אל עמרי נ' זכאי

פסק דין

1.בפני תביעה כספית שהחלה כתביעה קטנה על סך 31,200 ₪, אולם תוקנה (בהסכמה, כפוף להוצאות) לסך של 50,000 ₪, לאחר שבהחלטת בית המשפט לתביעות קטנות עברה התביעה לבית משפט השלום ולסדר דין מהיר.

2.בנסיבות העניין, החליטו הצדדים לבקש מביהמ"ש ליתן פסק דין, ללא נימוקים, על פי הקבוע בסעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט בהסתמך על הטיעונים וכתבי הטענות.

3.התובע עוסק באילוף כלבים, ובמועדים הרלבנטיים לתביעה היה סטודנט לתעודת הנדסאי באדריכלות ועיצוב פנים במכללת בית ברל. הנתבע הוא אדריכל בהכשרתו, ומרצה במכללה האמורה, ואף היה ממוריו של התובע בעת לימודיו, והמנחה שלו לצורך הגשת עבודת הגמר.

4.על פי כתב התביעה, חפץ הנתבע להגיש תכנית לכלבייה עבור עיריית פתח תקוה, ובשל הצורך באדריכל מוסמך, פנה אל התובע על מנת שיסייע לו בהכנת התכנית והגשתה, כאשר במקביל תשמש התכנית גם כעבודת הגמר של הנתבע במסגרת לימודיו במכללה. בין הצדדים התגבשה הסכמה בדבר חלוקת העבודה והתמורה. אלא, שהנתבע הודיע לתובע כי הוא מושך ידו מהפרויקט אולם במקביל השתלט עליו, והגיש בעצמו את התכנית לעירייה, תוך שהוא מודיע לתובע, כי לא יוכל להגישה כעבודת גמר. לשיטתו, חלוקת ההכנסות תוכל להיעשות רק לאחר כיסוי הוצאות הנתבע לרבות שכר עבודתו.

5.בכתב ההגנה, לא מכחיש הנתבע את מרבית העובדות, אולם מסביר, כי הפרת המוסכם היתה דווקא מצדו של התובע, שביקש, למעשה, כי הנתבע יכין עבורו את עבודת הגמר, עליה הופקד כמנחה, ועוד הבהיר, כי בין יתר הוצאותיו היה גם הצורך לחדש את ביטוח האחריות המקצועית, בעלות ניכרת של עשרות אלפי שקלים, שכן עד פרויקט זה, לא עסק בפועל באדריכלות.

6.הדיון בפני התנהל באופן לא פורמאלי, והצדדים העלו טענותיהם באופן חופשי. כאמור, הצדדים הסכימו למתן פסק-דין לפשרה, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

7.ההסכמה היתה לפסק-דין בלא הנמקה. עם זאת, אחרוג מעט מהמקובל, ואציין, לעניין נימוקי פסק-הדין, כי בין יתר השאלות שסברתי שנכון להכריע בהן לצורך פסק-הדין היתה השאלה אם ההסכם עצמו אכיף, לאור תשובה אפשרית לשאלה נוספת, והיא האם אין ההסכם נוגד את תקנת הציבור, בשים לב לקשר הבעייתי בין מנחה בעבודת גמר לבין סטודנט, שעה שהמנחה מסייע לסטודנט לבצע את עבודת הגמר, כנגד תשלום. את מסקנותי בעניין זה לא אפרט, נוכח טיבו של פסק-הדין, אולם הוא בא לידי ביטוי גם בתוצאה אליה הגעתי.

8."פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

9.לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 18,000 ₪, ועוד סך של 3,600 ₪ על דרך של פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בתוך תקופת 30 הימים לא יהיה פסק הדין ניתן לביצוע בהוצאה לפועל.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"א, 13 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: