אב אשר התדיין בפני בד"ר מנוע מלטעון לחוסר סמכות בענייני משמורת

הנשיאה ד' ביניש:

           העותר 2 (להלן: העותר או האב) והמשיבה 1 (להלן: המשיבה או האם) הינם בני-זוג גרושים. העותרת 1 - קטינה כבת 13 - הינה בתם משותפת של בני-הזוג (להלן: הבת, הילדה או הקטינה). בית-הדין הרבני האזורי ובית-המשפט לענייני משפחה נתנו החלטות סותרות בעניין משמורתה הזמנית של הילדה. בעקבות צו ביניים שהוציא בית-משפט זה ובעקבות הסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים בפני בית-הדין הרבני הגדול, מצויה הילדה למעלה משלוש שנים במשמורתו הזמנית של העותר. השאלה הטעונה הכרעה בפנינו הינה מי היא הערכאה המוסמכת לדון בשאלת משמורתה הקבועה של הילדה. 

עיקרי העובדות

1.        העותר והמשיבה נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1992. היו אלה נישואין שניים עבור המשיבה, שלה ילדים בוגרים מנישואיה הראשונים. בשנת 1993 נולדה בתם המשותפת של בני-הזוג. לטענת העותר, לאורך שנות חייהם המשותפים ניהלו בני-הזוג אורח חיים חילוני.

           בשנת 1996 התגרשו בני-הזוג. בסעיף 5 להסכם הגירושין שנערך ביניהם, נקבע כי החזקת הבת תהיה בידי האם תוך מתן זכויות ביקור נרחבות לאב. עוד נקבע בהסכם כי אם תחליט המשיבה "לרדת מן הארץ" או אם תעתיק המשיבה את מקום מגוריה אל מחוץ לירושלים, ייקבעו סידורי הביקור על-ידי בית-הדין. לבקשת הצדדים, אושר הסכם הגירושין על-ידי בית-הדין הרבני האזורי בירושלים וקיבל תוקף של פסק-דין. בהתאם לאמור בהסכם, שהתה הילדה החל מסוף שנת 1996 במשמורת המשיבה תוך קיום הסדרי ביקור של העותר.

           בשנת 2000 הצטרפה המשיבה לזרם חב"ד והחלה לקיים אורח חיים דתי-חרדי. על רקע זה, העבירה המשיבה את הילדה לבית-הספר החרדי בית-חנה. ביום 24.8.00 הגיש העותר לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על רישום הילדה לבית-הספר האמור. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 28.8.00, פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה לפסק-דין הצהרתי שיתיר את רישום הילדה לבית-הספר הנ"ל. ביום 31.8.00 התקיימו שני דיונים בעניין מקום לימודיה של הילדה - האחד, בבית-הדין הרבני האזורי בירושלים והשני, בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים. הדיון בבית-הדין הרבני האזורי התקיים במעמד המשיבה ובהעדר העותר שלא התייצב לדיון. בפסק-דינו קבע בית-הדין האזורי (הדיינים הגר, הייזלר וטולידאנו) כדלקמן:

"...ברור לנו, כי לאור השינוי שחל באורח חייה של האם בכיוון של שמירת תומ"צ, הרי שיש לאפשר לה לרשום את הבת - הנמצאת עמה בבית - בבי"ס בו תקבל חינוך שאינו נוגד לרוחה, הליכותיה והתנהגותה של האם, ולא תחשוף את הבת למערכת מסרים כפולה ונוגדת, שתגרום לקונפליקט קשה, שעלול לסכנה ח"ו רוחנית ונפשית.

אי לזאת אנו מורים לאב לשתף פעולה עם האם בקביעת מקום חינוך הבת בבי"ס בית חנה ברמת שלמה, שם רשמה האם את הילדה לשנה"ל הבעל"ט".

           כנגד פסק-הדין האמור הגיש העותר ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. אשר לדיון שהתקיים בבית-המשפט לענייני משפחה - המשיבה התייצבה לקראת סופו של הדיון והציגה בפני בית-המשפט את החלטת בית-הדין הרבני שניתנה בבוקר אותו היום, באשר לרישומה של הילדה לבית-הספר החרדי בית-חנה. בהתחשב בכך, הורה בית-המשפט לענייני משפחה (השופט גרינברגר) על מחיקת בקשתו של העותר לצו מניעה זמני בקובעו כדלקמן:

 "...כל עוד שלא יוכח בפניי כי בית הדין פעל בחוסר סמכות, הרי יש לכבד את ההחלטה שניתנה בפורום האמור. אם ברצונו של המבקש [העותר בפנינו] להגיש בקשות כל שהם [כך במקור] אשר תתייחסנה מול נושא זה, פתוחה בפניו הדרך לעשות זאת בהתאם לחוק.

התוצאה היא שהבקשה לצו מניעה זמנית נמחקת".

           העותר שאותה עת לא היה מיוצג, לא ערער על החלטה זו וההליך שפתח בבית-המשפט לענייני משפחה נסגר.

2.        ביום 12.11.00 דן בית-הדין הרבני הגדול בערעורו של העותר כנגד החלטת בית-הדין הרבני האזורי בנוגע לרישום הילדה לבית-הספר בית-חנה (הדיינים גולדברג, בר-שלום ושרמן). מאחר והעותר לא היה נוכח בדיון בפני בית-הדין הרבני האזורי הורה בית-הדין הגדול על החזרת התיק לשם, על-מנת שהעותר יוכל "לחזור ולהשמיע את עמדתו וטענותיו בעניין פסה"ד נשוא הערעור וכן את הסדרת ביקורי הבת על בסיס הסכם הגירושין שהיה ביניהם".

           משהוחזר התיק לבית-הדין הרבני האזורי, ביקש בית-הדין מהרב מרדכי אלון ליתן המלצתו בסוגיות הנדונות. הרב אלון נפגש עם כל אחד מההורים ועם הילדה. המלצתו היתה כי "לטובת הבת יש להעבירה לבית-ספר תורני אחר. למשל: נועם, ת"ת מוריה (הרובע היהודי), אהבת ישראל". עוד המליץ הרב אלון על הרחבת זמני הביקור הרשמיים של הבת אצל האב "עד כדי מחצה, כולל שבתות" בכפוף להתחייבותו של האב "לשמירת שבת אמיתית" ולכך שלא יבקר בבית-הספר מעבר לזמני הביקור הרשמיים.

3.        מסוף שנת 1996 ועד אמצע שנת 2003, שהתה הילדה במשמורת אמה עם הסדרי ראייה לעותר. בשנת 2003 נישאה המשיבה לגבר אשר לפי הנטען הינו צעיר ממנה בכ-18 שנים, מכור לסמים ולאלכוהול, בעל תיקים פליליים ורקע פסיכיאטרי. ביוני 2003 נסעה המשיבה למשך מספר שבועות לצרפת, והעבירה את הבת לידיו של העותר. על רקע זה, פנה העותר באמצעות בא-כוחו לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה דחופה לקבלת המשמורת על הילדה לידיו, בטענה שהקטינה מצויה בסיכון בבית אימה. כן העביר העותר את הילדה מבית-הספר החרדי בית-חנה לבית-הספר הממלכתי-דתי נועם. במקביל, עתר האב לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לצו הצהרתי זמני לפיו הוא רשאי להחזיק במשמורתו את הקטינה. כעבור מספר שבועות שבה המשיבה מחו"ל, אך סירבה להתייצב בפני בית-המשפט לענייני משפחה.

           ביום 10.9.03 פסק בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט גרינברגר) בהעדר המשיבה ובמעמד העותר כדלקמן:

"לאחר שהאם הוזמנה כדין לדיון שהתקיים ולא התייצבה ולא מסרה כל הודעה, ולאור הטענות החמורות שמעלה האב בבקשתו אשר נשארו ללא מענה מצד האם, אני קובע בזה כי לאחר שיאסוף האב את הבת מבית-הספר לביקור המתוכנן של 10.9.03 תישאר הבת במשמורתו הזמנית של האב והאב לא יחזיר את הבת לידי האם...". 

(ההדגשה במקור- ד.ב.)

           בהתאם להחלטתו האמורה של בית-המשפט לענייני משפחה, עברה החזקתה הזמנית של הבת לידי העותר.