החלטה
לפניי בקשת המבקש לביטול צו סגירה מנהלי בהתאם לסעיף 22 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"). הצו הינו מיום 1.12.13 ועד ליום 30.12.13 והוצא על ידי רפ"ק שיר גולוס.
המבקש הינו הבעלים ומנהל של עסק א.י. מרקט ברחוב יהודה לייב 46 בראשון לציון (להלן: "העסק"). ביום 28.11.13, הגיעו בשעות הערב שוטרי תחנת ראשל"צ, אשר עיכבו את המבקש לחקירה בגין מכירת חומרים מסכנים. בהתאם לחשדות אשר הוטחו בפני המבקש, בידי המשטרה עדויות של שני לקוחות הטוענים כי המבקש מכר להם שקית "נייס גאי", עוד הוטח בפניו כי בחדר המדרגות של בניין המגורים, בו נמצא הקיוסק, נתפס חומר החשוד כחומר מסוכן.
המבקש נחקר והכחיש את החשדות המיוחסים לו וביקש כי החוקרים יבצעו עימות בינו לבין הלקוחות כמו כן, טען כי בבנין בו נמצא הקיוסק גרים עוד 16 משפחות מלבדו, וכל אחד אחר יכול היה להניח את השקיות במקום.
ביום 1.12.13 התקיים שימוע בנוכחות המבקש, במהלכו חזר המבקש על טענתו, כי לא ביצע כל מכירת חומר מסוכן וביקש שלא להורות על סגירתו המנהלית של העסק. בתום השימוע נדחו טענותיו של המבקש וניתנה הוראה לסגור את העסק למשך 30 ימים.
על פי החלטת עורך השימוע, רפ"ק שיר גולוס, קיים יסוד סביר לחשש, כי המשך ניהול העסק עלול לגרום לפגיעה ממשית בשלום הציבור, לאור טיב החומרים שבמכירתם נחשד המבקש, בעקבות העובדה כי העבירה חוזרת על עצמה, ולאור העובדה כי המבקש, חתם על קבלת מסמך של מפקד מרחב השפלה בדבר "איסור החזקה והפצה של חומרים מסוכנים".
בקצירת האומר טענות המבקש הן כי החיפוש שנערך על ידי השוטרים נעשה בניגוד לחוק וכל תוצר חיפוש אינו יכול לשמש כראיה במשפט. עוד טוען המבקש כי המשיבה חרגה מהסמכות הקנויה לה בסעיף 23 לחוק לרישוי עסקים, וכי לא הייתה מוסמכת להורות על סגירת העסק בנסיבות המקרה על פי המסגרת הנורמטיבית שקובע החוק לרישוי עסקים. לטענת המבקש, המשיבה פגעה בהגנתו ובפרנסתו בכך שהחלטה מתבססת על עדות יחידה של משתמש בסמים ולא נערך כל עימות בין המבקש לעד.
עוד לטענת המבקש, על המשיבה היה להמתין לחוות דעת מומחה באשר לחומר שנתפס בטרם סגרה את העסק, שכן על פי סעיף 4 לחוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסוכנים, תשע"ג 2013 (להלן: "חוק המאבק") מספיק חשד של קצין משטרה מוסמך, כדי להורות על השמדת חומר שנתפס לאחר שימוע, ואולם לטענת המבקש, אין די בחשד זה כדי להורות על סגירה מנהלית של עסק.
המבקש ביקש למסור את חומר החקירה לידיו עוד בטרם התקיים הדיון בעניינו, המשיבה סירבה לעשות כן.
טענות המשיבה הן כי החיפוש שנערך הינו חוקי, שכן סעיף 3 (א) לחוק המאבק, מקנה לשוטרים סמכות חיפוש, כאשר יש יסוד סביר להניח כי האדם המחזיק בחומר המסוכן, למעט מקום המשמש למגורים ולבצע חיפוש במקום. בעניינו, טוענת המשיבה כי לשוטרים היה יסוד סביר להניח כי המבקש מחזיק חומר מסוכן ועל כן נכנסו למקום וביצעו חיפוש, עוד מציינת כי חדר המדרגות, בו החומר נתפס איננו מקום מגורים ולפיכך החיפוש חוקי.
עוד לטענת המשיבה כי הסמכות החוקית לסגירת העסק הינה מכוח סעיף 23 לחוק לרישוי עסקים ויש לפרש את הסעיף במובן הזה שסמכותו של קצין המשטרה איננה מוגבלת רק למשקאות משכרים, אלא שהוא מסמיך קצין משטרה להורות על סגירה במקרה שמתעוררת סכנה לשלום הציבור.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 12.12.13 חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם בבקשות ובתגובות, לטענת המבקש החיפוש לא נעשה על פי חוק המאבק, שכן סיבת החיפוש הייתה קשורה לסמים ואין קשר בין חוק המאבק למטרת החיפוש.
יצוין כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון את שיקול דעתה של הרשות המנהלית וכל שעליו לבחון הוא האם נפל פגם של חוסר סבירות קיצוני או חוסר מידתי בהחלטת הרשות, האם הרשות שקלה שיקולים זרים, או שמא ניתנה בשרירות (בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הבטחון, פ"ד מז (2) 812).
בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים בשיקול דעתו. משטרת ישראל היא האמונה על שמירת שלומו של הציבור (בג"צ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה (2) 415 (1981)). על בית המשפט לבחון האם שיקול הדעת של הרשות המנהלית הופעל בתום לב ועל פי שיקולים עניינים וסבירים. בידי המשטרה הכלים לבחון את הסיכון לשלום הציבור בהענקת רישיון עסק זה או אחר, ועליה לקחת בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות העבר הפלילי והמידע האחר שבידיה. מידע זה יכול לכלול גם מידע שהתקבל במסגרת תיק חקירה, אף אם אלו לא הסתיימו בהגשת כתב אישום (בג"צ 799/80 שלם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה, פ"ד לו (1) 317, 330 (1981). הראיה הצריכה לעמוד בפני המשטרה ובפני רשות הרישוי היא הראיה המנהלית, ולכן בידיהם לקבל גם מידע על מעורבות במעשים פליליים, אף אם לא עמד המידע במבחן הליך משפטי, כמובן בכפוף לזכות האזרח להגיב, וכאמור לעיל, זו לא נשללה ממנו.
לאחר עיון בטענות הצדדים, בפסקי הדין שצירפו הצדדים ובחומר החקירה שהובא בפני, אני סבור כי אכן נפלו פגמים בהליך המנהלתי של צו סגירת בית העסק של המבקש, דבר שיש בו כדי להורות על ביטול הצו לאלתר.
המחלוקת העיקרית העומדת לפתחי היא שאלת פרשנותו של סעיף 23 לחוק לרישוי עסקים אשר קובע כדלהלן:
"23 (א) קצין משטרה בדרגת רב פקד ומעלה רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים, אם נוכח שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר; צו לפי סעיף קטן זה תקפו יהיה לתקופה שלא תעלה על שלושים הימים".
לטענת המבקש לא הייתה לקצין המשטרה סמכות להורות על סגירתו של בית העסק מכוח סעיף 23 לחוק לרישוי עסקים, והוא סומך דעתו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת ע"פ (חי) 000104/08 אפרתי טל ואח' נ' מדינת ישראל, עיריית חיפה, אשר ניתן ביום 30.6.08 על ידי כב' השופט רון שפירא ואשר קבע:
"צווי הסגירה בהם עסקינן הוצאו מכוח סע' 23 לחוק רישוי עסקים. סעיף זה עוסק אך ורק בממכר של משקאות משכרים. בסע 2 (ב) לחוק רישוי עסקים מוגדר "משקה משכר" כמשקה תוסס או אלכוהולי... למעט סמים ותרופות (הדגשה שלי ר.ש.). במקרה זה המדובר בממכר של כדורי "חגיגת", אשר הינו סם מסוכן ע"פ פקודת הסמים המסוכנים, ושאינו נכלל תחת המונח "משקה משכר", כך שאין להחיל סע' 23 על סמים מסוכנים...".
המשיבה מבקשת להתבסס על החלטתה של כב' השופטת, ד"ר איריס סורוקר, מבית משפט השלום בראשון לציון, במסגרת ב"ש (ראשון לציון) 1054/08 כהן נ' מדינת ישראל, אשר ניתן ביום 9.7.08 בו קבעה: