אלגנט בכורי בעמ נ' סגל צבי ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית בסך 23,716 ₪, בטענה לחוב הנובע ממכירת בדים.

טענות התובעת

התובעת הינה חברה אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, 2001 – 2003, עסקה במכירת בדים לתעשיית הטקסטיל.

לטענת התובעת, הפעילו הנתבעים עסק של שיווק בדי טקסטיל ובמסגרת זו רכשו הנתבעים מהתובעת בדים מפעם לפעם. בגין הבדים הנרכשים היו הנתבעים משלמים בשיקים של לקוחותיהם והפעולות השונות, החיובים והזיכויים, נרשמו בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. במהלך 2003 חדלו הנתבעים מפירעון חובותיהם לתובעת. התביעה הוגשה ביום 18.2.09 וסכום התביעה מתבסס על יתרת החובה בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת בסך 21,674 ₪, בצירוף 1,500 ₪ בגין הוצאות התובעת.

טענות הנתבעים

הנתבעים מודים כי הנתבע 1 אכן עסק בשיווק בדי טקסטיל ומודים כי במסגרת זו אף רכש בדים מהתובעת, אך מכחישים כל יתרת חוב לתובעת.

לטענתם, במהלך עיסוקם נלקחו דוגמאות של בדים אשר הוצגו בפני לקוחות פוטנציאליים ברחבי הארץ, כאשר רק באם נרכש הבד על ידי אותו לקוח, בוצעה ההזמנה על ידי התובעת. בסופו של יום, טוענים הנתבעים, שולם מלוא החוב לתובעת.

ביחס לנתבעת 2, טוענים הנתבעים כי כלל לא הייתה קשורה לעסק של הנתבע 1 וכל מעורבותה, כאימו של הנתבע 1, הסתכמה בעזרתה לנתבע 1 מפעם לפעם. בנוסף, טוענים הנתבעים כי עילת התביעה התיישנה והתביעה בכללותה טורדנית, קנטרנית והוגשה בחוסר תום לב.

הראיות

התובעת לא הייתה מיוצגת וטיעוניה הועלו על ידי מנהלה, מר פרהד בכורי (להלן: "בכורי"). לבד מכרטסת הנהלת החשבונות אשר צורפה לכתב התביעה, הציגה התובעת תשע תעודות משלוח המבטאות אספקת בדים בין 27.1.02 לבין 27.10.02. כל תעודות המשלוח מופנות לנתבע 1 וכולן נושאות חתימות המאשרות את קבלת הסחורה המפורטת בתעודות המשלוח. בנוסף, הציגה התובעת צילומי שלש המחאות אשר הופקדו בחשבונה על חשבון חובות הנתבעים בחודש ינואר 2003 – וחוללו. הסכומים נשוא ההמחאות מופיעים גם בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, כזיכוי וכחיוב. שניים מהשיקים עשויים לפקודת התובעת והשלישי, מיום 20.1.2003, עשוי לפקודת הנתבע 1. טיעוני התובעת נתמכו בתצהירו של בכורי עליו נחקר בחקירה נגדית.

הנתבע 1 הגיש תצהיר ובמסגרתו טען כי התקשרותו עם התובעת נמשכה בין השנים 1999 – 2002. בתום ההתקשרות, טען הנתבע 1, הגיעו הצדדים להסכם על סגירת החוב תוך ביצוע ויתור וקיזוז. הנתבע 1 כפר בנתונים המפורטים בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת וטען שזו מעולם לא הוצגה בפניו. בעדותו, הוסיף הנתבע 1 וטען כי בסוף 2001 עשה הסבה מקצועית ומאז אין הוא קשור לעסקי הבדים. הנתבע 1 טען כי את הנהלת החשבונות בעסק בצע אביו וכי הוא עצמו לא נכח בפגישות שהתקיימו עם בכורי ליישוב ההתחשבנות.

אף הנתבעת 2 הגישה תצהיר ובמסגרתו חזרה על טענתה לפיה אין לה קשר לעסקי הנתבע 1.

בתום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

דיון

תביעה זו מתבססת על דיני החוזים. לטענת התובעת, נכרת הסכם בינה לבין הנתבעים שלפיו סיפקה התובעת לנתבעים מפעם לפעם סחורות, ואלו היו פורעים את החוב בגין הסחורות המסופקות בהתאם לתנאי האשראי עליהם הוסכם. סירוב הנתבעים לפרוע את יתרת החוב, כפי שהוא מפורט בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, מגלם לפיכך טענה להפרת התחייבות הנתבעים.

הסוגיה הראשונה אשר יש לבחון הינה היריבות. לטענת התובעת, ההתקשרות למכירת הסחורות נעשתה הן מול הנתבע 1 והן מול הנתבעת 2 – אימו. מאידך, כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת עליה מתבססת התביעה, מציינת במפורש את שמו של הנתבע 1 בלבד. כך גם תעודות המשלוח אשר הציגה התובעת. למעט טענה כללית בדבר מעורבות הנתבעת 2 בעסקי הנתבע 1, לא הציגה התובעת כל ראיה או ראשית ראיה לקשר ישיר של הנתבעת 2 לעסקי הנתבע 1 וברור כי מעורבותה בעסקים איננה מספקת כדי להשית עליה אחריות אישית כלשהי. בנסיבות אלו, אין כל יסוד לתביעה כנגד הנתבעת 2.

הסוגיה השנייה אשר יש לבחון הינה ההתיישנות. לפי סעיפים 5 ו-6 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות בתביעה כספית הינה שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה. כאשר עסקינן בדיני חוזים, מקובל העיקרון שלפיו מתחיל מירוץ ההתיישנות בעת ההפרה הנטענת. בעניין דנא, ניכר מחומר הראיות כיצד נמשכו יחסי המסחר בין הצדדים במהלך 2002 (כנקוב בתעודות המשלוח אשר הגישה התובעת) ואף במהלך 2003 (כנקוב בשיקים אשר הציגה התובעת). חומר הראיות סותר את טענת הנתבעים שלפיה מקור החוב בשנים 1999 – 2000. הנתבע 1 עצמו אישר בעדותו כי העסק אותו עזב ב- 2001, לטענתו, המשיך לפעול גם בשנים 2002 ו- 2003 גם אם רק לפירעון חובות. משמע, הוכחה טענת התובעת כי רק בתחילת 2003 נקלעה התובעת למצב בו לא נפרעות ההתחייבויות כלפיה. התביעה הוגשה ביום 18.2.09 ולפיכך הוגשה מבעוד מועד ואין יסוד לטענת ההתיישנות.

הסוגיה השלישית אשר יש לבחון הינה באם הוכיחה התובעת קיומו של חוב כנטען על ידה.

כפי שכבר הובהר, הנתבע 1 כלל איננו חולק על כך שבמסגרת קשרי המסחר בינו לבין התובעת, נרכשה על ידו סחורה מהתובעת. בכתב ההגנה אף נטען כי היקפי המסחר הסתכמו במיליון שקלים לשנה (סעיף 6 לכתב ההגנה). כאשר מהלך עסקי הצדדים מתבסס על אספקה שוטפת של סחורה על ידי התובעת וביצוע תשלומים מעת לעת על ידי הנתבע 1, מבטאת כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת היטב את מהלך החיובים והזיכויים. אך מהי עמדת הנתבע 1 ביחס להתחשבנות המפורטת בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת? תשובה זו נותרה בגדר תעלומה. שהנה כך העיד הנתבע 1: