ארביב ואח' נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

החלטה

1.הבקשה שלפני היא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין אשר דחה ערעור שהוגש על ידי המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 6.12.11 בת"א 3247/07 שניתן על ידי כב' השופטת ד"ר רבינוביץ (להלן: "פסק הדין").

2.בפסק הדין, שניתן ביום 28.5.12 (כב' השופטת עובדיה) התקבלה תביעת פינוי של המשיבה נגד המבקשים מדירת המשיבה בנתניה (להלן: "הדירה"), והמבקשת 1 חוייבה בדמי שימוש ראויים בסך 6,000 ₪, וכן חוייבה לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

3.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 21.2.12 ניתנה החלטה לפיה הערעור נקבע לדיון מקדמי, וכי על המבקשים להפקיד 15,000 ₪ כערבון להוצאות המשיבה.

4.ביום 2.5.12 ניתנה החלטת בית משפט זה לפיה הערבון לא הופקד, הערעור נרשם לדחייה, ועל המבקשים היה להודיע תוך 14 יום לבית המשפט מדוע לא יידחה הערעור בהעדר הפקדה. כן בוטל באותה החלטה הדיון המקדמי שהיה קבוע ליום 6.5.12.

5.ביום 6.5.12 הגישו המבקשים הודעה כי הערבון הופקד וצירפו אסמכתא לכך שהסך של 15,000 ₪ שולם (קבלה על תשלום מיום 30.4.12).

6.ביום 8.5.12 ניתנה החלטה כי על המשיבה להגיב תוך 14 יום, וזו אכן הגיבה וטענה כי לא נתבקשה הארכת מועד להפקדת הערבון, כי המבקשים לא קיימו את החלטת בית המשפט ולא הודיעו מדוע לא יידחה הערעור בהעדר הפקדה, וכן כי הערעור הוגש באיחור, וכי גם עניינית אין בו כל ממש.

7.ביום 28.5.12 ניתן פסק דין בו נקבע כי המבקשים לא טענו ולא הציגו כל טעם לאיחור בהפקדה, לא ביקשו הארכת מועד להפקדה, ועשו דין לעצמם בניגוד לתקנות ובניגוד להחלטה מיום 2.5.12, ולכן הערעור נדחה.

8.המבקשים טענו כי הפקידו את הערבון ביום 30.4.12, דהיינו עוד בטרם ניתנה ההחלטה מיום 2.5.12 בה נרשם הערעור לדחייה עקב הפקדת הערבון. הם באו גם בטענות רבות כנגד בא כוחם דאז, על כך שלא יידע את המבקשת על הצורך בהפקדת הערבון אלא ביום 29.4.12 (ואז מיהרה היא וביצעה את ההפקדה ביום 30.4.12), וכן על כך שלא ציין בהודעתו מיום 6.5.12 כי הערבון הופקד ביום 30.4.12, עוד לפני ההחלטה מיום 2.5.12 שרשמה את הערעור לדחייה, ולא נתן כל טעם לאיחור בהפקדת הערבון. כמו כן טענו המבקשים כי בא כוחם דאז לא יידע אותם על החלטות בית המשפט, וכאשר הודיע למבקשת כי הערעור נדחה, נימק זאת בניגוד עניינים ורק כאשר לקחה את התיק מבא הכוח הקודם, הוברר לה כי הערעור כלל לא נדון, והיא שקעה במרה שחורה.

כן טענו המבקשים לסיכויי ערעור טובים.

עוד טענו המבקשים כי משמעות אי קבלת בקשתם היא כי הערעור לא יידון והם יושלכו לרחוב.

9.המשיבה טענה כי המבקשים לא ביקשו הארכת מועד להפקדת הערבון באיחור, וכי לא נתנו כל הסבר להפקדתו באיחור. כמו כן, נטען כי אין הסבר לשיהוי הרב בין מועד דחיית הערעור בחודש מאי 2012 לבין הגשת הבקשה הנוכחית בחודש דצמבר 2012, מה גם שעוד בחודש יוני 2012 נשלח הערבון בחזרה אל המערערים. עוד נטען כי כל שיכולים היו המבקשים לעשות הוא להגיש ערעור על ההחלטה מיום 28.5.12 אשר דחתה את הערעור, אך זאת לא עשו. נטען כי טענות המבקשים כלפי בא כוחם לשעבר צריכות להיות מופנות ללשכת עורכי הדין, ולא במסגרת הבקשה הנוכחית. עוד נטען כי הנזק עקב אי קיום פסק הדין עד היום על ידי המבקשים (שלא ביקשו עיכוב ביצוע) הוא כי דייר זכאי לא יקבל דירה המגיעה לו, וכי סיכויי הערעור קלושים ביותר, שכן המבקשים חולקים על קביעות עובדתיות של בית המשפט.

10.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה , מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

11.הבקשה הנוכחית היא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין. על מנת להצליח בבקשה מעין זו, על המבקשים ליתן טעם לאיחור וכן להצביע על כך כי קיים סיכוי טוב לבקשתם לביטול פסק הדין. נדרש טעם מיוחד להארכת המועד, שכן המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נקבע בחיקוק.

12.צודקים המבקשים בכך כי על פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן להגיש ערעור לערכאה בכירה יותר, וניתן להגיש בקשה לביטולו לאותה ערכאה אשר נתנה את פסק הדין, והדרך השנייה בה נקטו היא הדרך העדיפה.

עם זאת, מתעוררת השאלה האם פסק הדין שדחה את הערעור הוא אכן פסק דין שניתן במעמד צד אחד.

בהחלטה מיום 2.5.12 נרשם הערעור לדחייה וניתנה למבקשים אפשרות להודיע לבית המשפט מדוע לא יידחה הערעור עקב אי הפקדת העירבון. המבקשים מסרו את הודעתם, ולאחר מכן, משלא נתנו בהודעתם הסבר לאיחור בהפקדת העירבון, נדחה הערעור. מכאן, כי היה למבקשים יומם, הם אכן הגישו הודעה, ולפיכך אין מקום לומר כי דחיית הערעור נעשתה במעמד צד אחד.

כיוון שכך, הדרך היחידה שעמדה בפני המבקשים הייתה הגשת ערעור על פסק הדין, ולא עמדה בפניהם דרך של הגשת בקשה לביטולו, שכן אפשרות זו קיימת רק כשפסק הדין ניתן במעמד צד אחד (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

13.אך גם אם מדובר היה בפסק דין שניתן במעמד צד אחד וניתן היה להגיש בקשה לביטולו, אין מקום להיעתר לבקשה.

14.באשר לסיבת האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ציינה המבקשת בתצהירה, באופן כללי ביותר, כי בא כוחם לשעבר של המבקשים לא יידע אותם באשר להחלטות בית המשפט. בסעיף 57 לתצהירה ציינה המבקשת, בניגוד לאמור לעיל, כי פרקליטה יידע אותה אודות דחיית הערעור, אך את הנימוק לדחיית הערעור ידעה רק כאשר קיבלה ממנו את התיק.