תצהיר של מר שטיין ולפיו הוא הילווה לנתבע סך של 16,000 ₪ ביום 27.3.2012 (והסכום הוחזר לו ביום 2.5.2012 בהעברה מחשבון של מר פרידמן).
עד כאן – תצהירים של מי שנטען כי הלווה כספים לנתבע בחודש מרץ 2012. בנוסף לכך הוגש תצהירו של מי שנטען כי הנתבע השיב באמצעותו את הכספים ללווים אלה - מר שמואל צבי פרידמן. לפי תצהירו של מר פרידמן, הוא נתן לנתבע הלוואה של 500,000 ₪, וכספים נמסרו לפי הנחייתו של הנתבע, ובכלל זאת למר ויזל (50,000 ₪ ביום 2.5.2012), למר ישראל רוב (20,000 ₪ ביום 2.5.2012) ולמר שטיין (16,000 ₪ ביום 2.5.2012), וכן למר אפרים פישל צבי רוב (100,000 ₪ ביום 6.5.2012). לתצהירו של מר פרידמן צורף תדפיס חשבון המאשר קיומן של העברות של סכומים אלה, במועדים אלה, לאנשים האמורים.
87. תצהירי המלווים לנתבע במרץ 2012, לא גובו באסמכתאות למתן ההלוואות הנטענות. לשיטת העדים, אשר כולם חברים בני קהילת ויז'ניץ, ככל שנרשם פתק עם פרטי הלוואה, קורעים את הפתק לאחר שההלוואה מוחזרת.
ר' למשל עדות ויזל: "מה עשית עם חתיכת הנייר, ההסכם הזה אחרי שהחזירו לך את הכסף? (העד מסמן תנועות קריעה בידיו)... אני שואל את כולם מה עושים? (העד מסמן בידיו תנועת קריעת נייר)" (עמ' 84 ש' 27- עמ' 85 ש' 20);
עדות ישראל רוב: "ש. יש לך או היה לך עדים להלוואה בהסכם? ת. אני לא צריך את זה. יש לי פתק. ש. איפה הפתק הזה? ת. קרעתי אותו (מסמן קריעה בידיו). ברגע שראיתי שיש העברה קרעתי את זה. יש לי פתק של מישהו אחר שנתתי לו 2,500 ₪, אני יכול להראות לך. ברגע שאני מקבל אני קורע", "ש. למה לא החזרת את הפתק לטובק? ת. אני גר במודיעין עלית ואני לא מגיע בשביל להחזיר לו את הפתק. ברגע שבן אדם נותן את הכסף אני קורע. אם הוא מגיע אלי הוא מקבל את זה בחזרה ואם לא אני קורע את זה" (עמ' 93 ש' 26-14);
עדות אפרים פישל צבי רוב: "ש. אתה יכול להציג לי את הסכם ההלוואה שערכת עם שמעון טבק? ת. זה לא פה. יש לי את זה בבית או שקרעתי אותו מאחר והוא החזיר לי את הכסף" (עמ' 13 ש' 5-4), עדות זו ניתנה בשלב הסעד הזמני ולא עורערה, חרף מאמצי ועמדת החוקר בהליך העיקרי (עמ' 107 ש' 22-5).
88. דברים דומים עולים לגבי ההלוואה של מר פרידמן לנתבע בחודש מאי, אשר לפי הנטען היוותה בסיס להשבת כספים לאנשים לעיל, וזאת – הן לגבי מתן ההלוואה לנתבע והן לגבי החזר ההלוואה. "אני סמכתי עליו. אין שום שטר בינינו אבל אנחנו סומכים בינינו לבין עצמנו. משפחה שלנו. הבן שלו שכן שלי וסמכתי עליו. לא היה שום מסמך" (עמ' 87 ש' 16-15), "זה עניין של אמון. כל הקהילה זה משפחה אחת. כמו שהלוויתי לו בלי הרבה ערבויות ככה הוא החזיר לי באותו אמון" (עמ' 89 ש' 16-15).
89. מר ויזל הצהיר על מתן הלוואה בסך 50,000 ₪ לנתבע. לפי חקירתו, מדובר במי שיש לו 15 ילדים (הקטנה ילידת 2007), עוסק בשדכנות ובמסירת שיעורים בשכר, הכנסתו החודשית אינה קבועה, הוא "מלא הלוואות ומלא חובות...הרבה שנים", והוא "מגלגל. משפחה מגלגלת כל מיני דברים. הלוואות" (עמ' 80 ש' 9 – עמ' 81 ש' 5). מאליה עולה השאלה, מהיכן היה למר ויזל סכום של 50,000 ₪ להלוות לנתבע. המענה: "לא זוכר. התגלגל. מלווים. מכסים (מסמן ידיו תנועת גלגול ומושך בכתפיו)" (עמ' 81 ש' 13-12), ובהמשך, לאחר שהקושי חודד עימו פעם נוספת, התשובה היתה דומה, אף שמפורטת יותר: "מתגלגל. צריכים לשלם חובות. גמ"חים. השאלה אם אתה מכיר את הלך הרוח של הציבור החרדי. ככה זה הולך. עכשיו בדיוק מישהו הלווה לי ויש לי להלוות לתקופה של שבועיים-שלוש. אנחנו חיים מהטבע. דבר דבר. זה לא מתוכנן. אם זה היה תוכנית לא היינו מגיעים למשפחה הזאת. מסתמכים על השם. לווים, מלווים" (עמ' 81 ש' 20-14).
בהקשר זה מעניין לעיין בהערה של מר שטיין, חתנו של הנתבע, בעת חקירתו בדיון בסעד הזמני. כאשר נשאל העד לגבי אחד המלווים (מר פרידמן), "האם הוא איש עשיר מאוד שמלווה לאחרים, 200 או 100 אלף ₪ או 300 אלף ₪", המענה היה: "עשירים לא מלווים, מי שאין לו כסף מלווה" (עמ' 8 ש' 26-25).
90. מר ישראל רוב העיד כי הוא עוסק בדפוס, כי אין לו חובות ויש חובות כלפיו. מר אפרים פישל צבי רוב ורעייתו עוסקים ביעוץ משכנתאות בחברה של אביו. בשלב הדיון בסעד הזמני העיד אפרים פישל צבי רוב כי הוא נוהג לתת הלוואות, בדר"כ לתקופה קצרה של חודשיים שלושה. והוסיף: "אני בן אדם שמקובל בקהילה שאני עוזר לאברכים, אנשים סומכים עליי... כל שבועיים או חודש כל מי שרוצה עזרה ממני, אני לווה ומלווה, סומכים עליי... אני בארגון חסד, עזרתי למשפחות ברוכות ילדים, גם בפסח שיעברו את הפסח, גם חגים, כשמישהו נופל או צריך עזרה אז פונים אליי" (עמ' 13 ש' 11 – עמ' עמ' 14 ש' 14). גם ישראל רוב ציין: "יש לי כסף מהחשבון שהיה לי שם שיכולתי להוציא באשראי. הוצאתי שהייתי צריך לתת לאח שלי או לחבר שלי ולמי שהיה צריך, אני עוזר. זה מקובל אצלנו" (עמ' 93 ש' 13-12).
91. ישראל רוב ואפרים פישל צבי רוב הם אחים (שניים משניים עשר). אח נוסף שלהם הוא מר שלום רוב, אשר רכש את דירת בתו של הנתבע (פרידה) בהסכם ת/1. כספי רכישה אלה, נזכיר, שימשו לחלק מהתשלומים של הנתבע לוימר. כאשר נשאלו בדבר, לא ראו העדים קשר בין סוגיה אחת לבין רעותה. מבחינתם – מתן הלוואה לנתבע לחוד וההסכם של אחיהם (שלום) עם הנתבע לחוד. גם אם אח שלהם חייב לנתבע כספים, במקביל לכך שהם עצמם מלווים כספים לנתבע.
"ש. אתה יכול להסביר לי איך יכול להיות שאחיך שלום חייב לשמעון טובק כסף במסגרת מכירת הדירה של פרידה לוי כי שמעון טיפל במכירה ובמקום שתיתן כסף לאחיך שישלם את החוב על הדירה אתה אומר שעשית הלוואה לשמעון טובק?
ת. אח שלי שילם מה שהוא היה צריך לשלם לטובק. אני נתתי לו הלוואה ללא קשר לדירה שלו.
ש. אני לא שואל בדיעבד אלא מלכתחילה בזמן אמת.
ת. אתה מנסה לבלבל אותי. מה שאני נתתי לו נתתי לו. מה שאח שלי נתן לטובק לא קשור אלי. אם אח שלי היה צריך כסף הייתי נותן לו גם. במהלך השנים נתתי לו כספים וגם לעוד אח נתתי כסף."
(ישראל רוב, עמ' 92 ש' 9-1).
"אתה יכול להסביר לי מה ההיגיון שאחיך קונה דירה מפרידה לוי שטובק הוא המיופה כוח שלה בישראל, אחיך העיד שהיה לו עיכוב בתשלום המשכנתא ובמקום שאתה תיקח 100,000 ₪ ותיתן לאחיך הלוואה והוא ישלם על חשבון הדירה לטובק, אתה כותב תצהיר ב- 23.4.13 שאתה נותן הלוואה לטובק?
ת. סליחה שאתה מתבלבל עם שני נושאים. טובק פנה אלי דרך הילדים שלו שאלווה לו 100,000 ₪. הלוויתי את זה ישירות. זה לא קשור לעסקה של אח שלי. הוא ביקש טובה אישית ממני כי ביקשתי מפעמים אחרות ממנו. אמרתי בדיון הקודם בביהמ"ש שאני עושה לפעמים טובות לאנשים שהם צריכים דחוף עסקה וזה לא היה קשור בכלל לאח שלי."
(אפרים פישל צבי רוב, עמ' 106 ש' 25 – עמ' 107 ש' 4)
92. מר פרידמן העיד כי באותה תקופה היה לו כסף "ממשכנתא. לקחתי משכנתא לשיפוצים ובינתיים כמה חודשים עד שאורך תכנונים ואורך הזה", הסכום "היה מונח בבנק והחברים מפעם לפעם עוזרים אחד לשני אז נתתי לו את הסכום הזה" (עמ' 86 ש' 10-2). ההחזר היה בהתאם, לצרכי השיפוצים: "מה שאני סיכמתי איתו שאני צריך את זה לשיפוצים. מתי שאצטרך הוא ייתן למי שאני צריך.... הוא החזיר לי לאט לאט. שיפצתי וכל פעם שהייתי צריך כסף, לא זוכר איך זה עבד, כשהייתי צריך כסף לכל מיני מקומות הוא שילם את זה..... זה לא חזר אליי. הכסף לא חזר אליי... שילמו פה לשיפוצניק, פה לריצוף, פה למזגנים. מה שהיה צריך. פה 50, שם 20" (עמ' 88 ש' 27 – עמ' 89 ש' 12).
93. יש ראייה לביצוע העברות ע"י פרידמן בראשית חודש מאי, לאנשים שהילוו לנתבע בחודש מרץ. אין ראייה שהעברות אלה היו בגדר החזר הלוואות בשמו של הנתבע (ולא, למשל, הלוואות עצמאיות של פרידמן לאנשים אלה).
העדים הכחישו נטילת הלוואות מפרידמן. ויזל העיד כי הוא ראה ביום העדות את פרידמן לראשונה, אין להם קשר ו"עד לפני חצי שעה לא ידעתי מי זה בכלל" (עמ' 81 ש' 22-21, עמ' 82 ש' 25 – עמ' 83 ש' 2). עדותו של ישראל רוב הייתה דומה ("ש. אתה מכיר את שמואל פרידמן? ת. לא. לא מכיר אותו אישית. פעם ראשונה שראיתי אותו עכשיו", עמ' 92 ש' 11-10; "...שמואל פרידמן ביום 2.5 נתן לך הלוואה של 20,000 ₪ והעביר את זה לחשבון הבנק שלך? ת. למה שהוא ייתן לי הלוואה בלי שהוא מכיר אותי?", עמ' 93 ש' 29-27). אפרים פישל צבי רוב אישר שהוא מכיר את פרידמן, אך גם הוא דחה את טענת ההלוואה: "ש. אתה מכיר את שמואל פרידמן? ת. כן. ... ש. שמואל פרידמן... אם מישהו תקוע נותן לו הלוואה? ת. אם יש לו כסף אז כן. אם אין לו, אין לו. ש. יכול להיות שאתה ב- 2.5.12 לווית 100,000 ₪ מפרידמן? ת. לא. הוא החזיר לי את זה" (עמ' 107 ש' 23 – עמ' 108 ש' 1). גם פרידמן דחה את האפשרות האמורה. פרידמן העיד כי הנתבע ביקש ממנו את הכספים וביקש שהכספים יעברו עבורו לאנשים המסוימים, לפי פרטים שמסר הנתבע (עמ' 86 ש' 19-11; עמ' 88 ש' 18-9).
94. מן המקובץ וממכלול הראיות שהובאו לפני עולה, כפי שצוין בפתח הדברים, תמונה של מתן הלוואות וקבלת הלוואות בקהילה אליה משתייכים העדים, ללא גיבוי ותיעוד מסודר לאורך זמן ותוך השענות רבה על אמון ועל היחסים הקהילתיים. מדובר במערכת שונה מאשר נהוג במערכת העסקית ה"רגילה" במדינה וזו אשר נדונה על פי רוב בערכאה זו. שוני תרבותי ועסקי זה, אינו מחייב את המסקנה כי הדברים אינם נכונים בעיקרם. טענת התובע כי חברי הקהילה מחפים זה על זה, יכולה גם לתמוך בגרסת הקהילתיות והאמון ההדדי שבסיס נטילת והחזר ההלוואות.
95. לעניין זה ניתן לראות דווקא לכף זכות את העובדה שהמועדים והסכומים אינם מתיישבים בצורה מדוייקת עם מועדי התשלום של הנתבע לוימר לפי ההסכם ואינם מתיישבים במדויק עם התשלומים שהנתבע מצהיר כי ביצע בפועל. כאשר נוצרת גירסה מלאכותית באופן רטרואקטיבי, לכאורה היה מקום לצפות שהגירסה המלאכותית תותאם לצרכים הקונקרטיים ולא תכלול "חורים" ואי התאמות. העדר ההתאמות מסייע במקרה זה להגברת אמינות הגירסה.
מנגד, אין לכחד כי עדותם של חלק מהעדים בסוגיה זו הייתה מוקשית יותר מאשר העדויות האחרות, בין לנוכח סבירותה, בין לנוכח השוואה לחקירה קודמת ובין לנוכח התרשמות באולם הדיונים. כך הדבר לגבי עדותם של מר ויזל ושל מר שטיין.
96. בסופו של יום, כאשר ההיבט של אישור קבלת הכספים מאת הנתבע אל וימר בוסס ראייתית (ר' לעיל), לא ראיתי לנכון לקבוע כי תהליך גיוס הכספים שמתואר מטעמו של הנתבע לקוי באופן שיש בו כדי לפגוע בעצם הוכחת תשלומים אלה (שני תשלומים בסך מצטבר של 116,000 ₪ בראשית חודש אפריל, לידי גב' וימר).
סע' 8.4 לסיכומי התובע – 20,251 ₪ מיום 25.4.2012
97. לפי תצהיר הנתבע, סכום של 20,251 ₪ שולם במזומן בדולרים מכספו. הנתבע מפנה כאסמכתא לנספח ה'5 לתצהירו. כן מצוין (סע' 14.2.4 לתצהיר) כי סכום זה שולם לידי חתנו של וימר, מר שמואל אברהם.
98. נספח ה'5 נחזה כפתק בכתב יד של פלוני בשם אברהם שמואל, ורשום מתחת לשמו: "חתן ר' יעקב משה וימר". בפתק נכתב כי התקבל סכום של 20,251 ₪ בדולר לפי שער יציג מהנתבע על חשבון הדירה, עבור וימר.
עמדנו על כך שחתנו של וימר לא זומן לעדות. חסרון עדותו הוא בעל משמעות מוגברת כאשר הראייה עליה מבקש הנתבע לסמוך את עצם ביצוע התשלום, היא מסמך בכתב יד בחתימתו של אותו חתן. זהו מקום בו יש לזקוף את העדר העדות לחובתו של הנתבע.
99. אין לפנינו תמיכה לטענת הנתבע לגבי עצם ביצוע תשלום זה, וזאת כאשר ראינו כי יש צורך בבחינה קפדנית של הוכחת התשלום.
מעבר לעובדה שהנתבע הוא בעל דין, על המשתמע מכך מבחינת דיני הראיות (סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971; השוו: ע"א 765/18 חיון נ' חיון, 1.5.2019), גם לגופו של עניין יש קושי להסתפק בעדותו. לא ניתן לומר כי הייתה הקפדה על פרטים וטיעונים המועלים ע"י הנתבע או מטעמו. ראינו כי המסמך שהוגש מטעם הנתבע במענה לצו העיקול לא תואם, לשיטת הנתבע עצמו, את המציאות. ניתן להפנות כדוגמא נוספת, לכך שהנתבע טען בבית המשפט, בבקשה לביטול העיקול, כי רק בסוף חודש דצמבר 2014 נתקבלה אצלו אסמכתא לפירעון המשכנתא וכי זהו הטעם לכך שבקשת הביטול מוגשת רק בראשית 2015 (נספח 17 לתצהיר התובע, סע' 9.15). זאת, כאשר הראיות מלמדות על כך שהמשכנתא בוטלה בפועל בלשכת רישום המקרקעין, כבר בחודש דצמבר 2012 (נספח 4 לתצהיר התובע).
לא זו בלבד שנמצאו אי התאמות וקשיים בגרסאות שונות, אלא שעת עומת הנתבע עם אלה, ניכר כי הוא אינו רואה בדברים רבותא. המענה של הנתבע לקשיים שהוצבו בפניו היה כי מדובר בתקלה, בטעות, ב"חיפזון" או כי אינו זוכר. מבלי לשלול את האפשרות לתקלות כאלה ואחרות ובוודאי להעדר זיכרון במרחק של שנים, ברי כי מדובר במקרה בו יש צורך בראיות ברורות לשם גיבוי כל תשלום שנטען כי בוצע.
100. ביצועו של התשלום האמור (20,251 ₪ ביום 25.4.2012 במזומן בדולרים) לא הוכח באופן מספק.
סע' 8.5 לסיכומי התובע – 100,000 ₪ מיום 6.5.2012
101. לפי תצהיר הנתבע, סכום של 100,000 ₪ שולם למר בלעדי (שמכר לגב' וימר את הדירה בביתר עילית) והכסף הועבר מחשבון של פרידמן כהלוואה. הנתבע מפנה כאסמכתא לנספח ה'6 לתצהירו.
102. נספח ה'6 מחולק לשניים. העמוד הראשון (ה'6(1)) נחזה כאישור בכתב יד מאת מר יצחק בלעדי, בו הוא מאשר קבלת 100,000 ₪ במזומן מוימר על חשבון דירה שנמכרה להם בביתר עילית, וכי התשלום נעשה מחשבון של שמואל פרידמן ע"י העברה בנקאית לפי הוראת הנתבע. המסמך אינו נושא תאריך. מר בלעדי לא העיד בהליך.
103.העמוד השני (ה'6(2)) נחזה כמסמך בכתב יד בו גב' וימר מאשרת כי הורתה לנתבע להעביר ע"ח התשלום המגיע בגין הדירה שנמכרה לו, סך של 100,000 ₪ למר בלעדי. בעדותה, אמרה גב' וימר, לאחר שעיינה במסמך (ה'6(2)) ולאחר מספר פעמים שנשאלה בעניין "אני אומרת שאני חותמת בצורה כזו, כן. זה נראה לי כמו משהו שחתמתי" (עמ' 74 ש' 17-16), הגם שהעדה הייתה פחות משוכנעת בכך מאשר בחתימות שלה על נספחים ה'10 וה'11.
104. בהליך הוגש תצהיר של מר פרידמן לפיו נתן לנתבע הלוואה של 500,000 ₪, כי כספים נמסרו לפי הנחייתו וכי בכלל זאת הועבר (וכלול בסכום ההלוואה דלעיל) סכום של 100,000 ₪ למר בלעדי ביום 2.5.2012. ההעברה נתמכת – מבחינת סכום, תאריך ומקבל הכספים – בתדפיס חשבון שצורף לתצהירו של מר פרידמן.
105. למרות מספר קשיים או חוסרים, בסופו של יום אני מוצאת כי העברת הכספים במאי 2012 למר בלעדי והקישור בינה לבין תשלום מוימר לנתבע על חשבון הדירה, בוססו די הצורך ברמה הראייתית.
סע' 8.6 לסיכומי התובע – 213,000 ₪ מיום 10.5.2012
106. לפי תצהיר הנתבע, סכום של 213,000 ₪ שולם בשיק מחשבונו של פרידמן (כהלוואה לנתבע) ווימר העביר את הסכום (את השיק) לעמותת בית שמעיה. בעניין זה מפנה הנתבע כאסמכתא לנספח ה'12 לתצהירו.
107. נספח ה'12 הוא שיק על סך של 213,000 ₪ של מר (וגברת) פרידמן, מיום 5.5.2012. בשורה של מוטב השיק, הוטבעה חותמת של "מוסדות ומפעל החסד בית שמעיה".
108. לפי תצהירו של מר פרידמן, חלק מההלוואה של 500,000 ₪ אותה נתן לנתבע, כללה העברת שיק "פתוח" של 213,000 ₪ בראשית חודש מאי 2012. בתצהירו של פרידמן נכתב כי שיק זה נפרע בפועל ע"י "בית שמעיה" ביום 10.5.2012. בתדפיס החשבון שצורף לתצהירו של פרידמן יש חיוב של 213,000 ₪ ביום 10.5.2012.
מר פרידמן חויב אפוא בסך של 213,000 ₪ בגין שיק, והדבר תואם את העתק סכום ומועד השיק בנספח ה'12, עליו הוטבעה חותמת העמותה.
109. וכיצד מתחבר אותו שיק - של פרידמן לעמותת בית שמעיה – אל תשלום התמורה של מכירת הדירה מהנתבע אל וימר?
מ"צדו" האחד של התשלום, הצד המשלם, הן הנתבע והן מר פרידמן העידו כי הדבר היה חלק מתשלום התמורה לוימר עבור מכירת הדירה (כאשר פרידמן העמיד כסף זה לרשות הנתבע כחלק מהלוואה). פרידמן העיד כי מסר את השיק לנתבע. הנתבע העיד.
מ"צדו" השני, האחר, של התשלום, הצד המקבל, אין עדות ישירה של וימר או מי מטעמו המקבל את השיק. בפרט אין עדות של החתן.
110. הוגש תצהיר של גזבר עמותת בית שמעיה, לפיו הגזבר קיבל מוימר את השיק בסך 213,000 ₪ שהוצא מחשבונו של פרידמן עבור הנתבע ונמסר לוימר על חשבון תמורת הדירה שנמכרה לנתבע (סע' 4 לתצהירו של שמואל רוזנברג). לשיטת גזבר העמותה, מדובר בהלוואה של וימר אשר הוחזרה לו (לוימר) ביום 15.11.2012 בשיק. לתצהירו של מר רוזנברג צורף צילום שיק של העמותה לפקודת וימר ע"ס 213,000 ₪ מיום 15.11.2012.
דא עקא, וימר העיד בחקירתו הנגדית באופן חד משמעי כי כל כספי מכירת הדירה שימשו לתשלומי חובות וכי לא הילווה כסף לאף אחד אחרי מכירת הדירה, גם לא לגמ"ח ולעמותה כלשהיא (עמ' 73 ש' 15-1).
111. העדות לפיה וימר היה בחובות, לא היה באפשרותו לתת הלוואות והוא גם לא נתן כאלו, מתיישבת עם העמדה שהוצגה מטעם הנתבע (ווימר) לגבי קיומו של צורך אמיתי של וימר למכור את הדירה, ובהתאם – כי הסכם מכר הדירה לנתבע לא היה הסכם למראית עין.
112. כיצד מתיישבת הצהרת מר רוזנברג לגבי קבלת השיק מוימר כהלוואה עם עמדת ועדות וימר על חובות ואי מתן הלוואות?
מר רוזנברג נחקר פעמיים על התצהיר שהוגש בהליך. בפעם הראשונה נחקר העד בדיון שהתקיים בפני כב' השופט חסדאי בסוגיית העיקולים (דיון מיום 14.12.2015) ובפעם השנייה במסגרת שמיעת הראיות בתיק העיקרי (דיון מיום 2.6.2019).
בחקירתו הראשונה אמר מר רוזנברג כי מר וימר הוא שהביא לו את השיק והוא שאמר לו כי קיבל את השיק (של פרידמן) מהנתבע (עמ' 3 ש' 31-21). מר רוזנברג העיד לגבי קבלת ההלוואה מוימר, כדלקמן: "הסיטואציה היא שאנו מכירים את מר ויימר מהקהילה, היינו צריכים בעמותה כסף, הוא לא היחיד שהלווה כסף לעמותה. כשידענו שהוא מכר דירה, שאלנו אותו אם דחוף לו הכסף, אם קנה משהו, הוא אמר שיש לו שיק שקיבל מהקונה של הדירה, וזה השיק של 213,000 ₪. זה הכל; ש. איך אתה יודע שהקונה של הדירה קיבל את השיק מפרידמן שמואל צבי?; ת. זה מה שאמר ויימר" (עמ' 3 ש' 29-25).
בחקירתו השנייה העיד מר רוזנברג כי ככל הנראה השיק לא נמסר לו על ידי מר וימר עצמו, והוא "מאמין" שהוא שלח מישהו לקחת את השיק "מישהו מהמשפחה או משהו כזה" (עמ' 110 ש' 27-24).
113. יש קושי בין העדויות השונות של מר רוזנברג לגבי נסיבות קבלת השיק וכן בין עדותו בעניין ההלוואה לבין עדותו של וימר.
114. הראיות שהוגשו ונשמעו מגבשות תשתית מספקת לכך שהשיק בסך 213,000 ₪ מחשבונו של פרידמן נועד לשמש חלק מהתשלום מהנתבע לוימר עבור הדירה. הראיות אינן מספקות הסבר ממשי לביצוע התשלום על דרך של הלוואה לכאורית לעמותה, להבדיל מתשלום לוימר עצמו. על פני הדברים, השיק לעמותה והשיק מהעמותה (מספר חודשים מאוחר יותר), נחזים כ"סיבוב" שנועד להרחיק כספים של וימר מנושיו. עוד ניתן לציין כי לפי צילום השיק מיום 15.11.2012 שצורף לתצהירו של רוזנברג (כהחזר כספי לוימר), סחירותו של השיק לא הוגבלה, השיק סוחר והופקד ביום 19.11.2012 על ידי גוף או חברה ששמה מסתיים במילים "המרות מט"ח". וכל המוסיף גורע.
115. הוכחת מסירת שיק כחלק מתשלום התמורה עבור הדירה מחד גיסא ומסקנה לפיה נעשה "סיבוב" כספי שנועד למלט את כספי וימר מנושיו (ולמצער – התובע) מאידך גיסא, עדיין מותירים שאלה עליה יש להשיב, והיא – האם מדובר בהברחת כספים אשר הנתבע היה שותף לה במודע.
116. לאחר בחינה באתי לכלל מסקנה כי הסבירות לכך שהנתבע נתן ידו לוימר בסוגיית הכספים, עולה על הסבירות שלא עשה כן, וזאת לכל הפחות בכל הנוגע להקדמת תשלום של 150,000 ₪.
מלכתחילה, אין זה קל לקבל את עמדת הנתבע בסוגיית התשלומים, מטעמים שהובהרו בפתח הדיון בשאלה זו. דוגמאות לקשיים אף הועלו לאורך הדיון. נוסף על כך, עלה קושי בעמדת הנתבע בסוגית מסירת וקבלת החזקה בדירת וימר, כמפורט להלן.
117. הנתבע העיד שהוא ביקש להקדים את מועד מסירת החזקה (שנועד מלכתחילה להיות 3.8.2012, ר' לעיל), ובהתאם את מועד התשלום שנועד להיות כנגד מסירת החזקה (150,000 ₪). הנתבע טען כי דחק בוימר ואמר להם שהוא רוצה להכנס לדירה אחרי חג שבועות (עמ' 62 ש' 22-21) וכי בפועל הוא נכנס לדירה בסוף מאי, תחילת יוני (עמ' 62 ש' 25-24).
דא עקא, גב' וימר, אשר ניכר כי הסוגיה כולה מורכבת וקשה עבורה, העידה שהיא פינתה את הדירה אחרי תשעה באב (עמ' 78 ש' 29-22). העדה הסבירה בברור: "מיד אחרי תשעה באב. בדיוק אז הבן שלי התארס והיינו צריכים גם לפנות את הדירה וגם עם האירוסין. זה היה מיד אחרי תשעה באב. גם לא היתה לי עוד את הדירה. הלכתי לגור אצל הילדים. ...בגלל האירוסין אני זוכרת לומר את מועד הפינוי". תשעה באב היה ביום 29.7.2012.
118. בשים לב למועד הטלת העיקול, ההבדל בין הגרסאות הוא משמעותי ובפרט כאשר שני העדים נתנו בעניין זה עדויות ברורות (וסותרות).
אני מוצאת להעדיף את עדותה של גב' וימר על פני עדותו של הנתבע, אשר על חלק ממאפייניה עמדתי לעיל. גירסת גב' וימר אף מתיישבת באורח טוב יותר עם הוראות הסכם מכר ועם המועד שנקבע בו למסירת החזקה.
119. קבלת גרסתה של גב' וימר, משמעה שהחזקה בדירה הועברה לנתבע בשלהי חודש יולי 2012 (ולא ב"סוף מאי תחילת יוני").
120. כתימוכין עקיפים ניתן להפנות לעניין נוסף. הנתבע העיד כי הקדים תשלום לוימר עבור מסירת הדירה, משום שהיה צריך דירה בדחיפות (עמ' 19 ש' 11), כי היה צריך עזרה של הילדים לעבור דירה, וכי יש להם חופש בו הם יכולים לסייע, שבועיים לאחר חג שבועות (עמ' 19 ש' 2-1). הצורך הדחוף בדירה, כך נאמר, נבע מהעובדה שהבת של הנתבע מכרה את דירתה בה גר עד אז.
במקביל, לפי עדות רוכש דירת בתו של הנתבע, מר שלום רוב, נמסרה לו חזקה בדירת הבת רק לאחר ששילם את כל הכסף (עמ' 101 ש' 12, עמ' 102 ש' 12-11; השוו: סברת אביו, מר יהודה רוב, עמ' 106 ש' 11-10).
לפי תצהירי ועדויות הרוכש ואביו, חלק מתשלום התמורה עבור דירת בתו של הנתבע נעשה ע"י העברת תשלומים – מטעם הנתבע - לכיסוי המשכנתא של וימר (על הדירה שנרכשה ע"י הנתבע מוימר). תשלומים אלה המשיכו לכל הפחות עד ליום 22.10.2012 (נספח 2 לתצהירו של מר יהודה רוב; לתשלומים קודמים מסוג זה, בתאריכים 15.8.2012 ו-14.9.2012, ר' נספח לתצהירו השני של אפרים פישל צבי רוב (תצהיר מחודש אפריל 2018) וכן נספח 1 לתצהירו של מר יהודה רוב).
מסירת חזקה בדירת וימר בשלהי יולי 2012 מתיישבת גם עם אפשרות הנתבע להשאר בדירת בתו כל אותה עת, לרבות אפשרות להמשיך ולשהות בדירתה בתקופה בה נעשו שיפוצים מטעמו בדירת וימר לאחר מסירת החזקה בה.
121. משנתקבלה גרסת גב' וימר למועד מסירת החזקה בדירה, תוצאת הדבר היא כי עדותו של הנתבע בעניין זה אינה אמת. הטעם העולה מאליו לגרסתו של הנתבע הוא רצון או צורך לתת הסבר להקדמה נטענת של מועד התשלום - מועד שנועד להיות במסירת החזקה, שהוא מאוחר למועד העיקול - אל מועד מוקדם למועד העיקול.
לנוכח מסקנה זו, בכל מקרה של ספק או קושי, יש להציב את הדבר לחובתו של הנתבע, לכל הפחות עד להבאת הסטטוס הכספי אל המקום בו אמור היה להיות לפי הסכם המכר לולא ההקדמה הנטענת של התשלום. לפי הסכם המכר, במועד בו ידע הנתבע על עיקול הדירה ועיקול הכספים, אמור היה להיוותר בידו סך שאינו נופל מ-650,000 ₪. 500,000 ₪ כתשלום בעניין המשכנתא – עניין אליו נדרש בהמשך. 150,000 ₪, תשלום עבור מסירת החזקה. משמעות הדבר תבחן בסיכום הדברים.
סע' 8.7 לסיכומי התובע – 10,058 ₪ מיום 6.6.2012
122. לפי תצהיר הנתבע, סכום של 10,058 ₪ שולם בשיק, כאשר הכסף הגיע מאחיו (של הנתבע), מר מנדל טבק. הנתבע מפנה כאסמכתא לנספח ה'8 לתצהירו.
123. ה'8 הוא העתק שיק בסך 10,058 ₪ הנושא תאריך 1.6.2012 מחשבונו של מר מנדל טבק לגב' טובה וימר. לפי המסמך, השיק הוצג ביום 6.6.2012.
השיק אינו מעיד מתוך עצמו על קשר לעסקת מכר הדירה. מר מנדל טבק לא העיד. גב' וימר העידה כי אינה זוכרת את התשלומים ואינה יכולה להתייחס אליהם (עמ' 77 ש' 26-6). גב' וימר העידה כי החתן שלה טיפל בתשלומים (עמ' 77 ש' 28-27). החתן לא העיד.
124. ביצוע תשלום בסך 10,058 ₪ ביום 6.6.2012 מטעם הנתבע אל וימר כחלק מתשלום התמורה עבור מכירת הדירה, לא בוסס באופן מספק.
סע' 8.8 לסיכומי התובע – 2,000 ₪ ללא תאריך
125. לפי תצהיר הנתבע, סכום של 2,000 ₪ שולם מכספו של הנתבע לעו"ד אפל, כהשתתפות וימר בשכר טרחתו של עורך הדין. הנתבע מפנה כאסמכתא לנספח ה'9 לתצהירו.
126. נספח ה'9 הוא צילום לא ברור של קבלה/חשבונית ממשרדו של ב"כ הנתבע (עו"ד אפל) לפיה התקבל מ"טבק עבור וימר". המסמך אינו קריא. לא ברור מהו התאריך, מהו הסכום והאם התשלום היה במזומן או בשיק.
עו"ד אפל לא העיד. הנתבע אינו זוכר (עמ' 17 ש' 19-17) אך אישר באופן כללי כי כחלק מתשלום התמורה, שילם 2,000 ₪ שכר טרחה עבור וימר (עמ' 62 ש' 23-22).
127. בהינתן המסקנה דלעיל והיקף התשלום הקונקרטי, העניין אינו רב משמעות ואני נכונה לקבל כי בוסס די הצורך תשלום בסך 2,000 ₪ מאת הנתבע כחלק מתשלום התמורה בגין מכירת הדירה.
סיכום ביניים
128. מן המקובץ ומכלול החומר עולה כי התשלומים אשר לא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביצועם מטעם הנתבע עבור רכישת הדירה עד למועד העיקול, מסתכמים בסך של 50,309 ₪. בנוסף, לנוכח המסקנות לעיל לגבי גרסת הנתבע בעניין הקדמת התשלום ונזקי המעורבות שנועדה לבסס הקדמת תשלום, יש לראות בנתבע, ולו בהקשר השיק שמצא דרכו לעמותת בית שמעיה, כאחראי לסכום נוסף המשלים את הסכום שיש לראותו ככזה שנותר בידיו במועד העיקול (מעבר לתשלום בעניין המשכנתא) לכדי סך 150,000 ₪. כלומר: 99,691 ₪ (150,000-50,309).
כספים בהם החזיק הנתבע במועד העיקול
129. התובע טוען כי גם אם לא מדובר בהסכם למראית עין, הרי שיש כספים מתוך התמורה החוזית בהם החזיק הנתבע במועד העיקול, לא העביר אותם לקופת בית המשפט ואף שיקר במענה לבית המשפט, ומשכך יש לחייבו להפקידם בקופת בית המשפט בתביעת הנזיקין.
130. הסכום אליו מתייחס התובע בסיכומיו בהקשר זה, מורכב למעשה משני סוגי כספים:
-
סך של 513,221 ₪ אשר הועבר לבנק לפירעון המשכנתא על הדירה, לאחר מועד העיקול.
-
סך של 581,309 ₪ אשר, ככל שירדתי לסוף דעתו של התובע, מהווה סיכום הכספים שלא הוכח לדידו כי שולמו למוכרים.
תשלום לבנק להסרת משכנתא
131. בתצהירו של הנתבע נטען כי הוא שילם לבנק למשכנתאות את כספי המשכנתא בתשלומים שבוצעו בין התאריכים 19.7.2012 ל-20.11.2012, כאשר 180,000 שולמו מחשבון הנאמנות של בתו אצל עו"ד אפל; 210,000 שולמו מכספי רוכש הדירה של פרידה; וסך של 122,012 ₪ שולמו מכספיו שלו, באמצעות אחותו גב' רבקה שטיין (סע' 12 לתצהיר הנתבע). הסיכום האריתמטי של הסכומים הנזכרים מגיע ל- 512,012 ₪. בסעיף אחר בתצהירו, מציין הנתבע כי הסכום ששולם לבנק הוא 513,221 ₪ "כולל ריבית פיגורים" אותה היה עליו לשלם בשל דחיית התשלום (סע' 5 לתצהיר).
132. אין מחלוקת כי המשכנתא שולמה. הטיעונים לגבי תשלומים לבנק למשכנתאות בדרכים הנזכרות מגובים בראיות. בכל מקרה, אין רבותא בפרטים המדוייקים. אין מחלוקת לגבי העיקר: שולמו לבנק למשכנתאות כספים בסכום כולל העולה על 500,000 ₪, במועדים המאוחרים כולם ממועד העיקול (עיקול שהוטל גם על הכספים), וכן מאוחרים ממועד בו ידע הנתבע על העיקול (ר' סע' 2 להודעת הנתבע מיום 20.6.2012; כן ר': "אז כבר ידעתי" (עמ' 18 ש' 31), "הם הודיעו לי שבאמצע חודש יוני שיש עיקול על הכספים. לא זוכר בדיוק את היום", עמ' 55 ש' 16).
133. הנתבע טוען כי למרות שידע על העיקול, אין קושי בכך שהעביר כספים לאחר מכן לבנק למשכנתאות. לשיטתו, לנוכח "הלכת אהרונוב", במועד העיקול לא היו לוימר בדירה זכויות ברות עיקול, זכויות המשכנתא של הבנק קודמות לעיקול וגוברות עליו ובהסכם המכר ממילא ניתנה הוראה להעביר את הכסף במישרין אל הבנק.
134. בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (16.8.1999) (עניין אהרונוב) נדרש בית המשפט העליון בהרכב מורחב ליחס בין זכותו של מי שהתקשר בעיסקה לרכישת נכס מקרקעין והעיסקה טרם הושלמה לבין זכותו של נושה של מוכר הנכס המבקש להטיל עיקול.
תמצית ההלכה שנקבעה בעניין אהרונוב תוארה בפסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון, ובכלל זאת:
"משנערך הסכם ובו התחייבות של בעל מקרקעין להעביר זכויותיו לקונה, קמה לקונה זכות "מעין קנינית" במקרקעין מיד עם היווצר ההתחייבות. זאת גם בטרם נרשמה העיסקה וגם בטרם נרשמה הערת אזהרה. זכות מעין קניינית זאת אינה מותנית בתשלום התמורה המוסכם בפועל על ידי הקונה. בהיות זכותו זו של הקונה "מעין קניינית", גוברת היא על זכותו של נושהו של המוכר שנרשם לזכותו עיקול על הנכס, זאת מתוך כך שהעיקול מעצם טיבו אינו משקף זכות קניינית בנכס אלא "זכות דיונית" שכל כוחה במניעת בעל הזכויות הרשום מביצוע עסקאות בהן."
ע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (24.2.2008), סע' 4.
ר' למשל גם בע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (4.11.2012), סע' 8.
135. לפי עניין אהרונוב, הסכם מכר מקרקעין מקנה לקונה זכות שביושר, המהווה זכות מעין קניינית אף בטרם רישומה במרשם, וזכות זו פועלת גם כלפי צדדים שלישיים ומונעת מנושה של המוכר לעקל את המקרקעין עצמם (ר' גם ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא נ' עיריית קרית אתא (17.10.2012); ע"א 3099/10 אבו שקרה נ' זכריא חדאד (9.10.2012), סע' 9; עניין חזן, סע' 21, ע"א 10467/08 חג'אזי נ' עיאס (3.11.2010) (עניין חג'אזי), סע' 9). ודאי כך כאשר לזכותו של הרוכש נרשמה הערת אזהרה קודם להטלת העיקול (עניין חג'אזי, סע' 12-9; ע"א 8630/08 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' צרפתי (29.4.2010), סע' 5; עניין עזבון קושניר; ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי, פ"ד נט(3) 697 (13.12.2004); ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (5.2.2003)).
במקביל, נושה של המוכר יכול להטיל עיקול על זכותו של המוכר לקבל מן הקונה את יתרת התמורה עבור המקרקעין (רע"א 4646/17 אטד נ' יציל פיננסים בע"מ (13.8.2017) סע' 8; רע"א 3634/14 רונס נ' אלי לין שילוח בינלאומי בע"מ (30.6.2014) (עניין רונס), סע' 10; עניין חזן, סע' 21; עניין אהרונוב, סע' 17 לפסק דינו של הנשיא ברק, סע' 10 לפסק דינו של השופט אנגלרד.
136. המועד בו היה על הנתבע, כרוכש הדירה, להעביר תשלום בסך 500,000 ₪ לבנק למשכנתאות לצורך הסרת המשכנתא, הוא מועד המאוחר למועד העיקול שהוטל מטעם התובע. בשונה מהתשלום כנגד מסירת הדירה (150,000 ₪), שאף הוא אמור היה להיות מאוחר למועד העיקול אך נטען כי הוקדם, אין חולק כי ההעברה של כספים מטעם הנתבע לבנק למשכנתאות לחשבון ההלוואה של וימר לפי הסכם המכר, בוצעה לאחר מועד העיקול.
בנסיבות אלה, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע כי למרות האמור, העברת הכספים אל הבנק לאחר העיקול בוצעה כדין.
137. הנתבע טוען כי זכותו של הבנק לגבי כספי המשכנתא גוברת על זכותו של הנתבע, ולכן יכול היה להעביר את הכספים אל הבנק לאחר העיקול. עמדה זו אין ביכולתי לקבל.
138. הנתבע טען כי לנוכח ההוראה שניתנה בהסכם המכר לשלם במישרין לבנק, "הומחו כספים אלו לבנק עוד לפני הטלת העיקול" (סע' 48 סיפא לסיכומים; סע' 21.7 לתצהירו). ברם, טענת ההמחאה אינה נתמכת בראיות. הכספים אותם היה על הנתבע להעביר אל הבנק למשכנתאות לפי הסכם המכר, הם כספים שנועדו להיות משולמים בשמם ומטעמם של וימר. מדובר על אחד התשלומים אשר היה על הרוכש לשלם "למוכרים" בעניין תמורת הדירה (רישא סע' 8.2 להסכם). כל שצוין לגבי תשלום זה (בסע' 8.2.4 להסכם) הוא כי הסכום ישולם "ישירות" לבנק בעל המשכנתא. לפי ההסכם, הנטל מוטל על המוכרים להסיר את המשכנתאות (סע' 3.2 להסכם).
139. לניתוח מפורט של מקרה בו הועלתה טענה דומה ונדחתה, ר' ע"א (מחוזי ת"א) 25487-06-13 רונס נ' אלי ליין שילוח בינלאומי בע"מ (23.4.2014), סע' 20-15 (פסק הדין אושר בבית המשפט העליון בעניין רונס שנזכר לעיל).
דברים שנכתבו שם, יפים לענייננו:
"בענייננו לא התבקשה ולא ניתנה בשום שלב הסכמת הבנק להמחאת חוב המשכנתא של שינפלד [אצלנו: וימר – ת.א.] לרוכשים [אצלנו: הנתבע – ת.א.]. לכל היותר ניתן לראות בהסכם האמור "הסכם לביצוע חוב בידי אחר". בשונה מביצוע חוב על-ידי אחר שרק מזכה את הצד השלישי, המחאה של חיוב עשויה גם לפגוע בו, ולפיכך נדרשת הסכמתו, והיא תנאי הכרחי לשכלולה של המחאת החיוב..."
ובהמשך (תוך שנזכיר בטקסט, בסוגריים מרובעים, את הצדדים שלפנינו):
"בענייננו לא היו הרוכשים [הנתבע] בעלי החוב כלפי הבנק בשום שלב, ולבנק לא הייתה זכות לתבוע מהם את יתרת תשלומי המשכנתא מכוח ההסכם בינם לבין שינפלד [וימר]. הזכות לפי ההסכם היא של שינפלד [וימר], והוא שהיה זכאי לתבוע אותם כחלק מכלל התמורה המגיעה לו לפיו. בהסכם נקבעו אמנם מספר תשלומים ואופנים להעברת התמורה הכוללת בגין הדירה, כאשר את חלקה היה על הרוכשים להעביר לבנק, אולם זו הסכמה בין הרוכשים לבין שינפלד [וימר], והיא אינה מקימה מערכת יחסים משפטית בין הרוכשים [הנתבע] לבין הבנק".
140. בנוסף, אין זה מתפקידו של הנתבע להחליט האם זכותו של הבנק למשכנתאות גוברת על זכותו של המעקל. העניין החשוב לצרכינו הוא כי הכסף טרם עזב את ידיו של הנתבע במועד בו הוטל העיקול ובו ידע על העיקול.
כפי שציין בית המשפט העליון בעניין רונס, אף אם מחזיק בנכס סבור כי הנכס אינו אמור להיות מעוקל (למשל, בשל תשלום ישירות לבנק לשם הסרת משכנתא), הוא אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולא לפנות בעניין זה לבית המשפט. אם המחזיק בנכס, לרבות רוכש דירה, פועל באופן זה ולא מציג הסבר משכנע לאופן פעולתו, הוא יכול להיות מחויב בתשלום בגובה הסכום הרלוונטי. השוו גם: רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (14.1.2010); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864 (23.8.1989).
141. טענה נוספת אותה מעלה הנתבע היא, כי בפסק הדין מיום 2.1.2013 שניתן בתביעה הנזיקית, לא אושר העיקול הזמני לגבי כספים שבידי הנתבע וכי לפיכך, עיקול זמני זה בטל מעיקרו (סע' 21.8 לתצהירו; סע' 49 לסיכומים).
אין להשמע לטיעון זה, אשר מתייחס לארוע שהתרחש לאחר המועד בו הופר צו העיקול על ידי העברת הכספים לבנק. כאשר בוצעה ההפרה, הצו היה תלוי ועומד. בנוסף ומעבר לעובדה שבנסיבות הקונקרטיות נראה שאין מדובר בכוונת מכוון שלא לאשר את העיקול, בכל מקרה בוטל פסק הדין מיום 2.1.2013 בהמשך (ביום 9.2.2016) ומצב הדברים חזר להיות כמקודם. הוראה על ביטול עיקול ניתנה רק בהחלטה מיום 25.8.2016 (ר' תיאור עניינים בפתח הדברים) ואין בה כדי לאיין את תוקפו של צו העיקול קודם לכן.
142. לנוכח האמור, יש לראות בסכום של 500,000 ₪, שהוא הסכום שאמור היה להיות בידי הנתבע במועד העיקול לצרכי המשכנתא, כסכום שעוקל. על הנתבע להעביר סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, באורח שנתבקש (ולא הובא טעם כנגד) לקופת בית המשפט בתביעה הנזיקית.
תשלומים שלא הוכחו
143. בפרק קודם ראינו כי לא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביצוע תשלומים בסך 50,309 ₪. זאת, הגם שנטען כי הסכומים בוצעו שולמו קודם למועד העיקול. כן ראינו כי יש לייחס לנתבע אחריות לסכום של 99,691 ₪ (המביא לכדי סך כולל של 150,000 ₪). יש לראות בסכום זה של 150,000 ₪, כסכום שאמור היה להיות בידי הנתבע במועד העיקול ועוקל. על הנתבע להעבירו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, לקופת בית המשפט בתביעה הנזיקית.
הערה וסיכום
144. לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין (ע"א 578/17 יבלינוביץ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (18.11.2018); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ (2.9.2018); רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983)), ובכלל האמור לגבי סתירה לכאורית בעניין זהות הנוכחים במועד חתימת הסכם המכר; טענות הצדדים לגבי היקף, מועד ודרך מסירת מסמכים בשלב בו ב"כ הנתבע נדרש לכך על ידי בא כוחו הקודם של התובע; טענות לגבי המצאת צו העיקול (לפי הודעת הנתבע מיום 20.6.2012 לבית המשפט, המסירה בוצעה ב-10.6.2012, סע' 2 לנספח 11 לתצהיר התובע סע' 2); טענות לגבי חתימות גב' וימר (העמדה לפיה אין צורך באיש מקצוע היא מוקשית); טענות לגבי זכאות גב' וימר במחצית מהכספים (מה גם שהסכום שנפסק נופל ממחצית סכום התמורה, גב' וימר לא העלתה כל טענה בעניין, ולפי הראיות, התשלומים לפי ההסכם לא נחלקו כל אחד בנפרד בין בני הזוג); הגשת הבקשה לביטול עיקול רק בינואר 2015 (והסברו של הנתבע לגבי מחלת בתו חוה ז"ל ופטירתה); טענות לגבי מאפייני עסקת המכר (סילוק המשכנתא בסוף ולא בהתחלה, העדר נאמנות בעניין תשלום המסים); ועוד.
145. הנתבע 1 מחויב להעביר לקופת בית המשפט בתיק אזרחי 9741-06-12 סך של 650,000 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
בנוסף מחויב הנתבע 1 בהוצאות התובע לגבי אגרות משפט ושכר עדים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. תשומת לב המזכירות כי בכך מסתיים ההליך וניתן לסגור את התיק.
ניתן היום, ט"ו אדר תש"פ, 11 מרץ 2020, בהעדר.
____________________
תמר אברהמי, שופטת