אברנאל נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

החלטה

ערעור על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב של המבקש היא הענין שלפני.

לאחר שעיינתי בערעור, בהשלמות ובמסמכים התומכים את הטענות שבערעור, כן עיינתי בהחלטת הנאמן עליה ערער הנושה, בתגובת הכנ"ר התומכת בהחלטת הנאמן, הגעתי למסקנה כי אין פגם בהחלטת הנאמן, על בסיס הנסיבות, המצב העובדתי והמשפטי והגם שהנושה חש פגוע מהחלטת הנאמן.

לבקשת החייב ניתן צו כינוס נכסים בשנת 2007.

תביעת החוב של הנושה הוגשה בגין פסק דין שניתן לזכות הנושה בבית הדין לעבודה (שן/3-678) ולפיו הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורין בגין פיטוריו ממקום העבודה.

אלא שהחיוב בפסק הדין הוא נגד חברה סופר ישרא חום בע"מ, היא בעלת הדין בתובענה ובהתאם לקביעות שבפסק הדין היא היתה מעסיקת הנושה, ולא החייב באופן אישי.

כך לדוגמא לשון פסק הדין, בחלקים האופרטיביים שלו: "...אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודה...(עמ' 3) וכך הלאה בהמשך.

בהחלטתו קובע הנאמן כי תביעת החוב שהוגשה "הורכבה משני ראשי חוב. תביעת החוב בסך 26,686 ₪ נדחתה ..." מאחר שהחיוב הוא נגד החברה בה עבד התובע, וכאמור נובע מפסק דין נגד החברה. ותביעת החוב השניה נובעת מחיוב בהתאם לפסק דין מיום 27.2.93 שמחזיק הנושה בידיו. הנאמן בדק ומצא כי תביעת החוב הוגשה על בסיס החיוב בהוצאה לפועל ולא על בסיס החיוב המקורי שבפסק הדין הכולל חיוב מקורי בתוספת ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

עוד ציין הנאמן בהחלטתו כי מאחר שהנושה כבר גבה חלק מהחוב ראה להפחית חלק זה בהתאמה.

בערעור מלין הנושה על כך שזכויותיו הקניניות "פרי עמלו ...במעמדו כעובד בתום מסכת ארוכה של הליכים משפטיים והליכי הוצל"פ..." (סעיף 1 לערעור) נפגעו באורח קשה והליכים אלה של פש"ר מאפשרים לחייב לחסות תחת הגנת פקודת פשיטת הרגל תוך פגיעה קשה בזכויותיו "המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו" (שם).

אכן זכויות סוציאליות של עובד הן זכותו הקניינית ואין לפגוע בה, יחד עם זאת יש לפעול נגד בעל הדין הרלוונטי כדי למצות את הזכויות המוגנות; מאחר שפסק הדין שהכיר בזכויות הנושה לקבל פיצויי פיטורין ניתן נגד אישיות משפטית שאיננה החייב – אין מקום לחייב את החייב, כפי שגם קבע הנאמן.

מול זכות הנושה לגבות את סכום פסק הדין עומדת זכות החייב שאיננו הנתבע בפסק הדין ולא חויב על פיו.

אמנם כתב הערעור כולל אמירות כמו פסק הדין ניתן נגד החברה ואח' – אלא שעיון בפסק הדין מצביע במפורש כי כותרתו היא נגד בעלת דין אחת – החברה, וכך גם לשון פסק הדין אשר לחיוב החברה "אני מחייב את הנתבעת...".

אשר לתביעת החוב שהוכרה על ידי הנאמן.

גם בענין זה מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטתו;

סעיף 134 לפקודת פשיטת רגל קובע כי "הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961".

הקביעה בפקודה ברורה ואין מקום לתת לה כל פרשנות אחרת, משכך הקביעה של הנאמן שיש לפנות לסכום החוב המקורי בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית – היא קביעה על פי הדין ואין מקום לחיובי הריביות בהליכי ההוצאה לפועל.

לאור האמור אני דוחה את הערעור וקובעת כי קביעתו של הנאמן בדין היא.

ניתנה היום, כ"ח אייר תש"ע, 12 מאי 2010, בהעדר הצדדים.