אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אי הפעלתו של סע' 49 לחוק הירושה במקרה של צוואות הדדיות

אי הפעלתו של סע' 49 לחוק הירושה במקרה של צוואות הדדיות

תאריך פרסום : 02/05/2016 | גרסת הדפסה
עמ"ש
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
66014-03-15
14/04/2016
בפני השופטים:
1. ד"ר א. סטולר- אב"ד
2. מ. ברנט
3. צ. ויצמן


- נגד -
המערערים:
1. י. ס.
2. יורשי המנוחה: ר. א. ז"ל ס. ד. א. ר. ל. (א.)

עו"ד שלמה אשורי
המשיבות:
1. ש. א.
2. ד. ל.

עו"ד בועז קראוס
עו"ד עמית אלזם
פסק דין
 

פתח דבר

האם חלה הוראת סע' 49 לחוק הירושה התשכ"ה- 1965 (להלן- חוק הירושה), המורה כי יורשיו של יורש שנפטר קודם למורישו הם צאצאיו של אותו יורש, לעניין צוואות הדדיות אשר לא נכתבה בהן הוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש" ושני המצווים הלכו לבית עולמם ?

לסוגיה משפטית זו אנו נדרשים בערעור שלפנינו אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' א. שטיין) ואשר קבע כי בנדון אין להחיל את הוראת סע' 49 לחוק הירושה והזוכים בעזבון המנוח  א. מ. ז"ל (להלן – המנוח) הם יורשיו ע"פ דין.

 

נביא בקיצור מילין את העיקר הנדרש לנו לסוגיה שבמחלוקת

 

  1. המנוח ואמו הגב' ש. מ. ז"ל (להלן – האם המנוחה) ערכו בו ביום,  ב- 4.12.83, צוואות שלשונן והוראותיהן זהות. בצוואותיהם ציוו המנוח והאם המנוחה את מלוא עזבונם האחד למשנהו בלבד וזאת ללא  הוראת "יורש אחר יורש" או יורש במקום יורש".

 

  1. ביום 9.4.06, ובחלוף כ -23 שנה ממועד עריכת הצוואות, הלכה האם המנוחה לבית עולמה.

אחר המנוחה ניתן צו קיום צוואה המקיים את צוואתה לפיה המנוח הוא יורשה היחיד.

כעבור כשלוש שנים, ביום 16.6.09,  הלך אף המנוח לבית עולמו.

 

  1. המשיבות, בנותיו של המנוח, הגישו בקשה לצו ירושה ובה עתרו ליירש את עזבון אביהם על פי דין.

המערערות, אחיותיו של המנוח, התנגדו למתן צו ירושה נוכח קיומה של צוואת המנוח, והגישו בקשה לקיום צוואת המנוח, בה טענו כי נוכח העובדה שהיורשת ע"פ הצוואה, אמם המנוחה, הלכה לבית עולמה קודם לפטירת המנוח הרי שע"פ הוראת סע' 49 לחוק הירושה, המורה כי במות יורש קודם למות המוריש יזכו צאצאי היורש בעזבון המוריש, לפיכך הן   הזוכות בצוואה.

להשלמת התמונה נציין כי לאם המנוחה היו 4 ילדים - המנוח ושלוש אחיותיו. אחת האחיות הלכה לבית עולמה קודם למנוח, ואולם צאצאי אחות זו לא מצאו לנכון להצטרף לבירור המחלוקת. נוסיף ונציין כי בין לבין הלכה אף אחת האחיות המתנגדות (ר. א. ז"ל) לבית עולמה ותחתיה הוגש הערעור ע"י יורשיה   כמפורט בכותרת.  

 

  1. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבות וקבע כי בנדון עסקינן ב"מעין צוואות הדדיות" אשר אינן מחילות הוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש", לפיכך, וכעולה מפסיקת בית המשפט העליון בעניין ע"מ 4283/03 לרנר נ. פייר (2005), אחר שזכה היורש שנותר בחיים ע"פ אחת משתי הצוואות אין עוד תחולה לצוואות ולהוראותיהן ועזבונו של הנפטר אחרון יחולק ע"פ דין.

על פסק דינו זה של בית משפט קמא הגישו המערערות את ערעורן. 

 

טענות המערערות

 

  1. שגה בית משפט קמא בכך שראה בצוואות שנערכו ע"י המנוח ואמו כצוואות הדדיות או "מעין הדדיות". עסקינן בצוואות שאומנם נערכו באותו מועד אך הצדדים לא הסתמכו האחד על משנהו בעת עריכתן ולו בהתייחס לפער הגילים בניהם שכן וודאי שהאם לא הסתמכה על צוואת בנה ולא ציפתה כי ילך לבית עולמו לפניה.

 

  1. שגה בית משפט קמא בהתעלמו לחלוטין מהוראת סע' 6 לצוואת המנוח בו ציין המנוח כי יורשיו ע"פ דין יקבלו אחר מותו שקל אחד בלבד, ואם כן מתבאר ומתפרש מתוך הצוואה גופה כי המנוח לא היה מעוניין כלל להוריש עזבונו לבנותיו.

 

  1. בית משפט קמא התעלם לחלוטין ממכתבו של עורך הצוואה, עו"ד שמעון צבר, לרשם לענייני ירושה, בו ביקש למסור את צוואת המנוח תוך שהוא מציין כי הזוכה היחידה בצוואה היא אמו, ואם כן אף ממכתב זה ניתן ללמוד כי המנוח לא היה מעוניין כי ירשוהו יורשיו ע"פ דין.

 

  1. שגה בית משפט קמא בהתעלמו מסעיפים 7-8 לצוואת המנוח לפיהם יש לפרש הצוואה בדרך המועילה ביותר על מנת לקיימה, ומצא תחת זאת להורות על אי קיומה תוך קביעת יורשי המנוח ע"פ דין.

 

  1. שגה בית המשפט בהסתמכו על תצהירו של עורך הצוואה, עו"ד צבר, לפיו התכוונו המנוח ואמו לערוך צוואה הנוגעת אך ורק ליורש הראשון של עזבונם וכי לאחר שיירש הראשון, השני, הנותר בחיים, רשאי לעשות בעזבונו כברצונו, שכן עו"ד צבר לא זומן כלל לצורך מתן עדותו ע"י המשיבות וממילא תצהירו אינו משמש ראיה בתיק.

המערערות מסבות את שימת הלב לכך שהן עצמן לא מצאו לנכון  לזמן את עו"ד צבר למתן עדות שכן היו מנועות מלעשות זאת נוכח העובדה  שתצהיר מטעמו הוגש  מטעם המשיבות.

 

  1. שגה בית המשפט בכך שהתעלם מהעובדה שבעת חתימתו של המנוח על צוואתו לא היה לו כל רכוש משלו ולמעשה כל שנצבר בעזבונו היה רכושם של הוריו, כאשר שתי דירות הוריו עדיין רשומות על שמם.

 

  1. יש לפרש צוואה על פי אומדן דעתו של עורכה בעת עריכתה, בסמוך לעריכת הצוואה התגרש המנוח מאמן של המשיבות ומטרתו בצוואתו הייתה להדיר בנותיו, לפיכך אין זה ראוי לפרש הצוואה באופן שבנותיו הן אלו שיזכו בעזבונו בסופו של יום.

 

 

 

 

טענות המשיבות

 

  1. הצוואות הינן צוואות הדדיות לכל דבר ועניין שכן כל אחד מהמצווים הוריש למשנהו את כל רכושו מתוך הסתמכותו על האחר המוריש לו את רכושו. די בהדדיות זו של עריכת צוואה שנוסחה זהה באותה עת על מנת ללמד על הסתמכות כל אחד מהצדדים בעת עריכת הצוואה על משנהו ואין כל חשיבות לגילם של הצדדים והסיכוי כי אחד ילך לבית עולמו קודם למשנהו.

 

  1. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע מפורשות כי בצוואות הדדיות, אשר אין בהן הוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש", הרי משנפטר אחד היורשים והשני זכה בעזבונו, פקעה חלותן של הצוואות והוראת סע' 49 אינה ישימה עוד, וממילא יש ליתן צו ירושה ע"פ דין אחר הנפטר השני.

 

  1. בצוואה הנדונה הבהיר המנוח באופן מפורש כי רצונו הוא שאמו בלבד תירש אותו, ובקביעתו זו ביקש למעשה שלא להחיל בעניינו את הוראת את סע' 49 לחוק.

 

  1. החלת הוראת סע' 49 לחוק בנדון תביא לתוצאה שהמנוח לא חפץ בה כלל וכלל והיא הורשת עזבונו לאחיותיו עמן לא היה בקשר טוב. שעה שהקשר בין המנוח לבנותיו היה חם וקרוב, כפי שקבע בית משפט קמא, ממילא אין זה סביר כי ביקש למנוע מהן זכיה בעזבונו.

כפי שפירש בית משפט קמא, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הסעיפים בהם ביקש המנוח למנוע זכיית יורשיו ע"פ דין בעזבונו מתייחסים למצב בו ילך לעולמו קודם לאמו המנוחה, שאז חפץ היה שכל עזבונו יגיע לידי אמו, אשר מערכת היחסים בניהם הייתה קרובה ביותר.

 

דיון והכרעה

 

  1. נבחן, ראשית דבר, את טיבן של הצוואות שלפנינו - האם עסקינן בצוואות הדדיות אם לאו, שכן לסיווג הצוואות אפשר שתהא השפעה באשר להוראת הדין החלה עליהם ואופן פרשנותן. נבהיר הדברים –

 

 

 

 

על צוואות הדדיות ומה שבניהן

 

  1. ביום 1.8.05 נכנס לתוקפו תיקון מס' 12 לחוק הירושה אשר לראשונה אימץ אל חיקו של החוק הסדר מקיף ומפורט בכל הקשור לעריכתן וביטולן של צוואות הדדיות והפך את הצוואה ההדדית, אשר הייתה עד כה יציר כפיה של "חקיקה שיפוטית" בלבד, לחלק מחוק הירושה גופו.

מכל מקום, כיוון שהצוואה נשוא הנדון נחתמה זמן רב קודם ליום 1.8.05  וכיוון שתיקון מס' 12 אינו חל בעיקרו על צוואות הדדיות שנערכו לפני 1.8.05, למיצער בכל הקשור לתוקפן של צוואות אלו, כעולה מהוראת סע' 2 לתיקון מס' 12 אשר קובעת כי –

 

"הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו" 

 

ראוי שנרחיב ונבהיר את מצב הדברים קודם לחקיקתו של התיקון הנזכר.

 

  1. עיון בפסיקת בתי המשפט שקדמה לתיקון מלמד כי בית המשפט הכיר בקיומן ותקפותן של צוואות הדדיות, אשר הוגדרו על דרך הכלל באופן הבא –

 

"צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך 5,  תשס"א,  69  וכן ראו לעניין זה – עניין לרנר הנ"ל ; ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, (1973); ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, (1976); ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, (1979); ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, (1991); ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, (1999)  ועוד רבים אחרים).

 

לצורך קבלת הצוואה ההדדית כצוואה קבילה ותקינה נדרשה הפסיקה להתמודד עם קשיים בשני מישורים משפטיים עיקרים – האחד, היחס שבין צוואות הדדיות לעקרון החופש לצוות המעוגן בסע' 8 האוסר עשיית עיסקאות בירושה עתידה ובסע' 27 לחוק הירושה המבהיר כי התחייבות המונעת שינוי הצוואה וביטולה – בטלה, והשני תאימות הצוואות ההדדיות להוראות סע' 28 המבהיר כי הוראת צוואה התולה תוקפה ברצונו של אחר אינה תקפה ולהוראת סע' 35 לחוק הירושה המבטלת זכייתו של מי שהיה עד לעשיית הצוואה או נטל חלק בעריכתה, הוראות אשר  יש בהן לכאורה לאיין חלק מן הצוואות ההדדיות.

 

לא נרחיב יתר על המידה באשר לפתרונות אותם מצאה הפסיקה לקשיים הנזכרים, שכן אין הם מעניינו של הנדון, ונסתפק בכך שנאמר כי הפסיקה קלטה את הצוואות ההדדיות אל תוך דיני הירושה צעד אחר צעד תוך אימוץ פתרונות לחלק מהקשיים שהתעוררו עקב כך, תוך שהיא נותנת פירוש מצמצם ביותר  להוראות החוק הנזכרות. כך מצאנו, כדוגמה, בענין שפיר הנ"ל את דברי כב' הש' קיסטר-

"אכן אצלנו המחוקק לא קבע מוסד של צוואות הדדיות, וכן לא קבע צורתן ותוצאתן...אין מניעה ששני בני אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה" (ה.ש) .

 

ובעניין  כצנשטיין הנ"ל  פסק השופט שמגר:

"ראינו כי הכלי המשפטי של צוואה הדדית בין בני זוג הוא מקובל מאוד, ואין בו פגם, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הצוואה ההדדית נערכה במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים". (לסיכום הפסיקה והתמודדותה עם הקשיים השונים שעלו מתוך ניסוחן של הצוואות ההדדיות ראו ספרם של אילנית ואורן שבת, ירושה – עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, 2006, עמ' 195-249).

 

  1. לענייננו ראוי לציין ולהדגיש את העניינים הבאים – קודם לתיקון מס' 12, אשר, לכאורה, ייחד את האפשרות לעריכת צוואות הדדיות דווקא לבני זוג, מצאה הפסיקה להכיר באפשרות עריכתן של צוואות שכאלה אף בין כאלו שאינם בני זוג.  כך מצאנו בעז' (תל-אביב-יפו) 101750/06 - עיזבון המנוחה וקסמן סימה זל נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006) -

 "...צוואות הדדיות נערכות בדרך כלל על רקע משפחתי. צוואות הדדיות בין בני זוג הן נפוצות ביותר, אולם אין סיבה שלא להכיר בצוואות ההדדיות בין אחיות שהתגוררו יחדיו בדירת המגורים וניהלו משק בית משותף, במסגרת המוסד של "צוואה הדדית" שנקלט בחקיקה שיפוטית של בתי המשפט"

 

גם אם נעיין בהסדר של "הסכמי ירושה" שנקבע כתחליף ל"צוואות הדדיות" בהצעת חוק הירושה מ-1952, נמצא בסעיף 57 להצעת החוק את ההוראה הבאה-  

"בהסכם ירושה רשאים להתקשר: בעל ואשה...אחים ואחיות".

בעמוד 97 לדברי ההסבר להצעת החוק, הודגש:

"אין להתעלם ממקרים שבהם הסכמי ירושה עלולים למלא תפקיד רצוי ומועיל. מקרים כאלה יהיה בייחוד בקרב המשפחה...לפיכך מאפשרת הצעתנו הסכמי ירושה רק בין אנשים שקשר משפחתי קרוב קיים ביניהם".

 

ובעניין שפיר הנ"ל ציין כב' הש' קיסטר –

"אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות, האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו"

 

ואם כן פשוט וברי כי הצוואות שלפנינו הן צוואות הדדיות, אף שנערכו ע"י בן ואמו ולא בין בני זוג, שכן הן נערכו במועד אחד, בלשון אחת והורתן הדדית  – מעת שימות האחד יזכה השני ולא אחר מלבדו, יחודן של צוואות היא, אפוא,  בהדדיותן – אתה יורש אותי ואני יורש אותך.  

 

  1. אומנם, כפי שהזכרנו לעיל, תיקון מס' 12 לחוק הירושה הקובע את המתווה הדיוני באשר לצוואות הדדיות מגדירן כצוואות שנערכו בין בני זוג בלבד ואולם הצוואות בעניין דנן נערכו קודם לתיקון, והוראת סע' 2 לתיקון קובעת באופן ברור ומפורש כי – " הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנערכו לפניו", ומכאן אתה למד כי מעת ש"הכשירה" הפסיקה שקדמה לתיקון מס' 12 עריכת צוואות הדדיות בין קרובי משפחה שאינם בני זוג הרי שצוואות שכאלו תעמודנה בתוקפן כצוואות הדדיות ככל שנערכו קודם לתיקון אף אם המצווים הלכו לבית עולמם לאחר התיקון (וראו לעניין זה ספרם של אילנה ואורן שבת בעמ' 263-264).

מעבר לנדרש נוסיף ונאמר כי אפשר גם אפשר, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי קיומן של צוואות הדדיות שנערכו שלא על ידי בני זוג אפשרי אף לאחר התיקון לחוק וכי כל שכיוון המחוקק היה לתקן ולהציג מיתווה הנוגע לצוואות שנערכו בין בני זוג, שהן התדירות והמקובלות יותר, מבלי לגרוע מאפשרויות ציווי אחרות ונוספות בהן לא מצא להסדיר הדבר בחקיקה מפורשת. ודוק, בתזכיר הצעת החוק מטעם משרד המשפטים צוין במפורש כי "בני זוג בלבד" יהיו רשאים לערוך צוואה הדדית, ואולם מעת שתוקן התיקון הושמטה התיבה "בלבד" מנוסחו, ומכאן נפתח הפתח לאפשרות עריכת צוואה הדדית אף שלא ע"י בני זוג גם אחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 (וראו כגון זה בספרם של המלומדים שבת, עמ' 265) .

אחר שמצאנו כי בנדון עסקינן בצוואות הדדיות שנערכו בין המנוח לאמו המנוחה, נעבור לשלב הבא ונבחן האם יש מקום להחיל על צוואת המנוח את הוראת סע' 49 לחוק הירושה. 

 

האם יש מקום לתחולת סע' 49 לחוק הירושה לעניין צוואת המנוח ?

 

  1. כאמור, הצוואות שבנדון נערכו בשנת 1983, כאשר בשנת 2006 הלכה האם לבית עולמה וכשלוש שנים לאחרי כן, בשנת 2009, הלך המנוח לבית עולמו, כעת נדרשים אנו לפרש צוואתו לקבוע מי יירש אותו אחר מותו, שכן אמו לה הוא ציווה את כל עזבונו הלכה לבית עולמה קודם לפטירתו.  עלינו לבחון, איפוא, את הפרשנות הראויה להוראות צוואת המנוח. 

הוראת החוק העיקרית לפרשנות צוואה מצויה בהוראות סעיף 54 (א) לחוק הירושה הקובע כדלקמן-

"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

 

בית המשפט העליון פרש את משנתו באשר לאופן שבו יש לפרש צוואות, כך שעיקרון העל החולש על פרשנות דיני הירושה הינו עיקרון הפרשנות התכליתית.

"הפרשן מתחיל את דרכו בבחינת לשון הטקסט, אך זוהי תחילתו של הליך הפרשנות ולא סופו. הפרשנות התכליתית אינה דווקנית ואינה מסיטה את מרכז הכובד אל עבר המילה הכתובה, אלא היא מבקשת להתחקות אחר תכליותיה של הנורמה המשפטית ולצקת לתוכה תוכן לאור עקרונות העל החולשים על שיטת המשפט. יחד עם זאת, לשון הטקסט המשפטי - ובמקרה שבפנינו לשון הנורמה - אינה נעדרת חשיבות ומשקל במסגרת ההליך הפרשני. נהפוך הוא. ללשון תפקיד מפתח, ראשון במעלה, ועל הפרשן לבוחנה היטב, לחלץ מתוך הטקסט המשפטי את המשמעויות הלשוניות העשויות להתיישב עם נוסח הטקסט, ומכאן לצאת שוב לדרכו, לבחון את סביבתו הנורמטיבית של הטקסט, את הנסיבות ואת הראיות החיצוניות במידה ויש כאלה בדרכן אל התוצאה המשפטית... לשון הנורמה הינה גוף הטקסט ויסודותיו. אך יודעים אנו, כאמור, כי בנבכי גוף זה מצויה גם הנשמה, תכליתו של הטקסט המשפטי והערכים המלווים אותנו, בכל אשר נפנה, שהם המטרה הנורמטיבית הפרושה על החוקים כולם... " (דנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרוני, (2005)).

 

בפסק הדין בענין אהרון הנחה, אפוא, בית המשפט העליון את הערכאה המפרשת לחתור אל הפרשנות הנחזית כפרשנות המגשימה את אומד דעתו של המצווה שלא רק בהתבסס על לשון הטקסט, באופן דומה  בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (1999)  פרש כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) יריעה רחבה וכוללת באשר לאופן בו יש לפרש צוואה. הנשיא ברק התייחס הן לפרשנות במובנה הצר והן לפרשנות במובנה הרחב. באשר למובן הצר נקבע כי בפרשנות צוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: האחד הינו לשון הצוואה, שהוא "הגוף", והשני הינו אומד דעת המצווה, שהוא "הנשמה", במתח הפנימי שבין שני יסודות אלו יש ליתן משקל מיוחד ל"נשמה", וזאת מאחר שהאינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. בכך שונה הצוואה מכל טקסט משפטי אחר. עם זאת, מדגיש הנשיא ברק כי הרצון הקובע הוא זה שבא לידי ביטוי בלשון הצוואה, ולפיכך תמיד יש למצוא נקודת אחיזה בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה. מובהר כי לשון הצוואה, זו הקובעת את גבולותיה, יכולה להיות בין מפורשת ובין משתמעת מתוך הצוואה. משמעותה של לשון "משתמעת" היא כאשר מועברת לקורא משמעות שלא עפ"י המובן המילוני של המלים הכתובות.

 

  1. נעמיד, אם כן, לנגד עיננו את ההוראות הרלבנטיות בצוואת המנוח, אשר, כאמור, זהות לחלוטין להוראות צוואת אמו המנוחה, וזאת לצורך פרשנותה הראויה, פרשנות התרה ככל הניתן אחר רצונו של המצווה.

ובכן, אחר שציווה  כי מעזבונו יסולקו חובותיו והוצאות קבורתו הוסיף המנוח וציווה כי –

 

 

"3. כל יתרת הכספים שתשאר לאחר ביצוע האמור בסעיפים 1,2 ולעיל יועברו בשלמות ללא יוצא מן הכלל לאמי ש. מ. ת.ז ...

 

  1. הנני מורה ומצווה כי חלקי וכל זכויותי, מכל מין וסוג שהוא, על הדירה הנמצאת ברח' ....יעברו יהיו ויוקנו לבעלותה ולחזקתה היחודיים של ש. מ..

 

  1. הנני מורה ומצווה כי כל רכוש מכל מין וסוג שהוא, בין בנכסי דניידי ובין בנכסי דלא ניידי , אשר יהיו שייכים ליו/או שתהיינה לי זכויות מכל מין וסוג שהוא עליהם בעת מותי , יעברו יהיו ויוקנו לאמי ש. מ. ולה בלבד אני מצווה את כל רכושי.

 

  1. כל אדם אחר שיהיה בעת מותי יורשי ע"פ הוראות כל דין ואשר לא ציויתי לו בצוואתי זו מאומה יהא זכאי לקבל מעזבוני סכום של שקל אחד אם יבקש זאת.

 

  1. הריני מגלה את דעתי כי רצוני הוא שצוואתי זו תחול ותפורש בדרך היותר מועילה, בין אם לפי תוקף חוקי מדינת ישראל ובין אם לפי תורת ישראל, ואם הוראה כלשהי או חלק כלשהוא מצוואתי זו ימצא פגום, חסר או פסול לא ישפיע הדבר על יתר חלקיה שישארו בתוקפם.

 

  1. כל הספקות בצוואתי זו יהי נדונים עפ"י הפוסק או הדעה המקיימים את הצוואה ואת קניינם של הזוכה על פיה..."

 

 

כאמור, כיוון שנוסח צוואת האם המנוחה  זהה לחלוטין לנוסח צוואת המנוח אלא שבצוואתה היא הורישה את כלל עזבונה למנוח, הרי שלפנינו צוואות הדדיות.

הצוואות כעולה מתוכנן  אינן כוללות הוראת "יורש במקום יורש" או "יורש אחר יורש", ואם כן, נוכח העובדה שהזוכה היחיד בצוואת המנוח היא אמו המנוחה ומכיוון שזו הלכה לבית עולמה קודם פטירתו, עלינו לברר מי הוא יורשו של המנוח.

  1. לטענת המערערות, אחיות המנוח ובנותיה של האם המנוחה, הן היורשות וזאת מכח הוראת סע' 49 לחוק הירושה הדן ביורש שמת לפי מורישו וקובע כי תחת היורש יירשו צאצאיו ובלשון הסעיף –

"49. יורש שמת לפני המוריש

זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת"

 

אלא שדומה שלא כך היא פסיקתו של בית המשפט העליון. בעניין לרנר קבע בית המשפט העליון כי כאשר עסקינן בצוואה הדדית החסרה הוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש" הרי משנפטר הראשון מבין המצווים וזכה בעזבונו השני, ואז נפטר השני – הוראת סע' 49 אינה ישימה עוד, ובמצב דברים שכזה יש ליתן צו ירושה ע"פ דין אחר הנפטר האחרון.

ההגיון העומד בבסיסה של הלכה זו היא כי כוונת המצווים הייתה ליצור הדדיות ולקבוע אך ורק מתווה לזכייה בעזבונם לגבי פטירת הראשון שבהם, רוצה לומר - ביקשו המצווים לקבוע מה יעשה ברכוש כל אחד מהם בעת שילך הראשון שבהם לבית עולמו, ואולם אחר שהלך הראשון לבית עולמו וזכה השני, רשאי השני לעשות ברכושו כאוות נפשו – לצוותו לאחר או לשתוק, ככל ששתק או-אז יחולו דיני הירושה הרגילים.  וכך נאמר באותו עניין מפיו של כב' הנשיא  ברק –

" עיון בצוואות מלמד כי המצווים ביקשו להבטיח כי בפטירת אחד מהם, בן הזוג שיוותר בחיים יירש את כל רכושו של בן הזוג שנפטר. מטרה זו עולה בבירור מסעיף 1 בשתי הצוואות. עיון בצוואות מלמד עוד, כי בני הזוג ביקשו להסדיר את חלוקת עזבונם במקרה שימותו באותו בזמן. אין בצוואות התייחסות לשאלה מה ייעשה בעזבון במקרה של פטירת המצווה בעת שבן זוגו כבר אינו בחיים. הדין הדיספוזיטיבי בדבר "יורש שמת לפני מוריש" (סעיף 49 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965), אין לו תחולה בענייננו. ההסדר של צוואות הדדיות ומשותפות במקרה דנן אינו מתיישב עם תחולתו של דין  דיספוזיטיבי זה. עריכת הצוואות ההדדיות מלמדת על כוונה נוגדת של בני הזוג. הבעל והאשה העדיפו את בן הזוג על פני ילדיהם. מן ההסדר המשותף וההדדי משתמעת כוונתם של בני הזוג להטיב איש עם רעהו אישית, ולא עם יורשיו של בן הזוג כחליפיו. יש להעדיף, אם כן, את רצונם של המנוחה ובעלה, כפי שהוא משתמע מהצוואות שערכו, על פני קביעתו הכללית של המחוקק (ראו, ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך ראשון, ירושלים, תשנ"ב-1992) 422). לכן, כפי שפסק חברי השופט טירקל, משנפטרו שניהם, נתמצתה הוראת סעיף 1 בכל אחת מן הצוואות ואין לה כל משמעות עוד" (ה.ש)

 

הנה כי כן, יפים הדברים אף לעניין דנן, מעת שערכו הבן ואמו צוואות הדדיות וכיוונו בהן לצוות רכושם האחד לשני בלבד, הרי משנפטרו שני המנוחים נתמצתה הוראת סע' 3 בכל אחת מהצוואות ואין להן כל משמעות עוד.

 

  1. המערערות ביקשו לטעון כי אין לדמות את הלכת לרנר לענייננו כיוון שהלכת לרנר עוסקת בצוואת הדדיות בין בני זוג מה שאין כן בנדון, ואולם, כפי שהבהרנו לעיל, לא מצאנו כל נפקות באשר לצוואה הדדית בין קרובי משפחה שאינם בני זוג לצוואה הדדית שנערכה ע"י בני זוג, בוודאי כאשר עסקינן בצוואות שנערכו קודם לתיקון לחוק.

עוד בקשו המערערות לטעון כי פרשנות ראויה ונכונה של הצוואה היא שהמנוח למעשה שלל באופן פוזיטיבי את ירושת בנותיו וזאת לאור האמור בסע' 6 לצוואה, בו צויין כי יורשיו ע"פ דין יזכו בשקל אחד ככל שירצו בכך, ואולם גם כאן אין דעתנו כדעת המערערות.

פרשנות ראויה של סע' 6 היא כי לאור הוראת סע' 3 לצוואה ושאר הסעיפים המצווים את כל רכושו בעת מותו לאמו המנוחה הרי שאם הוא ילך לבית עולמו הראשון אזי אז ורק אז -  בעת מותו יורשיו ע"פ דין יהיו רשאים לזכות, אם רצונם בכך, בשקל אחד בלבד, וזאת על מנת לייחד את כל עזבונו לאמו. לא כן הדברים באם הלכה האם לבית עולמה ראשונה, שאז כבר לא ניתן  להגשים את  תכליתה של הצוואה ליחוד עזבונו של המנוח לאמו, וממילא מעת זו  "אין לצוואתו כל משמעות עוד", כדברי בית המשפט בעניין  לרנר, ויורשיו יהיו יורשיו ע"פ דין.

אנו סבורים כי פרשנות זו מתבקשת מעצם עריכת הצוואות ההדדיות בדרך בה נערכו ללא קביעת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש". מעת שנוסחו הצוואות כפי שנוסחו, מכוונות הן אך ורק לרגע פטירתו של הראשון מבין שני המצווים הראשונים ולאחרי כן רשאי הנותר בחיים לקבוע בצוואתו זוכה ע"פ רצונו, וככל שלא קבע - יורשיו יהיו יורשיו ע"פ דין.

 

  1. דברים כגון דא מצאנו אף בפסק דינה של חברתנו כב' הש' ו. פלאוט בת"ע (תל-אביב-יפו) 101160/06 - עזבון המנוחה סטלה גרוסמן זל נ' רחל קרמר ואח', (2008) -

"הנני דוחה את טענת התובע, לתחולתו של סע' 49 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 בנסיבות הענין. בפרשת לרנר נ' פייר נפסק פה אחד, כי משנפטרו שני המנוחים, נתמצתה ההוראה בצוואה לפיה במות אחד מהם יעבור רכושו לבן הזוג הנותר בחיים (בעניינינו - סע' 2 לצוואה), ואין לה כל משמעות עוד. לאחר פטירתו של בן הזוג השני, סע' 49 לחוק הירושה אינו ישים ...  בהתאם לכך גם בעניינינו. משנפטרה המנוחה לאחר המנוח ולאחר שרכושו עבר אליה בהתאם לצוואתו אשר קויימה - הוראת סע' 49 לחוק הירושה אינה ישימה, ואין כל משמעות לסע' 2 לצוואה שבפני"

ואם כן הובהר בפסיקה כי כאשר עסקינן בצוואות הדדיות בו מצווה האחד למשנהו את עזבונו ללא הוראת "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש"  הרי משזכה האחד משל פטירת משנהו אין עוד כל משמעות לצוואת הנותר בחיים.

מעבר לנחוץ, אנו נוסיף ונטען כי בנדון תוצאה זו היא הכרחית גם אם לא עסקינן בצוואות הדדיות, כפי שנבהיר להלן –

 

פרשנותה של צוואת המנוח אף במנותק מהיותה הדדית

 

  1. אנו סבורים כי גם אם לא נביט ונבחן את הצוואות שלפנינו כצוואות הדדיות, אשר המצווים בהן מבקשים להיסמך האחד על משנהו, אלא כצוואות שנערכו במתכונת זהה ע"י בן ואמו, הרי שגם אז פרשנותה הנכונה והראויה של צוואת המנוח תהא ככזו המבקשת להוציא את תחולת סע' 49 לחוק הירושה. נבהיר אמרינו -

 

פר' ש. שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך א' עמ' 422 ציין בהאי לישנא –

"אם ברור מלשון הצוואה שהמוריש אינו מעוניין בחליף ע"פ סע' 49  - הסעיף לא יחול. לכן אם המצווה כותב שהזוכה יהיה פלוני, רק הוא ולא אחר במקומו, הסעיף לא יחול "!

דבריו של המלומד שילה התקבלו בפסיקה בפסקי דין רבים, נביא להלן, לצורך חידוד הדברים, אחדים מהם.

בתמש (נצרת) 41725-02-13 - מ.פ. זל נ' א.א. (2015) דן כב' הש' א. זגורי בצוואות הדדיות של בני זוג שקבעו הוראת יורש אחר יורש ובה ציוו רכושם לבתם ככל שבן הזוג הזוכה ילך לעולמו אלא שהבת הלכה לעולמה עוד קודם שהלך בן הזוג המצווה לעולמו, כב' הש' זגורי הבהיר באותו עניין-

" בשולי  הדברים ייאמר כי התובעים לא טענו, כי יש להחיל את ההסדר של "יורש במקום יורש" שבסעיף 49 לחוק הירושה, אך אפילו היו טוענים לכך, הרי שאומד דעת המנוחים מלמד חד משמעית, כי אין מקום להחיל הסדר זה. ההסדר אינו ישים בנסיבות העניין בהן המנוחים רצו להוריש הנחלה באופן מסוים לבתם מ.ק. ז"ל (ולא לילדיה שנזכרים במקום אחר בצוואה כזוכים בכספים אחרים). זאת ועוד וכחיזוק לקביעה זו מובהר, כי המנוחים בצוואתם ההדדית, הטילו חיוב אישי על בתם מ.ק. ז"ל שהינו צמוד לזכייתה במשק (סיעוד ודאגה לאחותה א.א.). חזקה על המנוחים שהיו מתייחסים גם לאפשרות יורש אחרי יורש אילו היו מעוניינים בכך בסוגיית הנחלת המשק והעובדה שלא עשו כן צריכה להתפרש לגישת בית המשפט כהסדר שלילי מבחינת אי תחולת סעיף 49 לחוק הירושה"(ה.ש)

 

הש' זגורי דן אומנם בצוואות הדדיות, אך הסברו לאי תחולת סע' 49 אינו מתייחד דווקא לצוואות כאלו ונובע מלשונו הציווי בצוואה המלמד כי המצווה ביקש לייחד עזבונו לאדם מסויים ולא אחר תחתיו.

בדומה כתב כב' סגן הנשיא הש' נ. שילה בתמש (תל-אביב-יפו) 12602-11-12 - מרכז משען בעמ מס' חברה  נ' ד' ואח',(2013)  -

"אני סבור כי במקרה דנן, כאשר שני המנוחים ערכו צוואות באותו יום, ניתן לראות באופן ברור כי לא הייתה למנוחה ואף למנוח שום כוונה כי ילדי המנוח יירשו את עיזבונם בכל מקרה. כפי שציינו לעיל, סעיף 49 לחוק הירושה מהווה "נתיב הורשה המתחקה אחר אומד דעתו של המצווה הספציפי, כפי שהוא עולה מן הצוואה". דהיינו, ככל שמתוך הצוואה ניתן יהיה לאמוד את דעת המצווה, ולפיו המצווה לא התכוון כי היורשים על פי דין של הזוכה הראשון יירשו את העיזבון, אזי לא יחול סעיף 49 לחוק הירושה." (בדומה ראו תע (תל-אביב-יפו) 43073-01-12 - י. ש. ואח' נ' י. ק. ואח',(2012)

 

וכך גם בתע (תל-אביב-יפו) 102251-09 - עזבון המנוחה א.פ.ש. זל נ' מר ע. ר. ת.ז... ואח',(2011) נקבע ע"י כב' הש' טובה סיוון ז"ל כי -

"על פניו עולה כי הפתרון למקרה שבפנינו, הוא השימוש בסעיף 49 לחוק הירושה, תוך קביעה כי הוראות הצוואה בטלות, ומתן צו ירושה, וכך העיזבון של המנוחה יחולק ליורשים על פי דין, ולא לזוכים על פי הצוואה. אולם תוצאה זו יכולה להיות נכונה וצודקת רק בכפוף לרצון המצווה או במקרים בהם לא ניתן להתחקות אחרי רצון המצווה ואומד דעתו בעת עריכת הצוואה. קרי: בכל מקרה אחר בו עולה מהוראות הצוואה כוונה אחרת של המצווה בעת עריכת הצוואה השונה מההסדר הקבוע בסעיף 49 לחוק הירושה, יש ללכת לפי רצון המצווה ולהעדיף את רצונו"  (ה.ש)

 

  1. בנדון, עיון בלשון צוואת המנוח מלמד באופן ברור כי הוא לא היה מעוניין שיורשיה החוקיים של אמו יזכו בעזבונו תחתיה אלא ביקש לייחד את עזבונו לה בלבד, כך עולה מלשון הצוואה בסע' 3 – 

"כל יתרת הכספים שתשאר ...יעבור בשלמות ללא יוצא מן הכלל לאמי ש. מ."  (ה.ש)

 

ובסע' 4 לצוואה –

"יעברו יוקנו לבעלותה ולחזקתה היחודיים של ש. מ."

ואם מסתפק הקורא באשר לפרשנותן של תיבות אלו בא סע' 5 לצוואה ומוציא מידי כל ספק –

"הנני מורה ומצווה כי כל רכוש מכל מין וסוג שהוא ...אשר יהיו שייכים לי... יעברו ויהיו ויוקנו לאמי ש. מ., ולה בלבד אני מצווה את כל רכושי" (ה.ש)

 

הרי לך הדברים ברחל בתך הקטנה, אומר המנוח בצוואתו - רצוני שאמי תירש עזבוני, היא  ורק היא, ולא צאצאיה במקומה כהוראת סע' 49 לחוק, ממילא מעת שאמו אינה יכולה עוד לרשת ע"פ צוואתו אין משמעות עוד לצוואה, ואנו נדרשים לירושה ע"פ דין על פי הוראות החוק.  

ושוב אין לנו אלא להביא מדבריו של המלומד שמואל שילה בספרו- 

"יש לזכור תמיד שרצונו של המוריש – כבודו, ולכן, אם אפשר לדלות מתוכן הצוואה רצון שונה מזה שנקבע בסעיף 49, יש להעדיף את רצונו של המוריש." (פירוש לחוק הירושה,  כרך א' עמ' 420).

 

  1. ושוב נחזור ונבהיר, טענתן של המערערות לפיה יש ללמוד מהוראת סע' 6 לצוואה כי המנוח לא היה מעוניין כי עזבונו יגיע בכל מצב ליורשיו ע"פ דין, אף שהיא נראית כמסברת את הדעת במבט ראשון, אינה הפרשנות הנכונה לצוואת המנוח וזאת בהתייחס לתכלית העולה ממנה והיא שעזבונו של הראשון מבין המצווים שילך לבית עולמו– הבן או אמו – יעבור למשנהו, ואין היא דנה כלל וכלל במצב בו הלך הראשון לבית עולמו וזכה הנותר בחיים בעזבונו, שאז אין עוד כל תכלית להוראת הצוואה של זה הנותר בחיים.

 

  1. זאת ועוד, איננו מקבלים את טענות המערערים באשר לפרשנות אותה הם מבקשים ללמוד ממכתבו של עורך הצוואות, עו"ד צבר, לרשם הירושה, אשר ציין בסע' 3 למכתבו –

"יש לציין כי הזוכה היחידה ע"פ צוואת המנוח היא אמו, ש. מ....אשר נפטרה ביום 9.4.06 וצו קיום בגין צוואתה ניתן ביום 3.8.06"

 

לפיה לא התכוון המנוח, לכאורה,  להוריש עזבונו לבנותיו.

ראשית, לא ניתן ללמוד בהכרח מהמכתב הנזכר  כי המנוח אכן ביקש לשלול את ירושת עזבונו ע"י אחרים, במקרה שאמו תלך לבית עולמה בחייו, ולמעשה כל שציין עו"ד צבר במכתבו לרשם הירושה היו העובדות כהוויתן – כי  האם רשומה  בצוואה כיורשת יחידה, ואולם מכאן עדיין לא ניתן להסיק מסקנות באשר לרצונו של המנוח באשר למה שיעשה בעזבונו ככל שתלך אמו לבית עולמה לפניו, שאז אין יכולה עוד לשמש כיורשת יחידה מטיבם של דברים.

 

שנית, עו"ד צבר לא הוזמן כלל לעדות ע"י מי מהצדדים ומתוך שכך לא ניתן להגיש תיעוד שנערך על ידו כראיה.

אכן המשיבות, אשר ערכו תצהיר מטעם עו"ד צבר, שריצה תקופת מאסר בכלא אותה עת,  לא זימנו אותו בסופו של יום למתן עדות, ואולם המערערות, ככל שסברו כי ניתן יהיה ללמוד מעדותו על כוונת המנוח בעריכת צוואתו, יכולות היו לזמנו לעדות,  אחר שנוכחו לדעת שהמשיבות אינן מעוניינות בעדותו, מעת שלא נעשה כך אין מקום לדון בתוכנו של המכתב הנזכר, אשר כאמור אינו מהווה כלל ראיה בתיק. 

 

  1. לבסוף, גם הוראות סע' 7 ו- 8 לצוואת המנוח, מהן משתמע, לכאורה, כי רצונו שבית המשפט יאמץ כל פרשנות המקיימת את צוואתו אין בה להועיל למערערות, שכן כל תכליתן של הוראות אלו היא לוודא שאמו של המנוח תזכה בעזבונו אחר מותו ולא אחד אחר, ואם כן - לו אכן  הייתה האם המנוחה הולכת לבית עולמה אחר המנוח – הייתה יורשת את כלל עזבונו כמפורט בצוואתו וזו הייתה מתקיימת, ואולם מעת שהלכה לבית עולמה קודם למנוח הרי שאבדה תכליתה של הצוואה בהנחלת עזבונו של המנוח לאמו ואין עוד טעם בקיומה, לכן ינחלו אותו יורשיו ע"פ דין. 

 

סוף דבר

 

  1. מכלל האמור – הערעור נדחה.

המערערות תשאנה בהוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ .

ככל שהופקדה על ידן ערובה לתשלום ההוצאות ישולמו ההוצאות מתוך הפקדון.

 

  1. ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים.

 

 

ניתן היום,  ו' ניסן תשע"ו, 14 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

                                                                                   

 

 

 

 

 

ד"ר אחיקם סטולר, שופט

 

מיכל ברנט, שופטת

 

צבי ויצמן, שופט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ