איצחייק אליהו ואח' נ' לשכת תביעות נגב ואח'

פסק דין

1.בפני תביעת התובע לתשלום פיצוי כספי בסך 12,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהגשת כתב אישום נגדו, כתב אישום שבסופו של יום נמחק.

2.כנגד התובע וכנגד מר הנרי אוחיון הוגש כתב אישום משותף ביום 25.3.99. מר אוחיון הודה בהיזק בזדון ובאיומים והורשע. כתב האישום כנגד התובע נמחק וביום 25.11.99 הוגש נגדו כתב אישום חדש (ת"פ 7166/99). כתב האישום ייחס לתובע חשד כי איים על מר הנרי אוחיון ("המתלונן") ופצע אותו בכף ידו הימנית בסכין. ביום 27.5.02 נערך דיון הוכחות וביום 23.11.03 נמחק כתב האישום, בהסכמת הצדדים.

3.התובע טוען, בין יתר טענותיו, כי המאשימה הסתפקה לצורך הגשת כתב אישום בהודעת המתלונן וכי לא היו בידיה די ראיות לצורך הרשעתו. כן נטען כי הנתבעת 1 לא הביאה את המתלונן לעדות ובכך נמנע מהתובע זיכויו בדין.

התובע ציין עוד כי בקשתו לעיכוב הליכים אשר נשלחה ליועץ המשפטי לממשלה לא נענתה.

התובע טוען כי חש תחושות של עלבון, תסכול והשפלה בגין ההליך נגדו וגם לאחר שתיק החקירה נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה.

4.הנתבעות טוענות כי בשום שלב במהלך המשפט לא נסתרה עדותו של המתלונן וכי כתב האישום כנגד התובע נמחק בהסכמתו והתיק נגנז מחוסר ראיות, בשל קושי להעיד את עד התביעה, אשר זומן ולא התייצב מספר פעמים. לעניין זה נטען כי התובע בחר שלא לערער על עילת הסגירה.

עוד טוענות הנתבעות כי ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד התובע היתה סבירה וכי היתה תשתית ראייתית מספקת לגיבוש כתב אישום עובר להגשתו ובכלל זה תלונתו של עד התביעה ועדותו של השוטר שי רצון המאמתת את מעורבות התובע באירוע ושאין בה כדי לשלול את גרסת המתלונן.

5.יצוין כי הנתבעות הגישו הודעה לצד ג' כנגד מר הנרי אוחיון ואולם בעקבות צו אפוטרופוס שהוצא ביחס לצד ג' עקב מצבו הרפואי, הגישו בקשה למחוק את ההודעה לצד ג' ובהחלטת בית המשפט מיום 14.9.10 (כב' השופט עמית כהן), נמחקה ההודעה לצד ג'.

6. ביום 23.5.10, התקיים בפני דיון, הצדדים הודיעו כי אין להם עדים וכי המחלוקת היא בעיקר משפטית ומשכך השלימו טיעוניהם. יצוין כי הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן לאחר קבלת הודעת ב"כ הנתבעים בנוגע לצד ג'.

7.להשלמת התמונה יצוין כי בחודש 10/10 התובע הגיש בקשה כי בית משפט יזמין לעיונו תיקי בית משפט ומשטרה ולקיום דיון נוסף, אולם בקשתו נדחתה בהחלטתי מיום 9.11.10.

דיון והכרעה

8.התובע לא עתר לפיצוי במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו לפי סעיף 80 לחוק העונשין תשל"ז-1977, אלא בחר להגיש תובענה אזרחית בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה.

9.טענתו העיקרית של התובע היא כי הנתבעת התרשלה.

על מנת להוכיח עוולת רשלנות יש להראות קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרתה של חובת הזהירות כאמור וגרימת נזק בשל הפרת החובה.

10.נראה כי אין חולק כי קיימת חובת זהירות של הרשות התובעת בבואה להגיש כתב אישום כנגד אדם.

משכך, ניתן לקבוע כי המחלוקת הינה בשאלה האם הופרה חובת הזהירות, כאמור.

11.בענייננו, יש לבחון, נכון למועד הגשת כתב האישום, האם היה יסוד סביר להגשת כתב האישום.

12.מעיון במסמכים שצורפו לכתבי הטענות, עולה כי המתלונן מסר הודעה במסגרתה טען כי התובע שלף סכין, איים עליו ואף פגע בידו. עוד צוין בהודעה בהערת החוקר "מציג בפני את כף יד ימין שלו שבה בבסיס האגודל יש חתך בצורת סהר באורך 3 ס"מ עם דם. פצע שטחי".

13.נוכח הודעתו של המתלונן במשטרה, הפציעה שהוצגה בפני החוקר ועדותו של השוטר שי רצון הקושרת את התובע למקום האירוע, לא ניתן לקבוע כי לא היה בסיס להגשת כתב אישום במועד הגשתו וכי הנתבעת התרשלה בהגשת כתב האישום.