אבו אל היג'א ואח' נ' רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל ואח'

החלטה

בפני בקשת התובעים ליתן צו זמני המורה לנתבעים 1 ו-2 (להלן, לשם הנוחיות: "המינהל") שלא למנוע מהתובעים לממש את זכויותיהם בחלק מנכס מקרקעין הידוע כחלקה 2 בגוש 17681 מאדמות כפר כאוכב (להלן: "המקרקעין") לרבות לאפשר לתובעים לגדר את חלק מהמקרקעין, לשמור על עצי הזית, לטענת עצים חדשים במקום אלו שנעקרו, לנקות את הנכס ולשמור עליו.

הצו מתבקש עד להכרעה בתביעה שהגישו התובעים לחלוקת השימוש או פירוק השיתוף במקרקעין, לרבות תביעה כספית לפיצוי בגין נזקים נטענים של התובעים ממעשי המינהל כפי שיתוארו להלן.

ביום 22.4.10 ניתן על ידי, במעמד צד אחד, צו מצומצם המורה למינהל שלא למנוע מהתובעים להשקות את עצי הזית שנטעו על ידם במקרקעין וזאת עד להכרעה בבקשה.

הרקע הרלבנטי:

1. המקרקעין נשוא התובענה, שהינם בשטח כולל של 58,223 מ"ר, מצויים ברובם המכריע (למעלה מ-48,000 מ"ר) בבעלות המינהל.

2. התובעת מס' 1, שהיא אימו של התובע מס' 2, רכשה במהלך שנת 2008 (כך לטענתה) 1/36 חלקים מהמקרקעין (המהווים כ-1,617 מ"ר), ורכישה זו נרשמה ביום 8.6.09.

3. לטענת התובעים, במועד רכישת המקרקעין מסרו להם הנתבעים 3-16 (להלן: "הבעלים הפרטיים") כי במהלך שנת 2007 הועברה הצעה של המינהל לחלוקת המקרקעין (העתק ממנה צורף לבקשה, להלן: "הצעת המינהל"), ואשר על פיה סומנה משבצת שיועדה לבעלות הבעלים הפרטיים מתוך החלקה כולה.

4. בהתאם להצעת המינהל, החל התובע מס' 2 (להלן: "התובע") בהכשרת חלק מהמקרקעין, הנופל בגדר החלק שיועד בה לבעלים הפרטיים, לצורך נטיעת עצי זית. לצורך זה פנה לקק"ל לקבלת הסכמתה להעתקת עצים מוגנים אשר גדלו במקרקעין. על אף שהתובע לא קיבל אישור להעתקת העצים (זאת בניגוד לנטען בבקשתו) הוא ביצע את עקירת העצים המוגנים, ניקה את השטח, נטע בו עצי זית וגידר אותו, לטענתו בחודש 12/09 או בסמוך לכך.

לטענת התובע במהלך תקופה זו הגיע לשטח נציג של המינהל אשר הודיע לו כי אין לו זכות לבצע את הכשרת השטח והנטיעה, אולם לאחר שהציג בפניו את המסמכים הרלבנטיים השתכנע אותו נציג כי הוא זכאי לעשות כן.

5. ב-28.3.10 הגיע התובע לשטח וגילה כי עצי הזית נעקרו, הגדר שבנה נהרסה ובמקום הוצב שלט של המינהל לפיו אין להיכנס לשטח.

6. התובע הגיש תלונה במשטרה על גרימת הנזק והתברר כי המינהל הוא שביצע פעולות אלו. לאחר בירור התלונה, סגרה המשטרה את תיק החקירה, ועל החלטה זו הגיש התובע ערר.

7. התובע נטע מחדש עצי זית במקום וביום 19.4.10 גילה כי הם נעקרו פעם נוספת. בעקבות זאת הוגשה בקשה זו ביום 22.4.10.

8. בשל תקלה מצידו של המינהל לא התיצב מי מטעמו לדיון ראשון שקבעתי במעמד שני הצדדים ואף לא הוגשה תגובתו, אולם לקראת המועד הנוסף שקבעתי הוגשה תגובת המינהל המתנגד נחרצות למתן צו המניעה, על כל חלק ממנו.

מהתגובה עולה כי על אף שהתנהל מו"מ בין הבעלים של המקרקעין, הרי שהצעת המינהל לא קיבלה את אישור הבעלים ולא נחתם הסכם שיתוף בין הבעלים, ומשכך אין התובעים רשאים לעשות שימוש ייחודי באיזה חלק מהמקרקעין ללא הסכמת המינהל, שהוא רוב הבעלים.

לעמדת המינהל מעשי התובע מהווים פלישה לא חוקית למקרקעין מאחר ואין בנטיעת עצי זית והקמת גדר, זאת לאחר עקירת עצים מוגנים, כדי להוות שימוש סביר במקרקעין המותר לבעלים של חלק ממקרקעין, אף ללא הסכמת רוב הבעלים, עפ"י סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין.

9. המינהל מוסיף וטוען כי יש לדחות את הבקשה הן בשל שיהוי בהגשתה (תוך שהיא מפנה לזמן שחלף מאז הועלתה הצעת המינהל ועד להגשת הבקשה), והן בשל חוסר ניקון כפיו של התובע אשר על אף שידע בבירור כי המינהל מתנגד לפעולותיו (לכל הפחות לאחר שהמינהל עקר את עצי הזית והגדר בחודש 3/10) הוא חזר ונטע בשטח עצים.

דיון והכרעה

10. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בפני ולאור השתלשלות הארועים שתוארה לעיל, אני סבורה כי אין כל בסיס לבקשה, ביחס למרבית חלקיה, שכן התובעים לא הצליחו לשכנעני כי עומדת להם זכות שראוי להגן עליה בצו זמני עד להכרעה ביחס לחלוקת השימוש במקרקעין או פירוק השיתוף בהם.

11. כפי שפורט בתשובת המינהל, מעשיו של התובע מכוח זכויות התובעת, אינם עולים בקנה אחד עם משטר הזכויות המתקיים ביחס לבעלות משותפת במקרקעין, וברי כי מעשים אלו נעשו על מנת "לקבוע עובדות בשטח", תוך נסיון להשתלט על חלק מהמקרקעין מבלי לקבל את הסכמת שאר השותפים, ובמיוחד לא את הסכמת המינהל שהיא בעלת רוב החלקים בו.