השופט א' ריבלין:
1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ש' דברת) שעניינו שיעור הנזק שנגרם למערער, יליד שנת 1948, בתאונת דרכים שבה היה מעורב (התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה). המערער, למרבה הצער, נפגע בעמוד-השדרה, ונכותו - קשה. שיעורה 100% והיא מתבטאת, בין השאר, בקוודרופלגיה ואי-שליטה בסוגרים.
2. בית המשפט המחוזי פסק, לאור חוות-הדעת שבאה בפניו והעדויות שנשמעו, כי מתוחלת חייו של המערער נגרעו 11 שנים, לאמור: חלף תוחלת חיים של 79.7 שנים, צפוי הוא לחיות עד גיל 68.7 שנים. בית המשפט בחן את הנתונים בדבר כושר השתכרותו של המערער עובר לתאונה (כבעל בית מלאכה), את עברו התעסוקתי ואת הטענות בעניין זה, ומצא כי בסיס השכר לצורך החישוב צריך לעמוד על שכר המינימום, זאת, "שכן התובע גם במגבלותיו, עקב התאונות הקודמות, בהתחשב בכישוריו, בסופו של דבר היה מגיע לרמה של שכר מינימום". בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, ונכויותיו עקב שתי תאונות קודמות שעבר, נקבע כי גיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא התאונה נשוא ענייננו היה 65 שנים. על יסוד כל אלה, נקבע הפסד ההשתכרות בעתיד על 305,723 ש"ח, ובעבר - 112,723 ש"ח.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לצד הסיעוד הפיזי המלא, זקוק המערער גם לתקשורת עם מטפל דובר עברית. לשם כך נפסק לו, בגין עזרת צד ג', פיצוי עבור עובד זר שיהא זמין לכל צרכיו וכן מטפל ישראלי למשך 10 שעות ביממה. כמו-כן, הודגש הצורך במטפל נוסף שיחליף את העובד הזר בחופשות, מועדים והיעדרויות מכל סיבה שהיא. הסכום שהתקבל הוא 18,000 ש"ח: 12,000 ש"ח עבור העובד הזר + 6,000 ש"ח עבור המטפל הישראלי. בית המשפט הטעים כי אין הוא רואה לנכון להצמיד את הסכום שנקבע בעניין אקסלרד עבור עובד זר, "משהשכר במשק לא עלה, נהפוך הוא". סך הכל נפסק בראש נזק זה, לעתיד, סכום של 2,430,115 ש"ח, ולעבר, סכום של 494,000 ש"ח בגין עזרת צד ג' ובנוסף סכום של 38,000 ש"ח בגין עזרתה של רעייתו. עוד נפסק סכום של 25,000 ש"ח בגין עזרת הרעייה בתקופת אשפוזו של המערער.
אשר לניידות: בית המשפט קמא סבר כי הרכב שאושר למערער על-ידי המל"ל (פיאט דוקאטו) די בו כדי לענות לצרכיו, ולא הוכח כל צורך רפואי או אחר שחייב רכישת פורד טרנזיט, כנטען על-ידי המערער. עלות החזקתו של הרכב היא, אם כן, 1,672 ש"ח לחודש, ובסך הכל, לעתיד, 225,731 ש"ח. לגבי העבר נפסק סכום נוסף של 56,848 ש"ח. בית המשפט מיאן לפסוק פיצוי עבור הוצאות טיסה של המערער ממקום מגוריו באילת, משלא הונחה תשתית ראייתית לכך. לגבי הוצאות הדיור, הורה בית המשפט המחוזי על פיצוי בסך של 125,325 ש"ח, זאת עבור הדירה שנבנתה עבור המערער, על-פי הנחיות הצוות המטפל במוסד השיקומי שבו שהה. בית המשפט לא ראה מקום לפצות את המערער בגין החלפת דיור, אך פסק לו סכום של 50,000 ש"ח בגין התאמות שונות שיש לבצע בדירה. בית המשפט קמא הוסיף ונדרש להוצאות שונות שנגרמו ויגרמו למערער: עבור אביזרים וטיפולים רפואיים, מעבר לכיסוי של קופת חולים, נפסק הסך של 25,000 ש"ח; עבור הוצאות מיזוג אויר, נפסק סכום של 62,131 ש"ח לעתיד, ו- 17,480 ש"ח לעבר; עבור הוצאות מוגברות לכביסה, נפסקו 46,463 ש"ח לעתיד ו- 6,536 לעבר, וכן סכום של 7,500 ש"ח בגין בלאי מואץ של בגדים; בגין רכישת מחשב - נפסק סכום של 44,020 ש"ח; ובגין כאב וסבל - סך של 165,150 ש"ח.
לבסוף בא בית המשפט המחוזי לפרק הניכויים. נקבע, כי מסכום הפיצויים יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו למערער, את קצבת הסיעוד ששולמה בעבר וכן את גמלאות המל"ל בסך של 2,208,113 ש"ח. "אין מקום" - הבהיר בית המשפט קמא - "להפחית מניכויי מל"ל את הקיצור בתוחלת חייו של התובע". ביחס לקצבת הסיעוד שעשויה להשתלם למערער בעתיד על-ידי קופת חולים - סך של 752,698 ש"ח עד תום תוחלת החיים - נפסק כי יש להקפיאה ולבחון, מדי שנה, האם שולמה הקצבה אם לאו.
3. כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד. המערערים טוענים, בין השאר, כי תוחלת חייו של המערער קוצרה במידה פחותה משנקבע על-ידי הערכאה המבררת. זאת, לאור המחקרים בנושא, העלייה בתוחלת החיים בכלל והטיפול המסור לו זוכה המערער. לדעת המערערים, בסיס השכר שראוי להביאו בחשבון הפיצוי הוא השכר הממוצע במשק - זאת בעיקר לאור מקצועו והשתכרותו בעבר, ולמרות הירידה בהכנסותיו בשנים שלפני התאונה. על יסוד חוות דעת המומחית, טוענים המערערים כי היקף העזרה הדרושה למערער גדולה משנקבע, וכי גם מבחינת עלות העזרה - הן של עובד זר הן של מטפל ישראלי - המעיט בית המשפט קמא בפסיקתו. המערערים מוסיפים וטוענים כי יש לפסוק סכומים גבוהים יותר בגין עזרתה של אשת המערער בתקופת האשפוז ואף לאחר-מכן. עוד ממשיכים המערערים וטוענים כי בית המשפט קמא קיפח אותם בפסיקת הפיצוי בגין ניידות, דיור והוצאות בעתיד. טענה נוספת בפי המערערים, והיא, כי את תגמולי המל"ל צריך היה לנכות בהינתן הממצא בדבר קיצור תוחלת חיים. לבסוף, מונים המערערים מספר טעויות סופר שנפלו, לדידם, בפסק-דינה של הערכאה הדיונית.
4. המשיבות - שהן גם המערערות שכנגד - משיגות אף הן על חלק ניכר מקביעותיו של בית המשפט קמא. לשיטתן, לאור מכלול הראיות, נכותו הקודמת של המערער וההכנסות הזעומות שהיו לו עובר לתאונה, יש לקבוע כי לא היה למערער כושר השתכרות כלשהו, ולחלופין, כי כושר ההשתכרות התמצה בסכום של 450 ש"ח לחודש. בנוגע לעזרת הזולת, סבורות המשיבות כי די לו למערער בעובד זר, וכן בסיוע של מטפל ישראלי, הממומן על-ידי קופת חולים, למשך שמונה שעות בלבד ביממה. הפיצוי כאן, לדעת המשיבות, צריך שיעמוד על סכום של 6,200 ש"ח לחודש. לדעת המשיבות, בית המשפט קמא הפריז גם בסכום שפסק עבור עזרת צד ג' בעבר - בתקופת האשפוז ובתקופה שעד למועד מתן פסק-הדין. המשיבות עותרות להקטין גם את הפיצוי שנפסק בגין דיור, הוצאות שונות (מיזוג אויר, כביסה, מחשב), ולשלול את זכאותו של המערער לפיצוי בגין הוצאות רפואיות - אלה האחרונות, לטענת המשיבות, מכוסות כולן במסגרת סל הבריאות והכיסוי הניתן לנפגעי תאונות עבודה. המשיבות תומכות בעמדתו של בית המשפט המחוזי, המבוססת על הלכתו של בית משפט זה, ולפיה אין להביא בחשבון ניכוי הגמלאות את קיצור תוחלת החיים של המערער. הן מסבירות כי מקצת מטעויות הסופר שהועלו על-ידי המערערים תוקנו בהסכמה - היתר לשיטתן אינן טעויות כלל. המשיבות חותמות בטענה כי לא היה מקום להקפיא את סכום הקצבה שמקבל המערער מקופת-חולים, שכן לא צפוי כי קצבה זו תחדל מלהשתלם לו בעתיד.
5. כפי שעולה מתיאור הרקע, הצדדים מלינים על מרבית קביעותיה של הערכאה המבררת; אלה סבורים כי הפיצויים שנפסקו נמוכים מדי, ואלה - כי גבוהים הם יתר-על-המידה. במקום אחר - ע"א 8022/00 רז נ' צור (טרם פורסם) - ציינו כי בערעורים הנוגעים לגובה הנזק בתיקי נזיקין, בולטת נטייה של בעלי הדין להשיג "על כל צעד ושעל" בפסקי-הדין של הערכאות המבררות. בחירה זו של בעלי הדין, כך אמרנו, יש בה לעיתים משום התעלמות מן ההלכה לפיה "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ראו גם בע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25). "מטיבו של הנושא" - הדגשנו - "שיקול הדעת בו הוא תכופות רחב ביותר, ובשל כך נפרס ברגיל גם מתחם רחב של סבירות". על כן, "כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על-מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 337, 345).
דברים דומים השמיע השופט א' גרוניס בציינו:
כאמור, הן המערערת, והן המשיבים מעלים שורה ארוכה של טענות בנוגע לשומת הפיצויים. אדון אך במקצת מראשי הנזק, אלה המצדיקים התייחסות. לפני שנידרש לטענות נעיר את ההערה הבאה: אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת.
[ע"א 1164/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לידור (טרם פורסם)]
עמדה על כך גם השופטת א' חיות, באמרה:
חלק הארי של הטענות שהעלו בגא מזה והנתבעים מזה לעניין סכומי הפיצוי שפסק בית משפט קמא אינו מצדיק את התערבותנו, ובעניין זה כבר נפסק פעמים הרבה כי בית-משפט זה לא ימיר את הערכתה של הערכאה הדיונית בהערכתו, אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ע"א 971/03 בגא נ' מלול (טרם פורסם)).
במקרה שבפנינו, בחנו בעיון את טענותיהם של בעלי הדין, ומצאנו כי בעיקרו של דבר, פסיקתה של הערכאה המבררת, הנסמכת על חוות-הדעת, העדויות והראיות שהובאו, ועל הממצאים שנקבעו, אינה מגלה עילה להתערבות. בית המשפט פסק מקצת מראשי הנזק על דרך האמדן, ואת היתר פסק על דרך של חישוב אקטוארי לאור הנתונים שבאו בפניו. הסכומים שנפסקו אינם חורגים מן הסביר - במיוחד לא במאזן הכולל; לא נתגלתה בהם טעות בולטת; על כן - אין להתערב בהם. מצאנו, עם זאת, לראוי לדון ולהבהיר שתיים אלה: ראשית, שאלת הפיצויים בגין הסיעוד, ושנית, שאלת הניכוי. כמו-כן ראוי להביא תיקון אחד בפסק-הדין.
אשר לפיצוי שנפסק בראש הנזק של עזרת צד ג', סברנו, לא בלי היסוס, כי הסכום הכולל אינו מצדיק התערבות, אף כי הוא נפסק על הצד הגבוה. זאת, מכמה טעמים: ראשית, לא נפלה מחלוקת עקרונית בין הצדדים לענין עצם הצורך בהעסקתו של העובד הנוסף, וממילא פטורים אנו מלהכריע בעניין זה. שנית, השוני בגישת הצדדים באשר להיקף העזרה מתאזן בבחירתו של בית-המשפט שלא להוסיף הפרשי הצמדה לסכום שנקבע בפרשת אקסלרד. אשר-על-כן בחרנו, כאמור, במקרה זה, שלא להתערב בפיצוי בגין סיעוד.
6. עניין אחר, כאמור, טעון הבהרה, ועניין נוסף טעון תיקון.
ההבהרה נוגעת לשאלה האם יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע, בעת שבאים לקבוע את שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות מסכום הפיצויים שעל חברת הביטוח לשלם לנפגע. שאלה זו עצמה נדונה בע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599. בית משפט זה, מפי השופט ת' אור, קבע כי תקנות ההיוון מחייבות את המוסד בתביעתו מהמזיק על פי סעיף 328 לחוק, וכי על החברה המבטחת לשלם למוסד את סכום התגמולים שהמוסד שילם לניזוק וכן את התגמולים שישולמו לניזוק על ידי המוסד בעתיד, כשהם מהוונים על פי תקנות ההיוון. ועוד הוסיף השופט אור: "תקנות אלה הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן, כמו שהן, מבלי להגרר לנסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת". השופט אור קבע, אפוא, שיש לנכות את הגמלאות בהתחשב בתקנות ההיוון, אשר מבוססות על טבלאות אורך החיים הצפוי בדרך
-כלל, אף שנקבע שם קיצור תוחלת חיים בשיעור 15%. דברים ברוח זו - יש לציין - השמיע גם השופט מצא בע"א 19/88 שלמה פילו נ' עמוס שושנה, תק-על 92(4) 730, בהסבירו כי "הדעת נותנת, שאמת-מידתו האחידה של ההיוון נגזרת מן הממוצע הכללי המאפיין את המשתייכים לאותו ציבור של זכאים שעליו היא חלה. לקיומה של אמת-מידה אחידה כזאת יתרונות ברורים, במניעת התדיינות בנושאים שבדרך כלל נתונים הם, מעצם טיבם וטבעם, להערכה סטאטיסטית, ולא לבדיקה אישית פרטנית".
הנה כי כן, ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק, הניכוי - כך קובעת ההלכה - צריך להיעשות ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים. יצוין, כי למסקנה דומה, לפיה אין להתחשב בקיצור תוחלת החיים, הגענו - אמנם על יסוד תשתית נורמטיבית אחרת - גם בדוננו בהיקף השיפוי שזכאי לו המל"ל, מכוח הסכמיו עם חברות הביטוח, בגין הגמלאות שהוא נושא בהן (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ'
אררט - חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); ראו והשוו ע"א 6425/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ורנבסקי (טרם פורסם)).
