אבו גאנם נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל והשופטות ד' מרשק מרום ו-נ' בכור) בעפ"ג 32272-03-17 מיום 8.7.2018, בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר-הדין של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ר' גלט) בת"פ 54045-01-14 מיום 6.2.2017.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של קשירת קשר לפשע, התפרצות למגורים וגניבה (לפי סעיפים 499(א)(1), 406(ב) ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בהתאמה). על-פי עובדות כתב האישום, ביום 20.1.2014 קשר המבקש קשר עם עוד שני נאשמים (להלן ביחד: הנאשמים) לביצוע התפרצות לדירת מגורים, ולשם כך הצטיידו במפתח מותאם, כפפות גומי, כתובת הדירה, ורכבו של המבקש. בהגיעם לדירה, נשאר המבקש ברכבו על מנת להתריע על אנשים המגיעים למקום. שני הנאשמים האחרים (להלן: האחרים) עלו לדירה, פתחו את דלת הכניסה באמצעות המפתח המותאם, נכנסו אליה, וגנבו רכוש אותו התכוונו לשלול שלילת קבע.

2. ביום 4.1.2017 ניתן תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, בגדרו הומלץ על הטלת ענישה מוחשית לצורך הצבת גבולות לחומרת התנהלותו. זאת, לנוכח העובדה כי הסיכון להישנות התנהגות אלימה הינו גבוה והחומרה הצפויה במידה וישוב וינקוט באלימות היא בינונית. ביום 9.1.2017 דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש לקבלת תסקיר משלים בעניינו, חרף טענותיו לאי-דיוקים עובדתיים בתסקיר שנבעו מחוסר הבנה של המבקש וקשיים בתקשורת.

3. ביום 6.2.2017 נגזר דינו של המבקש. בית משפט השלום דחה את טענותיו לפיהן נפלה אי הבנה בעניין עמדתו וקבע שמדובר במי שאינו לוקח אחריות ואינו מעוניין בשינוי. עוד צוין כי בתי המשפט מתייחסים בחומרה לעבירת ההתפרצות, במיוחד כשמדובר בהתפרצות לביתו של אדם. בענייננו, הנאשמים חילקו את התפקידים ביניהם, כך שתפקיד המבקש היה להוביל את הנאשמים האחרים למקום, להמתין להם ברכבו, ולמלט אותם עם הרכוש הגנוב. לאור האמור, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה חלקו היה מצומצם מזה של האחרים, וכן התייחס לעברו הפלילי ולכך שלא נרתם להליך משמעותי של שיקום. לקולא, ציין בית המשפט את תפיסת הרכוש והחזרתו לבעליו, את היציבות התעסוקתית של המבקש ושהותו בתנאים מגבילים לתקופה ממושכת. לנוכח כל אלה, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה ההולם ינוע בין 10 חודשי מאסר ל-24 חודשי מאסר.

           לבסוף, על המבקש הוטלו 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; מאסר מותנה; פיצוי למתלוננים בסך 5,000 ש"ח; וקנס בסך 10,000 ש"ח.

4. המבקש ערער על חומרת עונש המאסר לבית המשפט המחוזי, וביקש להורות על קבלת תסקיר משלים בעניינו. הדיונים נדחו מעת לעת לבקשת המבקש בהמתנה לתוצאת ההליך בעניינם של האחרים. ביום 30.4.2018 נגזר דינם של האחרים ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות; מאסרים מותנים; פיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח; וצו מבחן לשנה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש וקבע כי מתחם הענישה שנקבע על-ידי בית משפט השלום מבוסס כראוי על מדיניות הענישה הנוהגת ועל כך שהמבקש מילא תפקיד עיקרי בביצוע העבירה, וכי אין בחלוף הזמן מאז כדי לאיין את השיקולים האחרים שצוינו לחומרה. הנסיבות בעניינו של המבקש מעידות על כך שיש מקום להבחין בין העונש שהוטל עליו לבין העונש שהוטל על האחרים. מה גם שהעונש שהוטל עליו נמצא קרוב לרף התחתון של המתחם ומתחשב במידה הראויה בכל השיקולים.

           המבקש לא השלים עם פסק-הדין, ומכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור