה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "פס"ד ועקנין")), שם נקבע, כי יש לדון תחילה בחובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית ורק לאחר מכן בשאלת הרשלנות והנזק.  

 

  1. אין צורך להכביר במילים, כי הנתבעת כמעבידה חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע, כפי שנקבע בפסיקה כדלקמן:

"חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם ביום 27.12.10), פסקה 7 לפסה"ד).

 

  1. השאלה שבמחלוקת היא, האם בנסיבות דנן מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית על פי מבחן הצפיות ובתוך כך, לשאלה האם מעביד סביר יכול היה לצפות ­בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק.

 

  1. לאחר ששמעתי את העדויות, שוכנעתי כי ניתן היה לצפות במקרה דנן את התרחשות הנזק, וכי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית.

 

  1. אין מחלוקת, כי התובע נדרש על ידי שחר כפיר, מנהל התפעול בנתבעת 1, חברה השייכת להוריו (פרטיכל 8.4.19 עמ' 17 ש' 6-5), לעלות על כיסא לצורך פירוק הקונסטרוקציה, ובמהלך הניסיון לפרקה הוא נפל. אלא שבניגוד לטענת הנתבעת לפיה "התובע נפל בשל איבוד שיווי משקלו בלבד" (סעיף 21 לסיכומיה), עולה מהראיות, כי אופן ביצוע העבודה והנסיבות, הם שהובילו לקרות התאונה כפי שיובהר להלן, ולפיכך יש לחייב את הנתבעת ברשלנות.  

 

  1. מתצהירו של שחר עלה, כי עסקינן בקונסטרוקציה גדולה שגובהה 3.2 מטרים, אורכה נע בין מטר שישים לשני מטרים ומשקלה מוערך בכ-30 עד 40 ק"ג (סעיף 6 לתצהיר), אשר שימשה להתקנת דלת כניסה גבוהה במיוחד ומאסיבית (עדותו בפרטיכל 8.4.19, עמ' 24 ש' 8-7). כדי לסבר את האוזן, לצורך פירוק הקונסטרוקציה נדרשו 4 גברים וביניהם גם שחר המנהל, כשהפירוק לבדו ארך מספר שעות (עדותו, עמ' 24 ש' 20-19).

 

  1. שחר היה אחראי על הדוכן של הנתבעת שהוצג בתערוכה (שם, עמ' 24 ש' 1), והוא גם זה שהורה על אופן פירוק הקונסטרוקציה, אלא שהוא עצמו לא נכח שם בעת הרכבתה, ובהגינותו אישר בעדותו:

"אני לא הייתי בהרכבה, הייתי בפירוק. לשאלתך, אני מעריך שזה הכי נכון שמי שהרכיב הוא יפרק, אבל אני לא יודע מה היה באותו זמן".

(שם, עמ' 23 ש' 26 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

 

מדבריו ניתן ללמוד, כי מי שהרכיב את הקונסטרוקציה ידע הכי טוב מהי הדרך המקצועית והנכונה לפרקה. כאמור, קיימת חשיבות שהפירוק יעשה בהתאם לאופן ההרכבה על כל המשתמע מכך.

 

  1. שחר לא ידע לומר בעדותו מי התקין את הקונסטרוקציה, והוא העריך, כי היה זה עובד בשם מישה בביצקי (להלן: "מישה") (שם, עמ' 23 ש' 23). לשאלה האם מישה הציע לו להשכיב את הקונסטרוקציה לצורך פירוקה, השיב העד:

"יכול להיות שהוא הציע. אני לא זוכר ויכוח ולא זוכר שהוא הציע, יכול להיות שהוא הציע."

(שם, עמ' 26 ש' 4).

 

  1. בעניין זה טען התובע, כי לפני שהחלו במלאכת הפירוק, התקיים ויכוח בין המנהל לבין עובד בשם מישה, ביחס לאופן שבו יש לבצע את הפירוק. לטענת התובע, המנהל רצה לפרק את הקונסטרוקציה בשלמותה על ידי שליפתה למעלה מהבסיסים המעגנים אותה, ואילו מישה חשב שזה בלתי אפשרי לשלוף אותה בעמידה, כי לא ניתן יהיה לייצבה והוא הציע לעקור את הקונסטרוקציה, להשכיב אותה ואז לשלוף אותה מהבסיסים. המנהל לא קיבל את דעתו של מישה והורה לפרק את הקונסטרוקציה בשלמותה.

 

  1. כתימוכין לטענה זו, צירף התובע תמליל שיחה שנערכה בינו לבין מישה (תמלול G45665-V001 להלן: "התמליל"), ובו ציין מישה כי הוא אמר לשחר: "תוריד אותה תוריד אותה למטה ואז תוציא.... הוא לא רצה להקשיב אתה מבין? לא אוהב את זה הוא קצין".

(תמליל עמ' 1 ש' 12 ואילך).

 

ובהמשך הוסיף מישה, "לא אני בכלל לא הייתי מפרק ככה. .... זה פעם ראשונה שהוא (הכוונה לשחר-א.מ.ג) הגיע ומתחיל להשתגע עם הדלת שמה. אני אף פעם לא עשיתי דבר כזה. היינו מורידים ככה וזהו סבבה פותחים וזהו. ולוקחים את זה למפעל".

(תמליל עמ' 2 ש' 5 ואילך).

 

מדבריו של מישה נצא למדים, כי הוא לקח חלק בתערוכות קודמות ובפירוקים קודמים, שם פורקו קונסטרוקציות לאחר השכבתן, בעוד שבמקרה דנן, שהייתה כפי הנראה הפעם הראשונה עבור שחר כאחראי או כמוביל הפירוק, נעשה הפירוק בעמידה, ואף מבלי ששחר ניאות להקשיב לעצות המנוסים (אך זוטרים) ממנו.

 

  1. הנתבעת לא התנגדה לראיה זו (שם, עמ' 3 ש' 18), מישה היה ועודנו עובד של הנתבעת, וסבורני, כי עדותו יכלה לשפוך אור על נסיבות התאונה, ולמצער הוא יכול היה להכחיש את השיחה בינו לבין התובע. הימנעות הנתבעת מלהביאו לעדות, מחזקת את גרסת התובע לפיה בין המנהל לבין מישה אכן הייתה מחלוקת בנוגע לאופן פירוק הקונסטרוקציה. הלכה פסוקה, כי הימנעות צד מלהביא עדים מעלה חשש, לפיו בעל הדין שנמנע מהבאתם חושש מעדותם ומחשיפתם לחקירה נגדית וניתן להסיק כי אילו היו מובאים, עדותם הייתה פועלת כנגדו (יעקב קדמי, בספרו, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק רביעי עמ' 1891-1889).

 

  1. בעדותו אישר שחר, כי שיטת העבודה שנקט לא הייתה הבטיחותית ביותר (שם, עמ' 26 ש' 8-7), אלא שלדבריו גם השיטה לפרק את הקונסטרוקציה על ידי השכבתה לא הייתה בטוחה יותר ומישה יכול היה לעוף אחורה מהלחץ (שם, עמ' 21-19). דא עקא, טענה זו עומדת בסתירה לדבריו של מישה שהמליץ להשכיב את הקונסטרוקציה, כי כך הם נהגו לעשות, כפי שצוין לעיל, והימנעות הנתבעת מלזמן את מישה לעדות, הגם שתמליל השיחה הועבר לידיה ותוכנו היה ידוע לה לפני מועד ההוכחות, נזקפת לחובתה.

 

  1. בהקשר זה יצוין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה (ס' 24), לפיה אין לראות בעדותו של שחר הודאת בעל דין, היות והיא אינה מפורטת ומפורשת ומדובר בחוכמה לאחר מעשה. לא זו בלבד, שעדותו הייתה ברורה ומפורטת וההחלטה כיצד לפרק את הקונסטרוקציה הייתה שלו, למרות שלא נכח במקום בעת הרכבתה, אלא שהוא לא שעה לאזהרותיו של מישה לגבי הסכנה הצפויה בפירוק הקונסטרוקציה בעמידה, כאשר האחרון לשיטתו, כפי הנראה הרכיב אותה (שם, עמ' 23 ש' 23).

 

  1. בניגוד לנטען על ידי הנתבעת בסעיף 6 לסיכומיה, כי לא הייתה דרך אחרת לפרק את הקונסטרוקציה, הרי שמהעדויות עלה כי ניתן היה להשכיב את הקונסטרוקציה, אולם לנגד עיניו של שחר עמד רק הרצון לפרק את הקונסטרוקציה בשלמותה בכל מחיר. שחר פעל תוך "עצימת עיניים" העולה לכדי רשלנות, והראיה לכך היא העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי התובע ושני עובדים נוספים (מתוך ארבעת העובדים) נפלו בעת פירוק הקונסטרוקציה (שם, עמ' 7 ש' 11 ואילך; תמליל עמ' 1 ש' 16 ואילך; שם, עמ' 27 ש' 4).

 

  1. התובע תיאר בעדותו, כי פירוק הקונסטרוקציה התחלק לכמה שלבים:

"בשלב הראשון היה לפרק את הדלת ואת החיפויים, ואת זה אני ומישה עשינו, והשלב השני שהגיע שלב פירוק הקונ' היו ארבעה אנשים שזה אני ואלון בשליפת החלק העליון, מישה תמך באלון, ושחר תמך בי מלמטה"

ובהמשך "שני אנשים ביצעו את פעולת הפירוק, ושניים החזיקו מלמטה, מישה החזיק את הסולם שאלון עלה עליו ושחר החזיק לי את הכיסא".

(שם, עמ' 6 ש' 10 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג)

 

  1. שחר הסביר בעדותו, כי היות והחיבור של הבסיס עם ה-ח' של הקונסטרוקציה התחיל בגובה 1.20 מ', הוא הורה לעובדים לעמוד על דבר מוגבה כדי שיהיה קל לאחוז ב-ח' עצמה (שם, עמ' 25 ש' 5 ואילך). אולם, בעת פירוק הקונסטרוקציה, אלון והתובע עמדו בגובה בעזרת אמצעים שונים, לא שווים בגובהם ולא ביציבותם, כאשר אלון עמד על סולם והתובע עמד על כיסא (שם, עמ' 25 ש' 26 ואילך).

 

לשאלה האם הוא לא חשב שבטיחותי יותר להציב שני סולמות, כך שעמדת המשיכה תהיה יציבה יותר, השיב שחר:

"לא שקלתי את זה באותו רגע. לא חשבתי על זה".

(שם, עמ' 26 ש' 28).

 

  1. בסעיף 8 לתצהירו, ייחס שחר עצמו את אובדן שיווי המשקל של התובע לסיטואציה שנוצרה, כדלקמן:

"לאחר שפורקו הברגים שחיברו בין הפרופיל לתותב, ובעודנו שולפים את חלקה העליון של הקונסטרוקציה צד אחד של הפרופיל השתחרר בעוד שצדו השני נותר במקומו, דבר אשר הביא לחוסר איזון, ולנפילת התובע".

(הדגשה שלי-א.מ.ג.).

 

היינו, נפילתו של התובע קשורה באופן ישיר לשיטת הפירוק שנבחרה על ידי שחר, שיצרה חוסר איזון, לרבות העדר תמיכה מספקת שלו בכיסא עליו עמד התובע, ולא נגרמה בשל סיבות הנעוצות בתובע. גם העובדה שאלון ומישה נפלו במהלך הניסיון לשלוף את הקונסטרוקציה, מחזקת את המסקנה, כי הנתבעת, באמצעות המנהל מטעמה, התרשלה, ואין הנסיבות שבפניי דומות לנסיבות שתוארו בע"א (חיפה) 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל משרד החינוך (פורסם ביום 5.3.06).

 

  1. שחר העיד, כי בטרם קיבל את ההחלטה כיצד יש לפרק את הקונסטרוקציה, הוא שקל את שתי השיטות לפירוק הן בעמידה והן בשכיבה (שם, עמ' 26 ש' 16 ואילך), ולגישתו שתיהן לא היו בטיחותיות. אני סבורה, כי נוכח עדותו לפיה עסקינן בקונסטרוקציה גבוהה מאוד ומאסיבית (שם, עמ' 24 ש' 8-7), היה על הנתבעת להיערך מבעוד מועד ולהכין תוכנית מסודרת לפירוקה בצורה בטוחה, דבר אשר לא נעשה.

 

  1. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שלא הוכח בפניי, כי היה לשחר הידע המקצועי והניסיון בפירוק הקונסטרוקציה דנן בעת קבלת ההחלטה (שם, עמ' 18 ש' 17 ואילך), ואף התברר בעדותו, כי ממונה הבטיחות של החברה או נאמן הבטיחות לא הוזמנו למקום ולא חיוו דעתם כיצד נכון להרכיב ולפרק את הקונסטרוקציה מבחינה בטיחותית (שם, עמ' 23 ש' 5 ואילך).

 

טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו (ס' 10), כי קונסטרוקטור שנכח במקום מטעם התערוכה, אישר את המתקן מבחינה בטיחותית ואישר את אופן העבודה. ב"כ הנתבעת, למרבה הצער איננו מדייק בטענתו. עד ההגנה, שחר נשאל מפורשות ע"י ביהמ"ש (עמ' 23 ש' 16), האם נכון שאותו קונסטרוקטור של התערוכה לא התערב לגבי אופן העבודה. שחר השיב לביהמ"ש, כי אכן הלה איננו מתערב באופן העבודה.

 

  1. עוד התברר בעדותו, כי לאחר התאונה ביצעה הנתבעת תחקיר בעל-פה ושונתה שיטת ההרכבה והפירוק בתערוכות, וכיום אנשיה לא משתמשים בתותבים אלא משתמשים בברגים (שם, עמ' 27 ש' 1 ואילך), ויש להצטער שדברים אלו לא באו לידי ביטוי בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת.

 

  1. בנסיבות אלו, ברור כי לא ננקטו על ידי הנתבעת ועל ידי שחר האמצעים הדרושים על מנת להבטיח פעולה ללא נזק וללא פגע לעובדים. ויובהר באשר לנזק, כי חבותה של הנתבעת אינה מותנית בכך שתחזה מראש את פרטי הנזק כפי שאירע ואת מידת חומרתו, שכן מבחן הצפיות אינה ראיית הנולד אלא די בראייתו באופן כללי (ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3)1, עמ' 8).

 

  1. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו המהימנה של התובע שאף לא נסתרה, לפיה הוא החל לעבוד אצל הנתבעת שלושה חודשים עובר לאירוע, כמתקין מוצרי זכוכית שונים וביניהם חיפויים, מעקות, מקלחונים ומוצרים נוספים של הנתבעת (שם, עמ' 5 ש' 8 ואילך; וגם עדותו של שחר עמ' 19 ש' 9 ואילך), והנתבעת לא הוכיחה, כי התובע ידע להתקין או לפרק דלתות, כפי שנדרש במועד התאונה.

 

  1. כאמור, בעת התאונה נעדר התובע ניסיון וידע הדרושים לצורך פירוק הקונסטרוקציה, אליה נחשף לראשונה בתערוכה, והוא אף לא נכח בעת הקמתה, כפי ששחר אישר בעדותו (שם, עמ' 19 ש' 26 ואילך עד עמ' 20 ש' 4). כעובד שלראשונה נתקל בקונסטרוקציה בתערוכה, אין לצפות מהתובע שידע להעריך את הסיכון הכרוך בפירוקה בשלמותה, וכל חטאו היה, שהוא מילא אחר הוראותיו של שחר. לפיכך, שונה המקרה שלפניי מהפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסעיף 23 לסיכומיה, ובנסיבות דנן, יש להטיל עליה חבות לתאונה.

 

  1. בהקשר זה כבר נפסק, כי:

"מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש".

[ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.4.12)].

 

  1. בענייננו – אין מדובר במהלך עבודה שגרתי ורגיל, וכל טענה כזו מצד הנתבעת חוטאת לאמת. מעדויות הצדדים עולה מפורשות, כי מדובר בעבודה חריגה של פירוק קונסטרוקציה, ששימשה בתצוגה בתערוכה חד פעמית. אין מדובר בעבודה שגרתית של התקנת דלת בבית הלקוח או בבית עסק, הגם שהתובע עצמו, כלל לא התמחה בהתקנת דלתות, ותחום זה היה במומחיותו של מישה. במקרה ספציפי זה, מדובר בעבודה חריגה, לא שגרתית, והיה מקום להיערך אליה באופן מסודר מבעוד מועד, תוך קבלת ייעוץ בטיחותי וליווי של יועצי הבטיחות העובדים אצל הנתבעת, דבר מהאמור לא נעשה.
  2. בנוסף, לא הוכח לשביעות רצוני, כי התובע עבר הדרכת בטיחות בעת קבלתו לעבודה, או הודרך בטרם נדרש לפרק את הקונסטרוקציה (ראה עדותו של שחר לעניין העדר הראיה עמ' 21 שורות 18 עד 27). ספק בעיניי, אם הדרכת התובע בעת קבלתו לעבודה הייתה מונעת מקרה זה, לפיכך אינני מוצאת מקום לדון בסוגיית הפרת החובה החקוקה, וזאת מאחר ולא מצאתי קשר סיבתי בין היעדר ההדרכה לבין קרות האירוע.

 

לטעמי, קרות האירוע נובע מרשלנות גרידא במהלך תכנון פירוק הקונסטרוקציה, פירוק רשלני המעיד על היעדר ניסיון של שחר, היעדר תכנון מוקדם, אי אספקת ציוד מינימאלי כגון סולם נוסף, במקום ליצור חוסר איזון בגובה בין סולם לכיסא מתקפל, אי היעזרות בנאמן בטיחות ויועץ בטיחות הקיימים בחברה, ואשר חלק מתפקידם הוא לתכנן עבודה חריגה ומיוחדת. מעל כל זה, יש להוסיף את חוסר הרגישות של המעביד הגובלת ברשלנות בשליחת עובד חדש לפירוק קונסטרוקציה מורכבת אותה ראה לראשונה בחייו בשעת לילה מאוחרת וגם זאת לאחר שהעובד סיים יום עבודה מלא וארוך באזור הצפון של כ-12 שעות. היה על הנתבעת להקצות עובד מיוחד אשר עסק בהרכבת הקונסטרוקציה, מכיר אותה ובעל ניסיון קודם, אשר יגיע לעבודת הפירוק הלילית כשכוחו במותניו.

 

  1. לא נעלם מעיניי, כי גרסתו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין והוא בחר שלא לזמן את מי מחבריו לעבודה שהיו עמו בעת הפירוק לצורך הוכחת תביעתו ולטענתו לא עשה זאת על מנת שלא לפגוע בעבודתם אצל הנתבעת. יחד עם זאת, עדותו היחידה הייתה מהימנה ואמינה, והיא נתמכה באמצעות המסמכים מזמן אמת שצירף. כמו כן, גם תמליל השיחה ואף עדותו של עד ההגנה, תמכו בגרסתו, כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת מכוח עוולת הרשלנות.

 

  • אשם תורם
  1. לטענת התובע אין להטיל עליו אשם תורם בנסיבות המקרה דנן ומנגד טענה הנתבעת, כי זהו המקרה שבו יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100% או אשם תורם שלא יפחת מ-50%.

 

  1. הלכה פסוקה, כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592]. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע [ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 23.12.09].
  2. עוד נפסק, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ..." [בע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 וראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415];

 

  1. מטעמים אלה, הטלת אשם תורם על עובד שנפגע בעבודתו תעשה במסורה ורק במקרים בהם אשמו של אותו עובד כגורם לתאונה בולט לעין. בענייננו, שוכנעתי כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם, היות והמקרה שלפני אינו נופל בגדר אותם חריגים המצדיקים הטלת אשם תורם.

 

  1. בתצהירו כמו גם בעדותו העיד התובע, כי באותו יום הוא עבד בקו חלוקה בצפון משעות הבוקר ובסיום יום העבודה-בערב, הוא נשלח לסייע בפירוק הדוכן של הנתבעת בגני התערוכה, אליו הגיע סמוך לשעה 21:00. אין מחלוקת, כי הפירוק ארך כמה שעות, ובין חצות לאחת לפנות בוקר הם החלו לפרק את הקונסטרוקציה (שם, עמ' 24 ש' 19 ואילך) וזאת כאשר התובע כבר עייף לאחר 18 שעות עבודה פיזית.

 

  1. בנוסף, התובע לא היה עובד וותיק או מיומן בעבודה אותה נדרש לבצע במועד התאונה, הוא לא הכיר את הקונסטרוקציה עובר לתאונה, הוא לא נכח בעת הרכבתה ולא קיבל הדרכה בגינה והוא לא יכול היה לדעת כי פירוקה בעמידה טומן בחובו סכנה, הגם שמישה ניסה להניע את שחר מלבחור בשיטת העבודה הזו. בנסיבות העניין, אני קובעת כי אין מקום להטיל על התובע אשם תורם.

 

  • הנכות הרפואית והנכות התפקודית
  1. במועד התאונה נפל התובע ונחבל בגב. לטענתו, הוא טופל בקופת חולים וביצע טיפולי פיזיותרפיה ומאז התאונה הוא סובל מכאבי גב קבועים המגבילים אותו בעבודתו ובחייו האישיים.

 

  1. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה (להלן: "המל"ל") ונקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני. בפרוטוקול הוועדה נרשם כי התובע ממשיך לעבוד ולא הופעלה תקנה 15.

 

  1. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית של ד"ר קליגמן מומחה בתחום האורתופדיה אשר בדק את התובע וקבע כי הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפגיעה בע"ש מותני לפי סעיף 37 (7) א' . הנתבעות צירפו חוות דעת רפואית מטעמם של ד"ר ביאליק אשר בדק את התובע וקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה.

 

  1. לאור הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים ובהיעדר הסכמה על נכות רפואית, מונה ד"ר גד ולן כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי. המומחה בדק את התובע ביום 1.5.16 ומצא כי התובע סובל מהגבלה קלה בתנועות הגב התחתון, מצב המקנה לו 10% נכות צמיתה לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

 

  1. מומחה בית משפט לא זומן לעדות, והצדדים לא חלקו על קביעתו הרפואית. עסקינן במומחה רפואי שמונה מטעם ביהמ"ש ואינו תלוי במי מהצדדים, בדיקתו של התובע על ידי המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש היא העדכנית ביותר, הוא התייחס לחוות דעת הצדדים ונימק את קביעתו. אשר על כן, אני מקבלת את מסקנתו ומאמצת את חוות דעתו, לפיה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני.

 

  1. הצדדים חלוקים בשאלת הנכות התפקודית. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא לא סבל מבעיות גב, הוא שירת כלוחם בצנחנים ולאחר שחרורו עבד בעבודות פיזיות. התובע חסר השכלה או ניסיון תעסוקתי למעט בעבודות זגגות וגופו וחוסנו היו עבורו 'כלי עבודתו'. לטענתו, בעקבות התאונה והנכות שנגרמה לו, הוא פוטר על ידי הנתבעת. בסיום תקופת האבטלה הוא החל לעבוד כזגג מתקין עצמאי, אך התקשה בביצוע עבודתו ובסופו של יום הוא נאלץ לסגור את העסק. כיום הוא עובד כמלווה לאביו, נכה משרד הביטחון ושכרו נמוך משמעותית משכרו כזגג.

 

  1. עוד טען התובע, כי נוכח גילו הצעיר (יליד 6.9.84), לפניו עוד שנות עבודה רבות ובהיותו נטול השכלה, אשר התפרנס מעבודת כפיים עד שנפגע ואיבד את יכולתו לעבוד כזגג, יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 15%.

 

  1. מנגד טענה הנתבעת, כי אין לנכותו הרפואית משמעות תפקודית. מדובר בהגבלה קלה בע"ש מותני ללא פחת עצבי. לאחר התאונה, התובע לא שהה באי כושר אף לא יום אחד, הוא המשיך לעבוד ללא מגבלה וללא ירידה בשכר במשך שנה וחצי באותה עבודה ובאותו היקף. התובע לא התלונן בפני מי מעובדי הנתבעת על כאבים בעקבות התאונה ואף לא ניצל יום מחלה. לאחר פיטוריו הוא עבד כעצמאי קרוב לשנתיים ושכרו החל לעלות.

 

  1. עוד טענה הנתבעת, כי התובע בוחר לסעוד את אביו כחלק מעבודתו. מדובר בעבודה פיזית במסגרתה התובע מקלח, מלביש ומאכיל את אביו, הוא מתחיל את עבודתו בשעה 17:00 והיא יכולה להימשך עד השעה 02:00 לפנות בוקר. התובע לא מקטין את נזקו ומבחירה הוא לא מחפש עבודה חלופית או פונה למל"ל למחלקת שיקום. לתובע לא נותרה נכות תפקודית ולראיה המל"ל לא הפעיל את תקנה 15.

 

  1. לא בכדי שאלת הנכות התפקודית מסורה לבית המשפט, וזאת לאחר שהוא שומע את התובע ומתרשם מהראיות שהובאו בפניו וקובע כיצד משפיעה הנכות על תפקוד התובע אם בכלל, כיצד התובע מסתגל למומו:

"הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה" (ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ בפסקה 5 (12.6.2011)).

 

עוד נקבע כי בחלק ניכר מהמקרים הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית, כדלקמן:

"המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1998))

 

  1. אין ספק, כי קורותיו של התובע מאז התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם כדי ללמד ולהצביע על השפעת הנכות ביחס לתפקודו בעבודה ובחיי היום יום (ראה גם ע"א 286/89 קז נ' המאגר).

 

  1. התובע יליד 6.9.84, זגג ומתקין מוצרי זכוכית במקצועו, נפגע בתאונה בהיותו כבן 29, ונקבעה לו נכות אורתופדית בגין החבלה בע"ש מותני, על ידי מומחה בימ"ש, בשיעור 10%.

 

  1. בתצהיר עדות ראשית טען התובע, כי נכותו באה לידי ביטוי בכאבי גב קבועים בעוצמות משתנות בהתאם לאופי הפעילות והעומס שהוא מפעיל על הגב, וכי עד היום הוא לא הצליח להסתגל למגבלה הזו.

 

  1. התובע תיאר בתצהירו את אופן העבודה אצל הנתבעת: הוא היה מגיע בבוקר מעמיס ביחד עם עוזר הזמנות לרכב ויוצא להתקנות בכל רכבי הארץ. לאחר שהוא היה מגיע לבית המזמין, הוא פרק את מוצרי הזכוכית שהיו במשקלים משתנים, מקילוגרמים בודדים ועד למאה קילו ויותר (בעיקר ויטרינות גדולות ומעקות זכוכית עבה), לכן הפריקה וההובלה חייבו מאמצים פיזיים משמעותיים ולעיתים הם אף נדרשו להעלות את המוצרים לבתים דרך המדרגות. בסיום ההובלה, החלה עבודת ההתקנה עצמה, אשר הייתה קשה, בעיקר בעת מיקום לוחות הזכוכית והצורך לקבע אותה עד לייצובה הסופי.

 

  1. עוד הצהיר, כי לאחר התאונה הוא שב לעבוד אלא שכאבי הגב ליוו אותו כבר משעות הבוקר, ולכן הוא נזקק לעזרה רבה בעת הרמת משאות כבדים, הוא נאלץ לבצע הפוגות בעבודה, השתדל לא להתכופף וביצע כל פעולה שעלולה לפגוע בגב בצורה שמרנית. מגבלה זו פגעה בהספק עבודתו. לטענתו, הממונים עליו אצל הנתבעת ידעו שהוא סבל מבעיות גב, ובחודש נובמבר 2014 הופסקה עבודתו אצל הנתבעת, מבלי שנמסרה לו סיבת הפסקת העבודה, והוא משוכנע שמצבו הבריאותי וקשיו הם שגרמו להפסקת עבודתו.

 

  1. התובע חתם על אבטלה במשך כחצי שנה וביוני 2015 הוא ניסה לחזור לעבוד בתחום כעצמאי, כדי שיוכל לבחור ולהתמקד בביצוע עבודות קלות יחסית ללא צורך בעוזר, אלא שהוא לא הצליח להגדיל את הכנסותיו בעסק, ולכן בשנת 2018 הוא החליט לסגור אותו והתחיל לעבוד בחברת נתיב 2 בע"מ, כמלווה של אביו שהינו נכה צה"ל. לטענתו, אלמלא התאונה הוא היה יכול להרוויח יותר או לפחות לשלב בין העבודה עם אביו לבין העבודה בזכוכית.

 

  1. בבואי לקבוע את הנכות התפקודית, לא ניתן להתעלם מחד גיסא שלתובע אין השכלה פורמלית, מדובר בעובד כפיים שנגרמה לו נכות אורתופדית המקשה עליו בביצוע עבודתו. ומאידך, גם לא נעלם מעיניי כי התובע שב לעבוד מיד לאחר האירוע עד לפיטוריו משך כשנה וחצי, ולאחר תקופת האבטלה עשה ניסיון נוסף לעבוד באותו משלח יד כעצמאי. לא הובאו ראיות נוספות למעט עדותו היחידה של התובע לגבי מגבלותיו של התובע בעבודה, ובנסיבות אלה לא מצאתי מקום לסטות מהכלל הרגיל (ראה ע"א 9380/11 הפול נ' חליפה איפתאח, ניתן ביום 15.3.12), בו יש לראות את הנכות הרפואית האורתופדית כזהה לנכות התפקודית, היינו 10%.

 

  • הנזק

הפסד שכר עבר

  1. לטענת התובע, שכרו עובר לתאונה אצל הנתבעת הסתכם בסך של 12,003 ₪ (בערכי 2013) ובהצמדה להיום סך של 12,256 ₪. לאחר התאונה הוא שב לעבודתו עד למועד פיטוריו בנובמבר 2014. בסיכומיו לא עתר התובע להפסד שכר בתקופה זו וחזקה כי לא נגרמו לו הפסדי שכר.
  2. עוד טען התובע, כי לאחר פיטוריו הוא לא עבד כחצי שנה וקיבל דמי אבטלה ובתקופה זו הוא זכאי לפיצוי מלא על בסיס שכרו אצל הנתבעת, סך של 73,536 ₪. בהמשך, מיוני 2015 עת החל לעבוד כעצמאי ועד סוף השנה נגרם לו הפסד של 53,118 ₪ (הפער בין הכנסותיו כעצמאי לבין שכרו אצל הנתבעת). בשנת 2016 נגרם לו הפסד של 69,324 ₪ (הפער בין הכנסותיו בהשוואה לשכרו אצל הנתבעת). בשנת 2017 נגרם לו הפסד של 65,376 ₪ בהשוואה לשכרו אצל הנתבעת. בשנת 2018 נגרם לו הפסד שכר של 9,456 ₪, ובשנת 2019 נגרם לו הפסד של 9,595 ₪. הפסדי השכר לעבר להם עתר התובע הסתכמו בסך של 280,405 ₪.
  3. מנגד טענה הנתבעת, כי ממוצע שכרו של התובע עובר לתאונה 8,200 ₪ ושכרו כעצמאי גדל ועלה בין השנים 2016-2017. פיטוריו בנובמבר 2014 לא היו קשורים למצבו הרפואי ונבעו מקיצוצים שביצעה הנתבעת. בתקופה בה קיבל התובע אבטלה הוא אינו זכאי לפיצוי. ובהמשך עת פתח עסק עצמאי, ידוע כי עסק עצמאי בשנותיו הראשונות לא מרוויח עד לביסוסו ולאחר מכן הוא עבד והרוויח. בחירתו לסגור את העסק הייתה בחירה שנבעה מסיבות משפחתיות אישיות הרצון לסעוד את אביו ולא בעקבות התאונה. שכרו של התובע כלל לא נפגע וככל שנפגע אין לכך קשר לתאונה ולכן לא מוצע פיצוי לעבר.

 

  1. לפי נתוני המל"ל שכרו הרבע שנתי של התובע במועד התאונה היה 33,235 ₪, היינו ממוצע שכר חודשי של 11,078 ₪ ברוטו, משוערך להיום 11,284 ₪. אין מחלוקת, כי התובע לא שהה בחופשת מחלה לאחר התאונה והוא המשיך לעבוד באותה עבודה ובאותו היקף משרה עד למועד פיטוריו בנובמבר 2014 (כאמור בעדותו, עמ' 8 ש' 29 ואילך).

 

  1. מעיון בתלושי השכר שצורפו בשנים 2013-2014 אף נצא למדים, כי שכרו עלה לאחר התאונה. אמנם, בתלושי השכר בחודשים: יולי 2013, ספטמבר 2013, ינואר 2014, אוקטובר 2014 ונובמבר 2014, יש הפחתת שכר בגין "היעדרות" ותשלום "ימי מחלה", אולם התובע לא הוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין ההיעדרויות לבין מצבו הרפואי בעקבות התאונה, ובסיכומיו הוא אף לא עתר לפיצוי בגין תקופה זו.

 

  1. חיזוק נוסף לכך שלא נגרם לו הפסד שכר בתקופה זו, עלה מהאמור בסעיף 5 לסיכומיו, שם פירט התובע את אישורי המחלה שצורפו, אולם אלו לא התייחסו לחודשים יולי 2013 עד ינואר 2014, ואף אין התאמה בין אישור המחלה בחודשים יוני-יולי 2014 לבין תלושי השכר, שכן בתלושים אלו כלל לא נוצלו ימי מחלה ושכרו לא הופחת ולא נגרמו לו הפסדי שכר בחודשים אלו כתוצאה מהתאונה.

 

  1. לטענת התובע, פיטוריו נבעו ממצבו הרפואי, ואילו הנתבעת טענה, כי הוא פוטר בשל קיצוצים שביצעה, ללא קשר למצבו הרפואי.

 

  1. בעדותו טען התובע, כי לא נמסרה לו הסיבה לפיטוריו (שם, עמ' 9 ש' 3 ואילך), וזאת למרות שנערך לו שימוע (שם, עמ' 9 ש' 6 ואילך). ואילו הנתבעת מצידה לא תמכה טענתה, לפיה הוא פוטר בשל קיצוצים ולא הציגה את פרוטוקול השימוע או הציגה פעולות נוספות בחברה שנבעו מקיצוצים. כלל ידוע הוא, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם הוא נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, היא הייתה פועלת כנגדו (ראה בעניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736). לפיכך, מחמת הספק, אני נכונה לקבל את טענת התובע, כי פיטוריו קשורים למצבו הרפואי, הגם שפיטוריו נעשו כשנה וחצי לאחר התאונה.

 

  1. לאחר פיטוריו, קיבל התובע דמי אבטלה משך כחצי שנה, אלא שבסיכומיו (ס' 6) שגה התובע כשעתר לקבל פיצוי מלא בגין הפסד שכרו אצל הנתבעת, וזאת מבלי לקזז את דמי האבטלה ששולמו לו - מדובר בכפל פיצוי. לאחר תקופת האבטלה בחר התובע לפתוח עסק כעצמאי באותו תחום עיסוק. התובע לא הסביר מדוע לא פתח את העסק קודם לכן, ומדוע מיצה עד תום את זכויותיו לקבל דמי אבטלה ולא הקטין נזק ופתח את העסק קודם לכן. לפיכך, אינני סבורה כי דרך החישוב על פיה יש לפסוק לתובע את מלוא ההפרש בין קצבת האבטלה לבין שכרו עובר לתאונה היא דרך נכונה המשקפת את האובדן לאשורו.

 

  1. מיוני 2015 עד היום עתר התובע לפיצוי בגין ההפרש שבין שכרו אצל הנתבעת לבין הכנסותיו בפועל, החלטתו של התובע ביוני 2015 לפתוח עסק עצמאי בתחום הזכוכית מעידה, כי למרות נכותו, הוא סבר שהוא מסוגל לעבוד בתחום זה. חיזוק לכך עולה, גם מהעובדה שלא הופעלה תקנה 15 במל"ל. העובדה שהתובע לא פנה למחלקת שיקום במל"ל, הוא לא ביקש לעשות הסבה מקצועית ואף לא חיפש עבודה בתחום אחר, היא הנותנת שהתובע עצמו סבר, כי על אף פציעתו הוא יכול להמשיך לעבוד בתחום עיסוקו.

 

  1. עוד עלה מהראיות שצורפו, כי התובע הצליח תוך זמן קצר לשלש את הכנסותיו מהעסק שרק הוקם, ושכרו עלה בהתמדה גם בשנת 2017. טענותיו של התובע, כי הוא נאלץ לוותר על עבודות נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות. כמו גם טענתו, כי הוא נעזר בשירותיהם של קבלני משנה, נוכח מצבו הרפואי.

 

  1. התובע הפנה לחשבוניות של "אלינה גלאס" וטען כי הוא השתמש בשירותיה בשל מצבו הרפואי, אלא שמעיון בהם לא ניתן ללמוד מדוע הוא השתמש בשירותיה. האם זה משום שזו הייתה עבודה אותה הוא לא ידע לבצע, כפי שנשאל בחקירתו הנגדית, ותשובתו הייתה מתחמקת (שם, עמ' 10 ש' 22 ואילך), או האם זה משום שלא היה לו ציוד התקנה מתאים, האם זה משום שלא ניתן היה להעמיס את המעקות על הטנדר שלו או האם זה משום שנדרשו מספר אנשים לצורך ביצוע אותה עבודה. כאמור, לא ניתן ללמוד מהחשבוניות הללו, כי הוא נעזר בשירותיה בשל מצבו הרפואי. ככל שהתובע רצה להוכיח את טענתו בעניין זה, היה עליו להביא לעדות את אלינה גלאס או מי מאותם "קבלני משנה".

 

  1. התובע צירף תצהיר משלים וטען, כי הוא סגר את העסק בשנת 2018, היות והכנסותיו כעצמאי היו נמוכות ביותר (צירף אישור יועץ מס לפיו מינואר עד יוני 2018 הכנסתו מהעסק הייתה 13,636 ₪ בלבד), והוא החל לעבוד כשכיר בחברת "נתיב 2" בתור מלווה של אביו שהינו נכה צה"ל.
  2. דא עקא, מעיון בתלושי השכר מעבודתו בחברת "נתיב 2" עלה, כי התובע החל לעבוד שם כבר בינואר 2018, במקביל לעבודתו כעצמאי בעסק, וממוצע שכרו (10,332 ₪ ) נפל אך במעט משכרו עובר לתאונה.

 

  1. אני סבורה, כי התובע בחר לעזוב את עבודתו בזכוכיות (כחמש שנים לאחר התאונה), לאור ההזדמנות שנפלה בחלקו לשמש כמלווה לאביו, כפי שהיטיב לתאר זאת בתצהירו "זו זכות גדולה ללוות את אבי ואני שמח על המצווה הזו שנפלה בחלקי", אכן מצוות כיבוד אב ואם מופיעה בדיבר החמישי ושכרה בצידה, כפי שמצאנו במקורות: "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". בנוסף על כך, גם השכר הכספי שקיבל התובע בעבודתו זו גבוה משכרו כעצמאי וכשכיר הוא איננו נדרש יותר לתור אחר עבודות לפרנסתו, כפי שעשה קודם לכן כעצמאי.

 

  1. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי אין מקום לחישוב אריתמטי כדרך חישובו של התובע, דרך זו איננה תואמת את הראיות. במקרה זה, יש מקום לפסוק פיצוי גלובאלי אשר ישקף את אובדן ההכנסה מחמת הנכות התפקודית בשיעור של 10% מאז התאונה ועד היום בסכום גלובאלי של 50,000 ₪.

הפסד שכר עתיד

  1. לטענת התובע, נוכח גילו הצעיר ואובדן כושר עבודתו כזגג, יש לפצותו על פי חישוב אריתמטי מלא: 523,999 ₪ = 285.03 מקדם היוון בריבית 2% X 15% נכות  X12,256 ₪.

 

  1. מנגד טענה הנתבעת, כי בהעדר נכות תפקודית מוצע פיצוי גלובאלי בסך של 50,000 ₪. עוד טענה הנתבעת, כי התובע שגה בחישובו וחישוב אריתמטי מלא עשוי להגיע לכל היותר 250,000 ₪ והריבית של מקדם ההיוון הינה שיעור 3% ולא 2% כנטען.

 

  1. בבואי לפסוק לתובע הפסד השתכרות לעתיד, יש לקחת בחשבון מחד גיסא, כי אין לתובע השכלה פורמלית, יש לנכותו הרפואית משמעות תפקודית נוכח עיסוקו, והוא אינו עובד יותר במקצועו. מאידך גיסא, התובע שב לעבודתו בסמוך לאחר התאונה לאותו תפקיד למשך כשנה וחצי בשכר זהה לשכרו עובר לתאונה, ולאחר פיטוריו הוא לא פנה למל"ל לאגף שיקום, לא ביקש לבצע הסבת מקצוע, אלא ניסה להשתלב באותו תחום כעצמאי, משך כשנתיים וחצי.

 

  1. כיום התובע מתוך בחירה עובד כמלווה בשכר של אביו הנכה וזאת מהשעה 17:00 עד השעה 02:00 לפנות בוקר (שם, עמ' עמ' 12 ש' 3 ואילך), והוא לא הוכיח כי הוא אינו מסוגל לשלב עבודה נוספת בשעות הבוקר-צהריים.

 

  1. אני סבורה כי אין זה המקרה בו על בית משפט לערוך חישוב אריתמטי מלא על פי נכותו התפקודית כפי שקבעתי לעיל, ויש לערוך חישוב גלובאלי. באשר לשיעור הריבית לצורך היוון, סוגיה זו הוכרעה לאחרונה בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' עמותת אופק חזרה לחיים ואח', שם נקבע כי אחוז הריבית לצורך היוון רכיבי הפיצוי לעתיד יעמוד על שיעור 3% ולא 2%.

 

  1. נוכח האמור לעיל ותוך שימת לב שהתובע הינו יליד 84 ועוד נכונו לו כשלושים ושתיים שנות עבודה, אני פוסקת לתובע סכום פיצוי גלובאלי של 180,000 ₪ (כ-65% מהסכום האריתמטי המלא).

פנסיה וזכויות סוציאליות

  1. לטענת התובע, יש לחשב 12.5% מהפסד שכר לעבר והפסד השתכרות לעתיד והוא זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך של 100,550 ₪.

 

  1. הנתבעת לא התייחסה לראש נזק זה בסיכומיה.
  2. התובע עתר לפיצוי הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים לעבר ולעתיד לפי הפרשות מעביד בשיעור של 12.5%. דא עקא, רק ביום 1.1.17 הוגדלו הפרשות החובה של המעביד ל-12.5%, מכוח צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957.

 

  1. הפסד הפנסיה בראש נזק זה הינו 27,600 ₪ (230,000 ₪ X 12%).

 

עזרת הזולת לעבר ועתיד

  1. לטענת התובע, הוא אב לשלושה ילדים (7, 5, ושנתיים) והוא מתגורר בדירה ללא מעלית. מגבלותיו של התובע בגב מקשות עליו גם על תפקודו בבית וסביר כי הוא נזקק ויזדקק לעזרה מסוימת בשים לב לגילו הצעיר מוצע לפצותו בסך של 20,000 ₪.

 

  1. לטענת הנתבעת, העזרה שניתנה לו לא חרגה מהמקובל, פגיעתו הייתה קלה ולאחר התאונה הוא שב לעבודתו והמשיך לבצע עבודות פיזיות, ולכן התובע לא זכאי לפיצוי.

 

  1. עסקינן בראש נזק שיש להוכיחו (ע"א 619/86 מרקו בן חמו ואח' נ' שלום אטדג'י ואח', (ניתן ביום 29.10.90). התובע לא טען בתצהירו, כי נזקק לעזרת צד ג' בסמוך לאחר התאונה, ולא הוצגה כל ראיה בדבר סיוע כלשהו שניתן לתובע בעבר או שיזדקק לו בעתיד.

 

  1. התובע לא אושפז, לא נגרמו לו שברים, הוא לא נותח, ולא הוכח כי סוג הפגיעה עצמה הפריע לתפקודו במשק הבית, בפרט כשמעדותו עלה, כי הוא עבד ועודנו עובד בעבודות פיזיות לרבות הרמת משאות (בין אם זה מוצרי זכוכית בעבר ובין אם זה כמטפל באביו הנכה כיום).

 

  1. בתצהירו טען התובע באופן כללי, כי מגבלותיו מלוות אותו גם בתפקוד במשק הבית, במיוחד לאחר ימי עבודה אינטנסיביים, ובימים כאלו, הנטל לתחזוקת משק הבית והטיפול בילדים נופל על אשתו בלבד. אלא שטענות אלו נטענו בעלמא, התובע לא העיד את אשתו או את מי מבני משפחתו, ככל שסייעו בידיו או סייעו במקומו, ומדובר בעדות יחידה של בעל דין.

 

  1. יחד עם זאת, בהינתן כי נכותו הרפואית, היא גם תפקודית, והחשש שמא יחמיר מצבו הרפואי בעתיד והוא יזדקק לעזרה, יש מקום לפסוק סכום גלובאלי לעבר ועתיד בגין ראש נזק זה בסך של 7,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ועתיד

  1. לטענת התובע, נגרמו לו הוצאות רבות אשר אינן מכוסות במל"ל והוא לא השכיל לשמור קבלות, ויש לפצותו בסך 5,000 ₪.

 

  1. מנגד טענה הנתבעת, כי הוצאותיו מכוסות על ידי קופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועל ידי המל"ל והואיל ומדובר בתאונת עבודה. התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק והוא לא זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

 

  1. מבדיקת הראיות עולה, כי הגם שצורפה הצעת מחיר לתוכנית טיפולים ברפואה משלימה בסך 1,643 ₪, הרי שהתובע צירף קבלה אחת בלבד בסך 423 ₪ על טיפולים אלו, ולא הוכח כי הוא השלים את תוכנית הטיפולים במלואה.

 

  1. התאונה הינה תאונת עבודה, הוצאותיו מכוסות במל"ל, והתובע לא צירף קבלות נוספות בגין הוצאות רפואיות ונסיעות. יחד עם זאת, אני סבורה, כי לאור נכותו הרפואית יש מקום לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ועתיד בראש נזק זה בסך של 3,000 ₪.

 

כאב וסבל

  1. לטענת התובע, יש לפסוק לו פיצוי בסך של 55,000 ₪. מנגד טענה הנתבעת, כי יש לפסוק לכל היותר פיצוי בסך של 10,000 ₪.

 

  1. בשונה מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פקודת הנזיקין "אינה נוקטת גישה טכנית בקשר לפיצוי זה. הוא נתון להערכת בית המשפט, הנעשית על-פי מכלול מרכיבים, וביניהם טיבו של הנזק, השפעתו על אורח חייו של הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו, לדידי - הסבל הסובייקטיבי שעובר עליו" (ע"א 283/89 מ.י.נ. מוסקוביץ פ"ד מ"ז(2) 718).

 

  1. לאחר שנתתי דעתי לנסיבות המקרה דנן, אשר פורטו לעיל, תוך התחשבות בעובדה שהתובע היה בן 29 במועד התאונה ונגרמה לו נכות רפואית בשיעור 10%, ובשים לב שלא נגרמו לו שברים, הוא לא אושפז ולא נותח, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך של 35,000 ₪.

 

ניכויים

  1. ב"כ התובע לא התייחס בסיכומיו לטענה, כי יש לנכות את תגמולי המל"ל אותם קיבל, מסכום הפיצוי לו הוא עתר.

 

  1. הנתבעת טענה, כי יש לנכות אשם תורם בשיעור שלא יפחת מ-50% וכן את תגמולי המל"ל בסך של 62,141 ₪, כך שתביעתו נבלעת בתגמולי המל"ל.

 

  1. כפי שציינתי לעיל, אין לנכות לתובע אשם תורם. באשר לתגמולי המל"ל, הרי שעסקינן בתאונת עבודה, ויש לנכות את תגמולי המל"ל אותם קיבל התובע, מסכום הפיצוי שיפסק לו. הצדדים לא צירפו חוות דעת אקטוארית, אך הנתבעת צירפה אישור מהמל"ל, לפיו שולם לתובע תגמולים בסך 62,141 ש"ח. לפיכך, יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 62,539 ₪ משוערך להיום.

 

סוף דבר:

הנתבעת תפצה את התובע, כדלקמן:

  • הפסד שכר עבר -          50,000   ₪
  • הפסד השתכרות עתיד -          180,000 ₪
  • פנסיה ותנאים סוציאליים -          27,600   ₪
  • עזרת צד ג' עבר ועתיד -          7,000     ₪
  • הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד -          3,000     ₪
  • כאב וסבל -          35,000   ₪

______________________________________________________

סה"כ                                                         -          302,600 ₪

 

סכום הפיצוי הינו 302,600 ₪, מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך 62,539 ₪. סכום הפיצוי לאחר ניכוי תגמולי מל"ל הינו 240,061 ₪. לסכום זה יש להוסיף את החזר עלויות חוות דעת ועלות תמלול ההקלטות (בסך של 7,334 ₪). סה"כ סכום הפיצוי הכולל הינו 247,395 ₪ (לאחר ניכוי מל"ל).

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ והחזר אגרה.

הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.

 

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.

 

ניתן היום,  כ"ז אב תשע"ט, 28 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ