אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אגודת הכורמים נ' א.י. המחודש בע"מ ואח'

אגודת הכורמים נ' א.י. המחודש בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 27/03/2014 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום חיפה
15142-10-12
23/03/2014
בפני השופט:
מירב קלמפנר נבון

- נגד -
התובע:
אגודת הכורמים
הנתבע:
1. א.י. המחודש בע"מ
2. איסק ינאי
3. יעקב ינאי

פסק-דין

פסק דין

בפני תביעה כספית.

התובעת הינה אגודה שיתופית העוסקת בשיווק משקאות. לטענתה, הגישה התובעת בעבר שתי תביעות זהות לתביעה זו ובכלל זאת תביעה מיום 12/12/06, אשר נמחקו מחוסר מעש וכל זאת בשל העובדה כי התובעת לא הצליחה לאתר את הנתבעים על מנת למסור להם את כתב התביעה. לטענת התובעת, היא התקשרה עם הנתבעים 2-3 אשר ניהלו אולם שמחות והקימו את הנתבעת 1, באמצעותה נוהל אותו אולם. לטענת התובעת גרמו הנתבעים 2-3 לתובעת שלא להבחין בינם לבין החברה – הנתבעת 1 אשר הייתה בבעלותם. ההתקשרות בוצעה תחילה עם הנתבעים 2-3 ולאחר ביקשו הנתבעים 2-3 להמירה, עם הקמת הנתבעת 1, להתקשרות עמה. לטענתה של התובעת הנתבעים 2-3 נהגו לרכוש ממנה מוצרים, התחייבו לשלם עבורם, אך לא עמדו בהתחייבויותיהם. התובעת טוענת כי בחודש 2/04 ולאחר בקשת התובעת כי יסלקו יתרת חובם, מסרו לה הנתבעים שלושה שיקים ע"ס 13,961 ₪ מחשבון הנתבעת 1 והתובעת הוסיפה וסיפקה להם עוד סחורה, אלא שהשיקים הללו חוללו באי פרעון. לטענת התובעת היה על הנתבעים כמנהלים לדעת כי השיקים לא יכובדו ומרבית החוב נוצרה עוד טרם היווסדה של הנתבעת 1, כך שהחוב הוא חובם האישי של הנתבעים 2-3, הנתבעים 2-3 נהגו בחוסר תום לב כלפי התובעת והקימו את הנתבעת 1 על מנת לחמוק מחובותיהם וגרמו בהתנהלותם לנזקים לתובעת ומשכך עותרת התובעת לחייבם בצוותא עם הנתבעת 1 בחוב לתובעת בסך 31,241 ₪ כערכם נכון ליום הגשת התביעה.

הנתבעים טענו כי אכן הנתבעת 1 ניהלה אולם שמחות ואולם זה פעל עוד בטרם נוסדה הנתבעת 1, אלא שאז הייתה הנתבעת 1 קיימת בשם שונה. לטענת הנתבעים שמה של החברה, הנתבעת 1 אשר היה "אולמי דה מול קרית מוצקין בע"מ", שונה אל נוכח השינוי בהרכב הבעלים. הנתבעים טוענים כי הנתבע 2 שימש כמנהל ובעל מניות הנתבעת 1 וניהל את אולם השמחות בצוותא עם מר אלכס וייג, אשר משום מה אינו נתבע בתביעה זו. לטענת הנתבעים, הנתבע 3 הוא בנו של הנתבע 2, אך הוא היה בעת הרלבנטית לתובענה זו, עובד מן המניין בלבד ותו לא. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה כנגדם מאחר ומדובר בחוב אשר נוצר לכל המאוחר בשנת 2004 ומשכך התובענה התיישנה, הם מעולם לא ברחו מן הארץ וככל שהיה נעשה ניסיון לאתרם בזמן אמת, הרי שלא היה כל קושי בכך, ואף נשלח אליהם מכתב התראה ב 3/12 הכולל העתק התביעה אשר הוגשה ב 12/06 ונמחקה. לטענת הנתבעים מעבר לטענת ההתיישנות, הרי שאין יריבות לתובעת אל מול הנתבעים 2-3 והנתבעים 2-3 מעולם לא הציגו מצג כי הם מתחייבים באופן אישי כלפי התובעת או חתמו על התחייבות אישית. לטענת הנתבעים, הנתבע 3 שימש כעובד מן המניין אצל הנתבעת 1 ומשכך אין כלל מקום לחיובו בחובות החברה בה עבד. לטענת הנתבעים, הם לא עשו שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 על מנת להונות או לקפח אדם או עשו שימוש שנועד לסכל כוונת כל דין ומשכך אין מקום להרמת המסך הנטענת בידי התובעת. יתרה מכך, לטענת הנתבעים, השיקים אשר נמסרו לתובעת, לא היו כלל תנאי לאספקת סחורה, כך שטענות התובעת כי הנתבעים מסרו שיקים על מנת לסובב אותה בכחש דינן להידחות. הנתבעים טענו כי כרטסת הנהלת החשבונות אשר צורפה לכתב התביעה, כלל לא ברור כי היא אכן שייכת לנתבעת 1, מה גם שניתן לראות בה כי חובותיה של הנתבעת 1 שולמו כסדרם, למעט אותם שלושה שיקים אחרונים. נוכח הדברים האמורים עתרו הנתבעים לדחיית התביעה כנגדם.

דיון :

תחילה לשאלת ההתיישנות.

הנתבעים טענו כי תביעת התובעת התיישנה אל נוכח העובדה כי התובענה האמורה הינה בגין חוב אשר נוצר לכל המאוחר בשנת 2004 ומני אז ועד להגשת התובענה אשר בפני, חלפו למעלה משבע השנים הנקובות בחוק. לטענת הנתבעים ידוע להם על תביעה אחת בלבד אשר הוגשה כנגדם בגין אותה עילה ואף זו נמחקה מחוסר מעש כך שמירוץ ההתיישנות נעצר למשך פרק זמן קצר בן מספר חודשים בלבד ועדיין הוגשה תובענה זו לאחר חלוף תקופת ההתישנות הנקובה בחוק.

התובעת טענה כי הוגשו שתי תובענות זהות, האחת ביום 3/11/04 ואילו האחרת ביום 7/12/06 (ראה סעיף 3 לת/1). סעיף 15 לחוק ההתישנות קובע כי "הוגשה תובענה לפני בית המשפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אשר למקרים אשר בהם יראו תובענה כ"תובענה שנדחתה", נקבע כי גם תביעה שנמחקה, מפסיקה את מירוץ ההתיישנות.

ראה ברע"א 8444/04 קלר ישראל נ. ב.י.מ. חברה לבניין בע"מ (ניתן ביום 16/6/05)

רע"א 68/69 צור חברה לביטוח בע"מ נ. סרסור פ"ד מג(2) 624.

מניין השנים מאז נוצרה עילת התובענה ב 4/04 אמור היה להעצר בהתאם להוראות חוק ההתיישנות ב 4/11. התובענה אשר בפני הוגשה ב 10/12. התובעת לא המציאה בפני נתונים, מעבר לתאריך הגשתן של שתי התובענות הקודמות, הזהות לטענתה, לתובענה זו, כמה זמן התנהלו תובענות אלו עד למחיקתן, כך שניתן יהא לחשב את פרקי הזמן בהם נעצר מירוץ ההתיישנות. לא הומצאו אף עותקי אותן תובענות וזאת על אף שמדובר בתובענה אותה הגישה התובעת ונטל ההוכחה על כתפיה בעניין זה.

נוכח האמור , לא הוכיחה התובעת כי התובענה אשר בפני לא התיישנה וניתן היה לדחות את התובענה מחמת עניין זה בלבד.

יודגש כי אף לו הייתי קובעת כי לא התיישנה התובענה, הרי שזו הוגשה בשהוי ניכר ורב מאד אשר ללא ספק גרם לנזק ראייתי ניכר לנתבעים. התובעת לא הציגה כל ראיה לטענתה כי הנתבעים לא אותרו על ידה, מהלכן של השנים, לא הוצגו מכתבי התראה אשר נשלחו אל הנתבעים, לא הוצג דו"ח חוקר אשר ביקש לאתר את הנתבעים וכשל וככלל לא הוצג לעניין זה אף לא בדל ראיה.

אף לעניין התביעה גופה, התובענה מתבססת על כרטסת אשר הציגה התובעת ואשר נטען על ידה כי המדובר בכרטסת של הנתבעת 1. הכרטסת אינה נושאת את שם הלקוח, לא הוצג לעיונו של בית המשפט המקור, כי אם תצלום, ממנו קשה עד מאד לפענח את המספרים הנכונים והאסמכתאות לביצוע הפעולות בכרטסת ולא הובא לעדות עורך הכרטסת או רואה החשבון של התובעת אשר יוכל להעיד על תוכנה. מי שהעיד מטעמה של התובעת ועדותו הינה למעשה עדות יחידה בעניין זה ובכלל, הינו מר שביט אייל , אשר עובד בתובעת כסמנכ"ל כספים מזה כתשעה חודשים. בזמנים הרלבנטיים מר שביט כלל לא עבד בחברה וכל אשר העיד הינו ממה שנמסר לו בידי אי מי ולא מידיעה אישית. מר שביט בכנותו, הבהיר זאת בפתח עדותו. כאשר נשאל מר שביט אודות הכרטסת וכיצד ניתן לשייך אותה לנתבעת 1 הוא משיב "זה צולם לא בצורה הכי מוצלחת אבל אפשר לזהות את השיקים, את מספרי החשבוניות, את התאריכים, אם תקחי את השיקים, יש את התאריך, הסכום ומספר החשבונית, זה צולם לא טוב". (ראה עמ' 3 שורות 18-22 לפרוטוקול) כלומר, שיוך הכרטסת לנתבעת 1 הינו על בסיסם של העתקי שלושת השיקים של הנתבעת 1 אשר חוללו והעתק צורף לתצהיר מר שביט (ראה נספח ב לת/1) כמו גם חשבוניות אשר הוציאה התובעת עבור סחורה אשר לטענתה, סיפקה לנתבעת 1 ותמורתן לא נפרעה. כאשר נשאל מר שביט האם קיים סימן נוסף באמצעותו ניתן לשייך את הכרטסת האמורה לנתבעת 1 הוא משיב בפשטות שלא. כל תשובותיו של מר שביט לחיובים המופיעים בכרטסת האמורה, ניתנו על דרך ההנחה ועל דרך עיונו בנספחים לתצהירו, אשר הוא עצמו הודה כי אין לו עוד חומר ששימש בסיס להכנת תצהירו, כי אם אך שתי החשבוניות והעתקי שלושת השיקים, אשר נילוו לתצהירו. מר שביט שב והצהיר "כל מה שכתוב בעדות, מבוסס על מסמכים ומה שנאמר לי על ידי באי כוחי... אין לי מושג מה נעשה טרם זמני ואין לי מושג מה נעשה, אני רק יכול להעריך .... "(ראה עמ' 5 שורות 12 ואילך לפרוטוקול).

כרטסת הנהלת חשבונות אכן יכולה לשמש כראיה לכאורה לגובה חוב נטען ובלבד שהיא מנוהלת כראוי לפי כללי חשבונאות מקובלים. אין צורך בחיוב התובע בהבאת התיעוד אשר בבסיס הכרטסת, כפי שכבר נקבע בפסיקה. הכרטסת יכולה לשמש כרשומה מוסדית וככזו ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי, אם נתקיימו בה התנאים הנקובים בס. 36 לפקודת הראיות.

במקרה אשר בפני, לא הוכח בפני כי הכרטסת אכן הייתה מתעדכנת באופן שוטף, במהלך ניהולם הרגיל של עסקי התובעת. הובא אך מקטע מהכרטסת ואף זאת בלא ציון שמו של הלקוח בגינו היא מתנהלת. לא מצאתי כל עדות בדבר איסוף הנתונים נשוא הרשומה או דרך עריכתה ולפיכך לא ניתן לקבוע דבר באשר לאמינותה, בוודאי קשה לקבלה כראיה לכאורה. יוזכר כי השיהוי הרב בו נקטה התובעת, מעורר קושי של ממש עבור הנתבעים לבדוק את התיעוד המשמש בסיס לכרטסת וכך הם אינם יכולים לערער אחר נכונות הרשום בה.

ראה בעניין זה האמור בת.א. (מחוזי חיפה) גרומן שירותי דלק בע"מ נ. סונול ישראל בע"מ (ניתן ביום 18/8/11).

הנתבעים כפרו בגובה החוב וטענו כי מלוא חיוביה של הנתבעת 1 לתובעת נפרעו ומשכך חל הכלל הבסיסי כי המוציא מחברו עליו הראיה ואת זאת לא הוכיחה התובעת. הנה כי כן, חובותיה הנטענים של הנתבעת 1 לא הוכחו וכל אשר בפני הינו העתק כרטסת הנהלת חשבונות שאותה לא ניתן לקבל ולו כראיה לכאורה ועדותו של סמנכ"ל הכספים דהיום, אשר מתבסס בעדותו על אותה כרטסת שאין בדל ראיה לאופן איסוף הנתונים המצויים בה או דרך עריכתה.

התובעת טענה כי הנתבעים 2-3 עשו להקמת הנתבעת 1 על מנת לחמוק מחיוביהם תוך שימוש בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה – הנתבעת 1. לפיכך עתרה התובעת להרמת מסך, כך שלו יקבע כי הנתבעת 1 חבה בחוב הנטען, הרי שיש לחייב אף את הנתבעים 2-3.

הוראותיו של חוק החברות , התשנ"ט 1999 קובעות בסעיף 6 :

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ