החלטה
1.בפני בקשה למחיקת תצהירי עדות ראשית שהגישו המשיבים (הנתבעים), בשל איחור בהגשתם. מנגד, בפני בקשה להארכת מועד להגשתם, וכן תגובה לבקשה, עליה גם הגיבו מצדם המבקשים (ובתגובתם, למעשה, הם מגיבים גם על הבקשה להארכת מועד).
2.העובדות, בקצרה:
ביום 9.6.2010 הוגשה תביעה זו, בסדר דין מהיר. לתביעה צורף תצהיר תמיכה מאת המשיב 2. סכום התביעה הוא 46,000 ₪, והוא נשען על עבודות בניה שביצעו המשיבים עבור המבקשים בשנת 2003 (!); כתב התביעה הוגש סמוך לתום תקופת ההתיישנות.
ביום 3.11.2010, ולאחר שהוצאה התראה בדבר כוונה למחוק את ההליך מחמת חוסר מעש, הוגש כתב הגנה, שאליו צורף תצהיר תמיכה מאת המבקש 2 (יוער, כי מייד לאחר הגשת כתב ההגנה, וכנראה מאחר שהתצהיר והנספחים נקלטו כ"נספחים" בתיק הממוחשב, ולא נחזו בעיון מהיר בכתב ההגנה, יצאה הודעת מזכירות שגויה המורה למבקשים לצרף תצהיר לכתב ההגנה; לא ברור אם הודעה זו נשלחה, ומכל מקום המבקשים טוענים כי לא ראוה).
כתב תביעה לא הוגש, והמועד האחרון להגשת תצהירי עדות ראשית, על פי הקבוע בתקנה 214ט, היה 18.12.2010.
ביום 15.5.2011 התקיימה ישיבה מקדמית ראשונה (ויחידה, עד כה), ובה התברר כי שני הצדדים חפצים להגיש תצהירי עדות ראשית, ורשות לעשות כן ניתנה, בהחלטה שזה לשונה: "סברתי, ועודני סבור, כי נכון היה לסיים את התיק היום. מכל מקום, מאחר ששני הצדדים מבקשים להשלים הגשת ראיות נוספות, לא אעמוד בדרכם. תצהירי עדות ראשית וחוות-דעת, ככל שיוגשו, יוגשו תוך 60 יום מהיום."
ביום 14.7.2011 הגישו המבקשים תצהירי עדות ראשית (של המבקש 2 ושל 2 עדים נוספים, שהיו מעורבים, לגרסתם, בהשלמת עבודות שלא הושלמו על ידי המשיבים).
ביום 26.12.2011 הגישו המבקשים בקשה לדחות (כך במקור) את התביעה מחמת חוסר מעש, בשל אי-הגשת תצהירי עדות ראשית של המשיבים (בקשה זו נדחתה, כמובן, שכן בדיון מיום 15.5.2011 ניתנה רשות להגיש תצהירים נוספים, ולא היתה חובה לעשות כן).
ביום 11.1.2012 הגישו המשיבים תצהיר עדות ראשית (של המשיב 2) – הוא התצהיר אותו מבוקש עתה להוציא מהתיק.
3.להבהרת הנתונים שהוצגו אדגיש, כי התצהירים הוגשו באיחור של כמעט בדיוק 6 חודשים, לאחר שנקצבו, בדיון, 60 יום להגשתם (שהם יותר מהמועד הרגיל הקבוע בתקנות), ואף זאת חודשים ארוכים לאחר שתם המועד הקבוע בתקנות.
4.ביום 16.1.2012 בקשו המבקשים להוציא את התצהיר מהתיק. המשיבים נדרשו להשיב תוך 5 ימים. ביום 8.2.2012 הגישו המבקשים "תגובה לתגובה", ממנה למדתי, כי המשיבים שלחו למבקשים תגובה לבקשה להוצאת התצהיר מהתיק, אולם לא הגישוה לתיק בית המשפט. היום הוגשו תגובת המשיבים וכן בקשתם להארכת מועד למפרע להגשת התצהירים.
5.טענת המבקשים: המשיבים אחרו מאד בהגשת תצהיר העדות הראשית, בלא ליטול רשות, ובכך פגעו בסדרי הדין הטבעיים, בכך שהתאפשר להם – התובעים – להגיש את תצהיריהם לאחר עיון בתצהירי המבקשים, ולהתייחס לנטען בהם; הפגיעה במשיבים אם תתקבל הבקשה אינה מהותית, שכן תצהיר כבר הוגש בתמיכה בכתב התביעה, ואם היה העניין כה חשוב להם – היו טורחים ומגישים התצהיר במועד.
6.טענת המשיבים: האיחור הוא תוצאה של מחדל בתום-לב, ונבע מעיסוקים אחרים של המשיב 2, שבעטיים נמנע ממנו להגיע למשרד ב"כ המשיבים ולחתום על התצהיר; המבקשים אחרו בהגשת כתב ההגנה, והמשיבים אפשרו זאת; מדובר בהארכת מועד שבשיקול דעת בית המשפט, ואף אינו טעון טעם מיוחד, שכן המועד לא נקבע בחיקוק; ממילא, בסדר דין מהיר, אין מורים לתובע להגיש תצהיריו קודם לתצהירי הנתבע.
7.המבקשים מביאים ציטוט הולם מפי כב' המשנה לנשיאת בית העליון, השופט א' ריבלין (ע"א 5993/08 סונובר נ. ואנו (פורסם במאגרי פסיקה שונים באינטרנט)), ומן הראוי להביאו כלשונו:
"כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים "פרוצדוראליים", וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו"מידתיים" יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום". בוודאי כך הדבר כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין."
8.מן הראוי להדגיש: פסק-דין זה של בית המשפט העליון ניתן במקרה בו נדחו תביעות חוב על ידי נאמן על נכסי חברה בפירוק – לאחר שהוגשו, בפעם הראשונה, בתוך המועד, כשהתצהירים התומכים בהן אינם מאומתים כדין, ולאחר שהוגשו, בפעם השניה, לאחר חלוף המועד, כשהם ערוכים כדין, אולם בלא בקשה להארכת מועד. החלטתו של הנאמן גובתה על ידי בית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון בתורו גיבה את שניהם.
9.דומה שלא צריך להכביר מלים, מעבר לאשר כבר נעשה בהצגת הנתונים. בעניין סונובר היתה תוצאת ההחלטה – סתימת הגולל על עניינם של נושים, שככל הידוע היתה נשייתם אמיתית וכנה, בשל מחדל שבאי-חתימה על תצהיר (!); בעניינו, אימוץ אותה גישה משמעו, בסך הכל, חסימת מקצת מהראיות שהמשיבים מבקשים להביא להוכחת תביעתם.
10.יודגש: עסקינן (א) בתביעה שהוגשה על גבול תום תקופת ההתיישנות, (ב) במועד הקבוע בתקנות, שכבר תם והוארך, (ג) בתצהיר שני של אותו מצהיר, ועל כן לא במקרה של שלילת הזדמנות לקבלת עדות מפיו, (ד) בהגשה מאוחרת בלא בקשה להארכת מועד, אלא למפרע, ו-(ה) בנימוקים להארכת מועד שבעצמם מעידים על מידה מסוימת של זלזול בהליך ובבית המשפט (בכל הכבוד הראוי לעיסוקיו האחרים של המשיב 2).
11.אשר על כן, אני מקבל את הבקשה להוצאת התצהיר מהתיק, ומורה כי יראוהו כאילו נמחק; בהתאם, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשתו. המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים, בשים לב למכלול, בסך של 1,800 ₪.