אביזמיל נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה אשר ניתן ביום 23.1.11 ע"י כב' השופט שלמה בנג'ו בתיק ת"ד 6883-05-09.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה, עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף – עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות") ונסיעה נגד כיוון התנועה – עבירה לפי תקנה 36(א) לתקנות.

בכתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 22.11.07 ברכב משא ברח' יוספטל בקרית אתא. הכביש במקום דו סיטרי וקיים נתיב נסיעה לכל כיוון המופרד באי תנועה בנוי. אותה שעה נהגה נורית אשטון ברכב פרטי ברח' יוספטל לכיוון כללי דרך רבין והחלה בפנייה שמאלה. המערער נהג בניגוד לכיוון התנועה, חסם את דרכה של הנהגת ופגע ברכבה. כתוצאה מכך, נחבלו הנהגת והבת שלה וכן ניזוקו כלי הרכב.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים והרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו.

בית משפט לתעבורה הטיל על המערער את העונשים הבאים:

פסילה בפועל מלהחזיק ולקבל רשיון הנהיגה למשך 6 חודשים, פסילה על תנאי של 3 חודשים מלהחזיק ולקבל רשיון נהיגה למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪ שישולם ב- 5 תשלומים שווים.

הערעור מופנה כנגד חומרת הדין. לדעת המערער העונש שהושת עליו חמור ומצדיק התערבות ערכאת הערעור. המדובר במערער בן 50, נשוי, אב ל- 7 ילדים, מהם שני ילדים נשואים ו- 5 סמוכים על שולחנו של המערער. לאשת המערער אין רשיון נהיגה והמערער נדרש להסיע את הילדים לבתי הספר ולגנים, חוגים ופעילות חברתית אחרת. כמו כן, המערער דואג לכל צרכי הבית לרבות קניות ופעולות נוספות.

עוד נטען כי המערער נכה בשיעור 80% עקב שיתוק בגפה השמאלית עליונה ותחתונה. מתקשה מאוד ללכת, סובל מצליעה קשה ומחזיק ברכב נכה לצרכי ניידות. המדובר בתאונה קלה ביותר והנזק שנגרם הן לגוף והן לרכוש מעיד על כך.

בית משפט לתעבורה לא נתן ביטוי, לדעת בא כוחו של המערער, לנסיבותיו האישיות של המערער ועל כן מתבקש בית המשפט לקבל את הערעור ולהקל בדינו ובעיקר לבטל את עונש הפסילה ולחלופין לסייג עונש זה לרכבו הפרטי שמשמש אותו לעבודה ולהסעת הילדים לבתי הספר.

בא כח המשיבה מבקש לדחות את הערעור. לטעמו, העונש שהוטל הוא עונש סביר ואינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. ב"כ המשיבה הפנה להלכה הקובעת ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם הוטל עונש חמור אך חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

בא כח המשיבה הפנה לכך שעונש המינימום הקבוע בצידה של העבירות שבהן הורשע המערער הוא 3 חודשי פסילה בפועל.

בית משפט לתעבורה היה מודע לנסיבותיו האישיות של המערער ולכן הוא נתן ביטוי לכך בעונש שהטיל הואיל והמערער היה ראוי לעונש יותר חמור.

בא כח המשיבה הגיש את פלט הרשעותיו הקודמות של המערער שלטענתו, כוללות עבירות רבות של אי ציות לתמרורים. על כן, ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר הדין על כנו.

בכ המשיבה הוסיף וטען כי הבקשה לסיוג עונש הפסילה הועלתה רק במסגרת הערעור כאשר בית משפט לתעבורה לא נתבקש לעשות כן ואין התייחסות לכך בגזר הדין. לגופו של עניין סיוג עונש הפסילה יש בו כדי לרוקן מתוכן את עונש הפסילה ולכך אין לתת יד. לאור כל אלה ביקש בא כח המשיבה לדחות את הערעור.

לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור, בהכרעת הדין, בהרשעות הקודמות של המערער, בפסיקה שהוגשה ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערעור באופן חלקי ולהקל במידת מה בעונש הפסילה הממשית וזאת בהתחשב בעובדה כי המדובר בנכה הנזקק לרכב כאמצעי להתנייד ומעמיד את עונש הפסילה הממשית על 4 וחצי חודשים.

כאמור, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית וכי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן תתערב ערכאת הערעור בעונש שהטילה הערכאה הדיונית. לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מ"י נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06), ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מ"י (ניתן ביום 3.2.98), ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מ"י (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אל חטיב נ' מ"י (ניתן ביום 13.1.10), והפסיקה שהובאה שם.

לא התעלמתי מחומרת העבירות בהן הורשע המערער ושבצידן קבוע עונש המינימום של 3 חודשים. גם נתתי דעתי לגישה של בתי המשפט והחובה לתרום את תרומתם לצמצום תאונות הדרכים ועל כך נאמר בע"פ 360/07 וייסמן נ' מ"י (ניתן ביום 24.6.07):

"דובר כבר רבות בצורך של כל גורמי האכיפה והמניעה להירתם למלחמה הקשה בתאונות הדרכים הגובה קורבנות כה רבים. תפקידם של בתי המשפט הינו להרתיע באמצעות ענישה ממשית של הנוהגים ברשלנות בכבישים ומתעלמים מהסכנות הרבות הטמונות בכביש".

ראו גם: ע"פ 8266/06 קוביאקוב נ' מ"י, פסקה ה' (ניתן ביום 6.11.07) ומכאן הצורך בהטלת ענישה הולמת (ראו: רע"פ 4482/92 סיריה רפאל נ' מ"י פ"ד מ"ו (5) 76, 83), אם כי כל מקרה ונסיבותיו.