אלרואשדה נ' אלקודסי

פסק דין

1.עניינו של פסק דין זה, תביעה שהגיש עלי צלאח אלרואשדה (להלן: "התובע"), תושב סמוע אשר בשליטת הרשות הפלסטינאית, ובה ביקש לחייב את הנתבע בסכום של 98,229 ש"ח, כמפורט בכתב התביעה.

2.בתביעה שהגיש התובע בחודש 10/11, טען התובע כי החל לעבוד אצל הנתבע, בענף החקלאות, מחודש 9/08 ועד לחודש 8/10, תקופה של 24 חודשים. יחסים אלה הסתיימו בפיטוריו של התובע על ידי הנתבע וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת.

בנסיבות אלה טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על פי חישוב המפורט בתביעה, בסכום של 7,920 ש"ח ולדמי הודעה מוקדמת בסך של 3,960 ₪.

3.בתביעה נטען עוד, כי הדיווח שהעביר הנתבע לשירות התעסוקה על הימים בהם עבד התובע מידי חודש, היה דיווח חלקי וחסר, שכן התובע עבד מידי חודש 22 יום לפחות, והתשלום המופיע בתלושי השכר אינו משקף כלל את המציאות, שכן שכרו היומי של התובע עמד על סך של 180 ₪ נטו בכל יום עבודה. התובע עבד מידי יום 12 שעות עבודה לפחות, והתובע קיבל בגין שעת עבודה סך של 15 ₪, פחות משכר המינימום. התובע ישן במקום העבודה וחזר לביתו מידי שבוע או שבועיים.

4.כתוצאה מהדיווח החלקי והחסר, הפרשות הנתבע לפנסיה עבור התובע במסגרת שירות התעסוקה – הופרשו אף הן בחסר. לפיכך, התבקש בית הדין לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לתובע בגובה ההפרש בין הסכום שהיה על הנתבע להעביר לשירות התעסוקה על חשבון זכויותיו לפנסיה, לסכום שהועבר בפועל.

סך הכל ביקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין ביצוע הפרשות בחסר להבטחת זכויותיו לפנסיה בסכום של 2,562 ₪.

5.לגרסת התובע, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבע, לא שילם הנתבע לתובע דמי חגים, תשלום עבור ימי חופשה, דמי כלכלה, דמי נסיעות וקצובת הבראה. כן זכאי להפרשי שכר על יסוד מתכונת עבודה של 12 שעות. כמו כן תבע התובע מענק שנתי על פי צו ההרחבה בענף החקלאות, קרן השתלמות, תוספת משפחה ושעות קיץ.

6.בית הדין התבקש לחייב את הנתבע בתשלום עבור ימי חג בסך 3,600 ₪, פדיון חופשה בסך 4,320 ₪, דמי כלכלה בסך 2,112 ₪, דמי הבראה בסך 3,751 ₪, דמי נסיעות בסך 4,032 ₪, מענק שנתי בסך 2,112 ₪, קרן השתלמות בסך 950 ₪, תוספת משפחה בסך 1,044 ₪, תוספת קיץ בסך 2,970 ₪, הפרשי שכר מינימום בסך 6,124 ₪ והפרשי שכר על יסוד 12 שעות עבודה ביום בסך 52,272 ₪. עוד תבע התובע סך של 500 ₪ בגין שיק שניתן לו, לגירסתו, בגין שכר עבודה, ולא נפרע.

7.בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע החל עבודתו בנתבעת בחודש 8/08 וסיים עבודתו בנתבעת באמצע חודש 1/10, כלומר התובע עבד בשירות הנתבעת תקופה של 18 חודשים בלבד.

התובע מעולם לא פוטר מעבודתו, אלא התפטר, לטענתו על רקע מחלת לב. הנתבע הגדיל לעשות ופנה לתובע מספר רב של פעמים בדרישה שימציא לו האישורים הדרושים המעידים על מחלתו, וזאת על מנת לסגור את החשבון עם התובע ולהעביר לתובע פיצויי פיטורים, פניותיו של הנתבע לקבל לידיו האישורים לא נענו והתובע בחר לפנות לבית הדין בתביעה זו.

באשר למתכונת עבודתו של התובע, טען הנתבע כי התובע עבד משעות הבוקר ועד לשעות הצהריים המוקדמות, כך שברוב המקרים התובע עבד 7 שעות ביום והיו ימים בהם התובע עבד אף פחות מכך, הכל בהתאם לנסיבות מזג האוויר ולסוג הקטיף ו/או הזריע שבוצע.

שכרו של התובע היה אף מעבר לשכר המינימום, התובע נהג לישון בעבודתו, כאשר המגורים והכלכלה ניתנו לו ללא עלות, ומומנו מכיסו של הנתבע ללא כל השתתפות מצד התובע, הדבר נבע מהעובדה, שאופי אשרת העבודה הוא כזה הדורש לינה.

כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לתובע על פי דין הופרשו ושולמו לתובע.

משעזב התובע את עבודתו בלא שהמציא לנתבע את האישורים הרלוונטיים, כפי שביקש הנתבע, הרי שבמקרה הנדון אין מקום למתן חלף הודעה מוקדמת ומשכך גם אין מקום לתשלום פיצויי פיטורים.

הנתבע מעולם לא נתן לתובע שיק, התובע עשה שימוש לרעה בשיק אשר אינו ברשותו וניתן לאחיו, אשר גם הוא עבד אצל הנתבע, ואשר גם הוא הגיש תביעה זהה במדויק לתביעת התובע, אשר נסתיימה בפשרה והשיק האמור הוחזר לידיו של התובע במסגרת הסדר הפשרה.

חומר הראיות

8.מטעם התובע העיד התובע עצמו בלבד ומטעם הנתבע העיד הנתבע – מר יוסף אלקודסי.

9.באי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

גדר המחלוקת