ארבעה חודשי עבודות שירות בגין מעורבות ביצירת ומכירת עותקים מפירים של ספר

השופט ע' פוגלמן :

1.         לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופט ח' אפרתי)  בת"פ 8239/01, אשר הרשיע את המערער בעבירה של התקנה לצרכי-מכירה של העתקה מפרה של יצירה הנתונה לזכויות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(א) לפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה") ובעבירה של מכירת העתקות מפרות של יצירה הנתונה לזכות יוצרים, לפי סעיף 3(1)(ב) לפקודה. על המערער נגזרו 6 חודשי-מאסר בעבודות שירות; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 30,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו.

הערעור מכוון הן להרשעה והן לגזר הדין.

ההליכים והחלטת בית-משפט השלום

2.         ביום 8.8.01 הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב-אישום נגד המערער. לפי הנטען בכתב האישום, היה המערער מעורב ביצירתם ומכירתם של עותקים מפירים של הספר "בעל ואישה" (להלן: "הספר"), שנכתב על-ידי הסופרת צרויה שלו (להלן: "הסופרת").

לפי המיוחס, עובר ליום 2.3.00 פנה המערער לאמיר שור (להלן: "אמיר שור" או "שור"), מנהל בית-דפוס "שורש" (להלן: "בית הדפוס"), והזמין ממנו הדפסת 3,000 עותקים מהספר. כן ביקש משור לדאוג לכריכת העותקים בכריכיה המוכרת לו (להלן: "הספרים" או "הספרים המודפסים"). הוסכם, כי עבור עבודות ההדפסה והכריכה ישלם המערער לשור סך של 8,000 ש"ח. בהמשך, העביר המערער לדפוס שורש גיליונות מודפסים של חלק מעמודי הספר ואת הלוחות הנדרשים להשלמת הדפסתם של העותקים. ביום 2.3.00, לאחר השלמת ההדפסה, העביר אמיר שור את העותקים המודפסים לכריכה בא-כוחריכית הלבבות" (להלן: "הכריכיה"), שבבעלות עמנואל טוויג (להלן: "טוויג"). בעבור 1,000 העותקים הראשונים קיבל טוויג סך של 2,000 ש"ח במזומן מדפוס שורש. כבטוחה לתשלום יתרת החוב עבור הכריכה, מסר המערער לטוויג המחאה שניתנה לו על-ידי שור. בתאריכים  5.3.00, 8.3.00, 10.3.00 הגיע המערער לכריכיה, ובכל פעם נטל 1,000 עותקים כרוכים. ביום 5.3.00 מכר המערער את העותקים שנטל מהכריכיה באותו יום לחנות "מסחר הספר" בחיפה, במחיר נמוך מהמחיר בו נמכר הספר על-ידי המפיץ המורשה. המערער לא היה הבעלים של זכות היוצרים בספר, ומעולם לא ניתנה לו הרשאה להעתקת הספר.

בבית-משפט קמא טען המערער, כי אמנם החזיק בספרים המודפסים, אולם עשה כן ללא מחשבה פלילית. לטענתו, הדפסת הספרים הוזמנה על-ידי אחד דוד (להלן: "דוד"), כשהוא - המערער - פעל בתום-לב בהנחייתו של האחרון. 

מנגד טענה המשיבה, כי המערער היה ה"רוח החיה" מאחורי הדפסת הספרים, וגם אם היו שותפים נוספים לביצוע העבירות, ניתן לראות בו מבצע בצוותא, ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו.

3.         ביום 5.5.05 הורשע המערער בהכרעת-דין מפורטת של בית-משפט קמא.

בית המשפט בחן בהכרעת הדין את ראיות המשיבה ועדיה, ובכלל זה את עדותם של אמיר שור; טוויג, בעל הכריכיה; רחל גבאי, מומחית בתחום הדפוס במעבדות מז"פ, שהגישה חוות-דעת מומחה בעניין זה (ת/16) (להלן: "חוות הדעת"); רם אורן, בעליה של הוצאת הספרים "קשת" והאחראי על ההתקשרות העסקית שבין הסופרים להוצאה; גיל שמואלי, חוקר פרטי מורשה; עידן שור, חוקר בצוות החוקרים שטיפלו בפרשה; ושל מיכאל רייזמן, בעל דפוס "ניידט", שלו ניתן ההיתר כדין להדפיס את הספר. כמו-כן, בחן בית המשפט את עדותו של המערער בפניו, את ההודעות שמסר בחקירותיו במשטרה, ואת עדויות עדי ההגנה (ביניהם, יוסף יצחק, בעל חנות ספרים "מסחר הספר", ומר יואב בן-משה, אף הוא בעל חנות ספרים).

4.         כנקודת מוצא לדיון הבהיר בית המשפט, כי אין מחלוקת על-כך שהמערער בא בדברים עם שור, לצורך הדפסתם וכריכתם של הספרים; כי טוויג קיבל תמורה עבור כריכתם של הספרים; וכי השלושה - המערער, שור וטוויג - פעלו לצורך הפקת רווחים.

בית-משפט קמא בחן את חומר הראיות שבפניו, והגיע למסקנה כי המערער היה ה"רוח החיה" מאחורי הדפסת הספרים המזויפים, וכי " ... אותו דוד אלמוני אם היה חלקו במארג הקשרים היה שולי וזניח ובטל בששים" (בעמ' 13).

5.         ראייה מרכזית ממנה למד בית המשפט על מעורבותו של המערער בפרשה, הינם דברי אמיר שור, בהודעותיו במשטרה. בהודעות אלה מסר האחרון, כי המערער היה הגורם היחיד עמו התקשר לצורך הדפסת הספרים, וכי לא הכיר כלל את דוד הנטען. בנוסף מסר, כי המערער היה זה שהביא את התשלום לכריכיה, הביא את חומרי הגלם להשלמת הדפסת הספרים, קבע את הכמות, את סוג הנייר והמחיר, והיה זה שסיפר לשור, כי הוא זקוק להדפסה דחופה של ספר שהוא ושותפו "נתקעו" באמצע הדפסתו. גם לאחר שהחלו ההליכים האזרחיים נגדו, בעקבות הפרשה דנן, הרגיע אותו המערער ואמר לו, כי הוא נוטל עליו את הטיפול בפרשה.

בעדותו בבית המשפט שינה שור את גירסתו במקצת וטען, כי המערער לא פעל לבד אלא עם דוד, ויחד האיצו בו לסיים את הדפסת הספרים וכריכתם. עם זאת ציין העד, כי לא פגש מעולם את אותו דוד, ורק שוחח עימו טלפונית פעם אחת.

בית-משפט קמא העדיף את דברי שור במשטרה על-פני דבריו בבית המשפט, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). וכך ציין בית המשפט:

" העד מסר גירסה בארבע הזדמנויות שונות, בהן באופן עקבי היוזם המזמין, והמממן הוא הנאשם ולא "דוד" ואין כל זכר לאותו דוד ... שמו של דוד, כמזמין העבודה, עלה לראשונה בעדות העד בפני, ולא הוזכר בשום הודעה קודמת. העד ציין, כי קרא את הודעותיו בטרם העיד וזיהה את חתימתו, ולא אמר כי הכתוב בהן שקר ... אם "דוד" היה הלקוח והמזמין, מדוע פרטיו המלאים נפקדים מרישומי הדפוס ..." (שם).

בית המשפט דחה את טענות הסניגור, לפיהן אין ליתן משקל לדבריו של אמיר שור, בין היתר, בשל-כך שמדובר בעד נרקומן ולוקה בבריאותו, שהוכר כנכה על-ידי המוסד לביטוח לאומי; ובשל-כך שחוקרי המשטרה הוליכו אותו שולל, ונתנו לו להאמין כי אם יפנה את הודעותיו לכיוון הרצוי, יתוגמל.

ביחס לטענה הראשונה, ציין בית-משפט קמא, כי -

 " ... כל עדות, ואפילו היא של חולה נפש, שלא לדבר על עדות של נרקומן נבחנת לגופה. ובמידה והיושב בדין מוצא לנכון ... היכן שהדבר נדרש ומתבקש. לעשות שימוש גם בכלל של "פלגינן דיבורא" ... ודי לי בכך" (בעמ' 15).