אי העלאת טענה בעניין התאמת הסעד לסדר דין מקוצר אינה התרשלות מצד עורך הדין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1.         הנתבע יצג את התובעים בהליכים משפטיים שונים, והתובעים טוענים בעיקר כי הנתבע התרשל כלפיהם וייצג אותם לא באופן ראוי או הולם, עשה מספר טעויות תוך כדי ייצוגם, אשר גרמו להם לטענתם לנזקים רבים, והם עותרים בתביעה זו לקבלת פיצוי מהנתבע בגין הנזקים הרבים שנגרמו להם, בסך של 800,000 ש"ח.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך 150,000 ש"ח בגין הוצאת דיבה נגדו לפי חוק לשון הרע.

            יפורטו להלן טענות הצדדים בכל הליך נפרד אשר בו ייצג הנתבע את התובעים או שייצג צד ג' כנגד התובעים.

תביעת הפינוי של משפחת פורן כנגד התובעים בת.א. 2126/90 בבית משפט השלום בנצרת:

2.         טענות התביעה:

            הנתבע יצג את התובעים בתיק אזרחי 2126/90 בבית משפט השלום בנצרת, שם הוגשה נגד התובעים תביעה לפינוי ע"י משפחת פורן (להלן: "תביעת הפינוי") מהדירה שברח' החבצלת 18/41 בנצרת עלית בחלקות 12-13-35 בגוש 16539 (להלן: "הדירה").

התובעים טוענים כי תביעת הפינוי הוגשה בסדר דין מקוצר, על אף שכללה סעד נוסף חוץ מהפינוי והוא סעד של שכר דירה ראוי, כשלכל הדעות, לטענתם, אין המדובר בסעד כספי קצוב ולא היה מקום לתבוע סעד כאמור בסדר דין מקוצר.

הנתבע הגיש בשם התובעים בקשת רשות להתגונן כנגד תביעת הפינוי, אך לא טען בבקשה כי התביעה אינה ראויה להידון במסגרת סדר דין מקוצר לאור הסעד הכספי הבלתי קצוב שנדרש בתביעה.

התובעים טוענים כי הנתבע לא כלל בתצהיר שצורף לבקשת רשות להתגונן טענות שונות לעניין החובה של משפחת פורן לפצות את התובעים במידה והם מחליטים למכור את הדירה לצד שלישי, ולא פירט את הטענות על הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהשקעותיהם שהשקיעו בדירה.

כתוצאה מרשלנותו הנטענת דלעיל של הנתבע טוענים התובעים כי בית המשפט דחה את רוב טענותיהם של התובעים, ונעתר לבקשת הרשות להתגונן רק בתנאי שהתובעים יפקידו במזומן או בערבות בנקאית סכום השווה בשקלים ל-65,000 דולר תוך פרק זמן מסויים.

התובעים טוענים כי התנאי קויים על ידם בהתאם להוראות הנתבע, אך היתה מחלוקת באשר לשווי הסכום שהופקד ע"י התובעים, בטענה כי הנתבע לא הנחה נכון את התובעים לגבי הסכום המדוייק שיש להפקידו, וכן לא הסביר לתובעים את משמעות אי ההפקדה של הסכום המדויק במועד המדויק שנקבע ע"י בית המשפט, ולא הסביר להם את הסיכונים העומדים בפניהם במידה ולא יקיימו את התנאי כלשונו.

התובעים טוענים כי על אף שבסופו של דבר נקבע שהתובעים לא קיימו את התנאי שנקבע על ידי בית המשפט לקבלת רשות להתגונן, הגיש הנתבע בשמם כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, כאילו שהתנאי קויים, אך בכתב ההגנה שהוא הגיש לא פורטה כראוי טענת הקיזוז ולא נטען כי על פי הסכם ההתקשרות בין התובעים למשפחת פורן זכאים היו התובעים לפיצוי של 15,000 ש"ח צמוד לדולר במקרה של מכירת הדירה ע"י פורן לצד ג'. התובעים טוענים כי הנתבע אף לא טען מדוע חוות הדעת של המומחה מטעם משפחת פורן, המומחה ארבל, אשר העריך את שווי הדירה, אינה מחייבת את התובעים. התובעים טענו עוד שכתב התביעה שכנגד, לאכיפת הסכם המכירה בין התובעים לבין משפחת פורן, ואשר הוגש בשמם על ידי הנתבע אף הוא אינו מפורט דיו.

בדיון שהיה מיועד לקיום הוכחות בתביעת הפינוי, ביקש ב"כ משפחת פורן עו"ד ברטוב לקבל פסק דין בתביעת הפינוי כנגד הנתבעים, היות ולא קוים התנאי שנקבע ע"י בית המשפט למתן רשות להתגונן.

ביום 6.6.93 התייחס כב' השופט ממן לטענות הצדדים, פירט שורת מחדלים של התובעים בהיותם מיוצגים ע"י הנתבע, בין היתר באשר לאי בדיקה ואי וידוי כי הערבות הבנקאית הופקדה במלואה, ובאי הגשת בקשה להארכת מועד נוספת להפקדת הערבות הנדרשת, והחליט לקבל את בקשת עו"ד ברטוב, והפסיקתא נחתמה על ידו ביום 16.6.93.

כב' השופט ממן העביר את התביעה שכנגד להתברר בבית המשפט המחוזי, לאור קביעתו כי המדובר בתביעת אכיפה להסכם מכירת דירה, אשר הסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי, והתביעה אכן הועברה לבית המשפט המחוזי ונפתח בגינה ת.א. 339/93 (להלן: "תביעת האכיפה").

3.         טענות ההגנה בתביעת הפינוי:

            הנתבע טוען כי התביעה בעניין הפינוי של התובעים מהדירה התיישנה בכל הקשור להליכים הנוגעים לבקשת רשות להתגונן. ניתנה החלטה בבקשת רשות להתגונן ביום 17.2.91 בעוד שתובענה זו הוגשה ביום 15.11.98, כך שעברו יותר משבע שנים מאז מתן ההחלטה בבקשת רשות להתגונן וכל הטענות של התובעים בעניין זה התיישנו.

            הנתבע מכחיש כל קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת נגדו בניהול ההליכים בשם התובעים לבין הנזק הנטען ע"י התובעים בסך 800,000 ש"ח, והתובעים לא הוכיחו, לטענתו, את הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגותו לבין הנזק הנטען.