מבוא
מטבע הדברים, זוגות מסוכסכים המנהלים הליכי גירושין, מצויים בעומס רגשי ניכר. אחת הדרכים לפרוק אותו, היא שיחות עם בני משפחה ומכרים אודות בן הזוג השני. בשיחות מעין אלה, ייתכן שבן הזוג הפגוע, יתאר את בן זוגו בצבעים שליליים, ומעלליו יקבלו תיאור דמוני משהו.
האם אפשר לשוחח עם קרובי משפחה אודות תיק הגירושין ופרטיו? האם ניתן לשלוח נאצות במסרונים? האם ניתן להביע את דעה על בן הזוג בפייסבוק? האם רשאי אדם לחלוק את המידע שבידו עם המעביד או מקום העבודה של בן זוגו? האם אישה שמגישה תלונה שקרית במשטרה כנגד בעלה בגין אלימות או איומים נוטלת סיכון כלשהו? איפה עובר הגבול בין המותר לאסור? על כך במאמר זה.
חופש הביטוי
הזכות לחופש ביטוי היא מאושיות הדמוקרטיה, ומאפיין משמעותי של משטרים הבנויים על תקשורת פתוחה, ושל מסגרת שלטונית אשר יכולה להתמודד עם ביקורת. הזכות להתבטא ולבטא את עצמך בחופשיות הינה עקרון על וזכות יסוד בסיסית ביותר.
יחד עם זאת, זכות יסוד זו אינה עומדת בפני עצמה, ומנגדה עומדת זכות חשובה לא פחות - הזכות לשם טוב. כבודו של האדם מונח ביסוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ערך זה אף מצא את מקומו בהוראת סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".
כבודו של אדם כולל גם את שמו הטוב, והטחת דברי עלבון מבזים כלפיו יש בהם משום פגיעה בכבודו. כאמור בע"א (מחוזי ב"ש) 1010/09: "... שמו הטוב של אדם הינו אחד הערכים החשובים, וככזה יש להגן עליו ולקדשו. קל לקלקל שם טוב בהבל פה או מילה מיותרת. קשה עד בלתי אפשרי כמעט לתקן רושם שנוצר במקרים של פגיעה בשם טוב."
שני ערכים אלו עומדים לעיתים בסתירה זה לזה. לא כל שכן, נכונים הדברים בנוגע לזוגות מתגרשים, אשר מצויים בעין הסערה.
איפה עובר הגבול בין הזכות להתבטא, זכות המוקנית לכל אדם במשטרים דמוקרטיים ופתוחים, לבין העובדה שהתבטאות מסוימת היא הכפשה לשמה ואף חדירה לפרטיות?
במקורותינו נאמר "החיים והמוות ביד הלשון" (מישלי יח כא). עוד אמרו רבותינו ז"ל: "לשון הרע הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו והמקבלו נענש יותר ממי שאמרו" (ערכין טו ע"ב).
זוהי רק טיפה בים. המקורות עוסקים רבות באיסור על לשון הרע, ועל פיהם, לשונו של אדם עלולה לסבכו ולהמיט עליו אסונות רבים.
במשפט המודרני עבירה על חוק איסור לשון הרע יכולה להיות הן עילה לתביעה אזרחית - שהסעד שניתן בה יכול להיות התנצלות ו/או פיצוי כספי, והן עבירה פלילית שבגינה ניתן להגיש קובלנה פלילית, והיועמ"ש מוסמך להגיש כתב אישום פלילי נגד אדם בגין הוצאת לשון הרע.
החוק המסדיר את כללי לשון הרע והוצאת דיבה הוא חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. חוק זה קובע מתי ייחשב אדם כמוציא לשון הרע.
מהי לשון הרע?
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
הפסיקה קבעה, כי המבחן שבאמצעותו ייקבע אם דברים מסוימים שפרסם פלוני מהווים לשון הרע כלפי פלמוני, הוא מבחן אובייקטיבי. כלומר, מה שקובע הוא לא הרגש הסובייקטיבי של האדם שנפגע (התובע), אלא כיצד עלולה החברה לקבל את הפרסום. המבחן הוא על פי "האדם הסביר", אשר לפי הבנתו יש לפרש את משמעות הפרסום.
החוק קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית שחלות עליה הוראות מסוימות של פקודת הנזיקין.
כאמור, פרסום לשון הרע עשוי להוות גם עבירה פלילית, שדינה מאסר שנה אחת. ובלבד, שהאדם פרסם לשון הרע בכוונה לפגוע, והדברים הועברו לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע.
מהו פרסום?
החוק מונה רשימה רחבה של דרכי פרסום לשון הרע: בעל-פה, בכתב או בדפוס. גם ציור, דמות, תנועה, צליל, הם דרכים לפרסום לשון הרע.
חשוב להדגיש, כי בעידן שלנו, נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות, השימוש ברשת הינו עוצמתי עד מאד והתפוצה מרובה ומתפשטת במהירות רבה. לפיכך, פרסום ברשת עלול להיות לשון הרע בקנה מידה ניכר.
מתי ולמי?
לצורך התגבשות העוולה (האזרחית), החוק דורש כי הפרסום יגיע לאדם אחד לפחות מלבד הנפגע. עם זאת, נקבע, למשל, כי העלאת הכפשות במסגרת כתבי טענות או במהלך ההליך המשפטי, לא ייחשבו ללשון הרע.
כך, בעל או אשה יכולים לכתוב דברים מכפישים, מעליבים ומשפילים ביותר, ולהגישם במסגרת כתבי טענות או להעלותם במהלך הדיונים, והם יזכו בחסינות מלאה מפני תביעת דיבה, גם אם לא הוכיחו כלל את אמיתותם.
לעומת זאת, דברים שנאמרים מחוץ להליך המשפטי הביאו במקרים לא מעטים לחיוב אדם בפיצוי כספי לבן /בת זוגו כאשר הוכפש שמו/ה ברבים.
דוגמאות מהמציאות
אישה שפרצה לקליניקה של בעלה הרופא וקראה לו הומו חוייבה לפצותו בסכום שהגיע בצירוף ההוצאות ל100 אלף שקלים (תמ"ש 314827/96).
בתמ"ש 002312/07 הוגשה תביעה נגד אישה אשר לטענת בעלה לשעבר, הפיצה עליו עלונים מכפישים, כתבה כי הינו סרבן גט בפורומים באינטרנט. בכך, לטענתו, גרמה לו לאבדן שכר עבודה, שכן לא הצליח לעבוד כיוון שהיה נסער מהפרסומים המכפישים.
לטענת האישה, לא היא הפיצה את העלונים ולא היא הכניסה לפורומים טענות מכפישות כנגד בעלה לשעבר. האחרון, אשר שמע את ההכחשות לא ביקש מבית המשפט צו לגלות את כתובת הip ממנו יצאו האמירות המכפישות, ורק מטעם זה נדחתה התביעה.
במאמר מוסגר יצוין כי לו היה מוכח, כי האישה היא המפרסמת, סביר להניח שבית המשפט היה מחייב אותה לפצות את בעלה לשעבר בסכום של 50-100 אלף שקלים.
בתמ"ש 39302/02 נקבע ע"י כב' השופט בדימוס, יהודה גרניט, כי מסמך שכתב הנתבע-הבעל, שבו מפורטים מעשים שהוא מייחס לאשתו-התובעת, הינו בגדר לשון הרע.
ומה היה רשום באותו מסמך נשוא התביעה? אכן היה זה מידע אינטימי, אישי ופולשני, ולהלן חלקו:
"מ' התחתנה עם א'...ולאחר שנתיים כשהיא אמא לא' בגדה בא' עם הבוס שלה ח', וניהלה איתו רומן במשך שנתיים... הרומן הסתיים בגירושים של מ' וא'".
"מ' זרקה את א' מהבית עם הבגדים ושולטת בכל הרכוש, (כחצי מליון דולר) ושולטת בסכום המזונות וגם שא' מחוץ לבית היא רומסת אותו ואת המעט אפילו לא נותנת לו ולא מאפשרת לו להתקיים ולחיות...".
"היזהרו חברים וחברות. היזהרו שכנים. היזהרו משפחה".
כבר בתחילת פסק הדין קבע ביהמ"ש, כי לא יכול להיות כל ספק שתוכן המסמך עלול להשפיל ולבזות את התובעת בעיני מקבליו. כמו כן, נקבע כי אין ספק, שהנתבע התכוון להשפיל את התובעת במטרה להביאה להסכים לדרישותיו הרכושיות.
לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי אין לנתבע הגנות לפי חוק לשון הרע, הוא חייב אותו לפצות את אשתו לשעבר ב- 100,000 שקל. וזאת, בלא הוכחת נזק ואפילו מבלי להוכיח כי הפרסום נעשה בזדון.
פסק הדין שלעיל ניתן לפני כעשר שנים, אולם, פסיקה דומה ניתנה אך לאחרונה, על ידי כב' השופטת רותם עיאש (תמ"ש 21757-10-11). נראה, כי בית המשפט אינו מקל עם מעוולים בלשון הרע.
במקרה זה, קיבלה התובעת מסרון מהנתבע ובו נכתב: "יא חתיכת פח אשפה יא קנאית עוד לא ראיתי אמא שמקנאה בבנות שלה כל החיים שלך את סמרטוט רצפה מלוכלך יא פצועה דומה למייקל ג'קסון יא גוש חרא יא ליידי בוי לכי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי יא קנאית חולנית".
התובעת טענה, כי הנתבע הגדיש הסאה, עת פרסם אמירותיו הגסות באתר הפייסבוק, שבו חברים הצדדים ומאות חברים משותפים.
התובעת ציינה, כי חשה מושפלת, הייתה ללעג ולקלס ובוזתה, כאשר דברי הנאצה התפרסמו קבל עם ועדה באמצעות הפייסבוק, לו עדים למעלה מ- 700 חברים והמשמש אותה הן באופן אישי והן לצורך קידום עסקיה. עוד ציינה, כי המידע אף נחשף בפני בנותיהם המשותפות.
הנתבע לא הכחיש את שעשה, אך האשים את התובעת כי ניבלה את פיה כלפיו לא אחת, וכי מדובר בדברים שנאמרו בשעת כעס. לדבריו, ההודעות היו אמורות להגיע לתיבת הדואר האישית של התובעת בפייסבוק, ולא לכולם. עוד טען, כי התובעת מחקה מיד את אותן הודעות, שהופיעו על ה"קיר" למשך דקות ספורות בלבד. חבריה ומכריה של התובעת, הוא הוסיף, לא הופתע למקרא המילים.
בפסק דין מרתק ויסודי זה מסבירה כב' השופטת עיאש את מהות הפייסבוק, ואת אפשרויות השימוש בכלי זה:
"... אם בתקופה קדומה היו בני האדם מעבירים מסר בכיכר העיר, או באמצעות משלוח דברי דואר בתפוצה רחבה, הרי שבעידן הווירטואלי מועבר המסר למס' בלתי נתפס של בני אדם במאמץ מינימאלי.
תוכנת השיתוף ברשת החברתית, לא זו בלבד שהופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא היא יוצרת מציאות אינטראקטיבית, דינאמית, שבו הכלל משתתף לא רק בידיעה של הכתוב, אלא הוא גם מוזמן לחוות דעתו לגבי הכתוב, לשתף בו אנשים נוספים ואף ליצור שיח לגבי הכתוב..."
"נגישות הרשת החברתית, אפשרויות השיתוף המתוחכמות, העדרן של מגבלות כניסה לחלק מן הפרופילים של המשתמשים, האפשרות לראות את כל המוצג בפרופיל של המשתמש שלא הגביל את הכניסה ל"דף" שלו, מהוות יסוד להגדרת הפרסום באמצעות הרשת החברתית כפרסום עפ"י לשון חוק איסור לשון הרע..."
"חזקה על משתמשי ה"פייסבוק" כי הם יודעים כי תוכן אשר שלחו לחלל הרשת החברתית, מופץ מיידית הן לחבריהם והן לחבריו של מי שפרסמו על ה"קיר" שלו את התגובה או ה"פוסט""
וכן:
"...במציאות הישראלית הנוכחית, אין אדם בר דעת שאינו מכיר את עוצמת הכלי הנקרא "פייסבוק". פוליטיקאים בוחרים לעשות בו שימוש יומיומי, במדינות ערב התארגנה מהפיכה של ממש שיש המייחסים את עוצמתה לעידן האינטרנטי בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ושלטון נפל והוחלף ביותר ממדינה אחת, בשל עוצמת התאגדות ההמונים באמצעות כלי זה..."
"ה"פייסבוק" יכול להיות אמצעי קטלני של ממש, כבר נמצאנו כמדינה מלווים בכאב, הורים לנער צעיר שנפל קורבן לפגיעה ע"י חבריו לכיתה באמצעות ה"פייסבוק" ושם קץ לחייו בעקבות חרם שאורגן באמצעות ה"פייסבוק".
בפסק הדין נאמרו דברים קשים מאד על התנהגות הנתבע. השופטת נקטה בלשון בוטה וברורה. למרות זאת, הנתבע חויב בפיצוי של 25 אלך שקל בלבד.
כיצד מתייחסים החוק והפסיקה לשימוש בעלבונות בכתבי טענות?
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע, בין השאר, כי כל מסמך המוגש על ידי בעל דין או בא כוחו לצורך הדיון המשפטי חסין מפני תביעת לשון הרע.
קיים אינטרס ציבורי שבעלי דין יוכלו להתבטא ללא חשש ומורא בהליך השיפוטי ואין לאפשר מצב בו כל התבטאות במשפט תהווה עילה למשפט נוסף, ובכך תיווצר שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות משפטיות.
בתמ"ש 21883-01 הגישה אישה תביעה לפיצוי כספי בה טענה בין היתר כי בעלה לשעבר השמיץ והכפיש אותה בכתבי הטענות שהגיש לביה"ד, בהם צוין, בין השאר כי בגדה בו וגנבה את כספי אביו.
למרות שהדברים הללו הם לכאורה משפילים ואף עלולים לסכן את חיי האישה, בהיותה מהמגזר הערבי - החליט בית המשפט לדחות את התביעה.
קביעות דומות ניתן למצוא גם בע"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין- תל אביב יפו נ' א' סלומון; ע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נתן, עו"ד נ' אברהם (רמי) לב; רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית ועוד.
פסקי הדין הללו מאשרים את החסינות על הנאמר בדיון משפטי ו/או בכתבי בי דין. אמנם, קיימת בפסיקה מחלוקת לא מוכרעת, האם חסינות זו היא מוחלטת או יחסית - כזו שלא תחול כאשר הדברים נאמרים בזדון וברשעות. (ראו: דנ"א 6077/02 חטר ישי נ' ארבל ובע"א (ת"א) 1682/06 שלעיל).
גידופים - האם לשון הרע?
גידופים בעלמא לא יחשבו בהכרח לשון הרע, אלא ייבדקו במסגרת מכלול הנסיבות שבהם פורסמו.
לדברי המלומד אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע" (הוצאת נבו,1997) עמ' 132 : "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב-"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית."
האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע. זאת, במקרים בהם יהיה זה מוצדק בנסיבות. בהקשר זה, ניתן לאחרונה פס"ד בבית המשפט לענייני משפחה בב"ש, שקבע כי גידופים ועלבונות אינם מגיעים כדי לשון הרע ( תמ"ש (ב"ש) 8853-08-10 כב' הש' גביזון).
ומה לגבי הגשת תלונה במשטרה?
בתמ"ש 2384-99 נדון מקרה בו טען התובע, כי תלונה שהגיש נגדו הנתבע במשטרה הובילה ללקיחתו בניידת לעיני עוברים ושבים ולחקירתו. התובע טען, כי פעולות אלה גרמו להשפלתו וביזויו בעיני הבריות. בית המשפט קבע כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.
ברור הוא כי אין בכך מהלך נעים כלפי התובע, אך הגשת תלונה במשטרה הינה זכות לגיטימית וחוקית העומדת לרשות אדם המרגיש עצמו מאוים, מה גם שהתובע הניף מסור על הנתבע בפומבי. בית המשפט קיבל את עמדת הנתבע, אשר טען להגנות לפי חוק לשון הרע, ודחה את התביעה.
לא אחת נקבע, כי תכליתו של חוק איסור לשון הרע הינה להגן, בראש ובראשונה, על שמו הטוב של האדם. חרף זאת מכיל החוק הגנות, שמטרתן לאזן בין זכות התובע לשם טוב לבין חופש הביטוי ופרסום לגיטימי.
בין ההגנות שמונה החוק, נכללת הגנת תום הלב (סעיף 15). סעיף 15(8) מכיר בזכות הנתבע להגיש תלונה במשטרה על עבירה.
בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב), נקבע כי הגנה זו, מטרתה לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות ולעודד הבאת עבריינים לדין, מבלי שיחששו מתביעת לשון הרע.
מקריאת סעיף זה עולה, כי הגשת תלונה כשלעצמה אינה מהווה עילה להגשת תביעת לשון הרע, בתנאי שנעשתה בתום לב.
תום הלב, משמעותו, כי המפרסם האמין באמיתות הפרסום, כלומר בתלונתו. בהקשר זה יש להבחין בין מצב שבו העובדות שביסוד התלונה הינן בידיעתו האישית של המתלונן למצב שהן אינן בידיעתו. (ראו גם: ע"א (חי') 2141/05 שרון נ' פישר).
מצאנו אם כן, שבמידה ותלונה מוגשת למשטרה בתום לב, גם אם בסופו של דבר החשוד אינו מועמד לדין פלילי - יכולה לעמוד למתלונן הגנת תום הלב.
חשוב לציין, כי ישנן נשים שמתלוננות למשטרה כנגד גברים, כטקטיקה משפטית ולעיתים ללא עוול בכפם. שימוש בכלי של תביעת לשון הרע יכול להפחית את מספר תלונות השווא. אם תדענה הנשים כי הן תחויבנה בפיצוי במקרה של תלונת שווא- הן יחששו להגישה.
שיעור הפיצוי- הבחנה בין דיני משפחה לדין הכללי
ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', דן בית המשפט העליון באמות המידה לקביעת פיצויים בגין תביעת לשון הרע. בין היתר נקבע כי: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק... לתקן את הנזק לשמו הטוב, למרק את זכותו לשם הטוב... בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד...".
לעומת זאת, כאשר מדובר בלשון הרע במהלך סכסוך משפחתי, נוקט בית המשפט משנה זהירות בקביעת גובה הפיצוי. זאת, על מנת שלא ללבות עוד יותר את הסכסוך המשפחתי. (ראו תמ"ש 29442/05 ל.א. נ' י.י.מ).
בנוסף לאופי וחומרת הפגיעה, שיעור הפיצוי נגזר גם מתפוצת הפרסום. ככל שזו מצומצמת יותר, הנזק קטן יותר, וגובה הפיצוי שייפסק יהיה נמוך יותר.
דוגמא לכך, היא קביעת בית המשפט בת"א (6685/02 עו"ד דוידוביץ יהונתן נ' ציונה שנקר. במקרה זה, צעקה אישה על עורך דינה הנכה "תישאר נכה מסכן כל החיים". למרות שהתבטאות זו מהווה לשון הרע, מאחר שהדברים נאמרו בפני אנשים ספורים בלבד, ומתוך סערת רגשות במהלך מריבה, נפסק לעורך הדין פיצוי של 10,000שקל בלבד.
כך גם בת"א 6670/98 (חדרה) דורית דורון נ' משה גבאי. המקרה עסק במכתב תלונה ששלחו נתבעים כנגד עורכת דין של קבלנית שממנה קנו דירה. בנוסף, גידפו אותה הנתבעים בנוכחות קהל. נקבע, כי הפיצויים בתביעות כנגד אנשים פרטיים, בשונה מתביעות כנגד כלי תקשורת, הם נמוכים יחסית. המשוואה היא: תפוצה פחותה - פגיעה פחותה.
כך, כאשר פרסום נעשה באמצעות עיתון נפוץ, עלולים הפיצויים להיות גבוהים באופן ניכר. בת"א 2667/00 ששון מרון נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, נקבע למשל, כי פרסום בעיתון 'גלובס', בו נאמר כי התובע פוטר מעבודתו בבנק על רקע דו"ח ביקורת חריף שבו הואשם באי-סדרים כספיים, מהווה לשון הרע. בעקבות זאת, נפסקו לתובע פיצוי של 350,000 שקל. בע"א 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן נפסק פיצוי בסך של 300,000 שקל- זאת, משום שהפרסום היה בעיתונות הכתובה.
משקל נוסף בסוגיית הפיצוי ניתן להתנהגות המעוול אחרי הפרסום (סעיף 19 לחוק). יש להבחין בין מקרה בו מעוול עומד מאחורי דבריו לבין מקרה שבו הוא מתנצל. (ראו פרשת בן גביר רע"א 10520/03)
לסיכום:
נכון ויפה לסכם מאמר זה בציטוט מפי כב' השופטת עיאש, בפסק הדין בתמ"ש 21757-10-11 שאוזכר לעיל:
"יכול ויהיה מי שימצא מידה מסוימת של לגיטימציה לאמירות מסוג זה כאשר הן נאמרות בין בני זוג לשעבר המצויים בסכסוך מתמשך ואולם סבורני כי הגיעה השעה לזעוק חמס על התופעה המכוערת של התנהלות בלתי תרבותית מסוג זה.
אמנם התרבות המילולית במדינת ישראל אינה אידיאלית. אמנם תרבות הגידוף בין בני זוג המתגרשים זה מזה מתאפיינת בהפקרות של ממש, כאשר צדדים לסכסוך משתלחים זה בזה, מתעמרים זה בזה בלשונם וכמעט הכל מותר ואולם במקרה זה התיר הנתבע לעצמו מעבר לגבולות המותר והמקובל .
המצב וההתנהלות הרווחים בין בני משפחה המצויים בסכסוך הינם מהגרועים שידעה מדינת ישראל. כמעט לא מונח לעיון בית המשפט כתב טענות שאינו כולל דברי בלע של ממש שנכתבים על ידי בעל הדין בעצמו או באמצעות בא כוחו. מאבטחים נדרשים להגיע אל אולמות בתי המשפט למשפחה, בשל התפרצויות אלימות, להרגיע הרוחות, כל זאת כאשר בית המשפט נאלץ לצפות בכל הללו, מנסה להרגיע ולפייס ואולם חלק מן הנורמה הבעייתית שהושרשה בניהול ההליך, הוא הצורך "להגיד את המילה האחרונה" ורצוי שתהא זו מילה חריפה, בוטה וקשה. אמנם כל זאת מאפיין את ההליכים המשפטיים בכלל ואת ההליכים בביהמ"ש לענייני משפחה בפרט ואולם אל לו לביהמ"ש שיתיר בפסיקותיו את התופעה המכוערת, יתן לה לגיטימציה ויפטור את הנוקט בלשון רעה מהמגיע לו בחוק.
במיוחד הדברים אמורים כאשר ריבוי האפשרויות הטכנולוגיות, המגוון התקשורתי והעולם הבלתי מוגבל המתקיים באינטרנט מאפשרים כלים וצינורות לעורר את לשון הרע במלוא עוזה, בעוצמה מבהילה ומסוכנת ...".
אכן מילים כדורבנות.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
• ע"א (מחוזי ב"ש) 1010/09 פחימה נ' דלילה
• תמ"ש 314827/96 פלוני נ' פלונית
• תמ"ש 39302/02 ש' נ' ש'
• תמ"ש 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני
• ע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נתן, עו"ד נ' אברהם (רמי) לב
• תמ"ש (ב"ש) 8853-08-10 פלונית נ' אלמוני
• ע"א (חי') 2141/05 שרון נ' פישר
• רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח'
• תמ"ש 29442/05 ל.א. נ' י.י.מ
• ת"א 2667/00 ששון מרון נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ
* עו"ד אלינור ליבוביץ, עוסקת בדיני משפחה, גירושין ובגישור, מנהלת ובעלת האתר gerushin.co.il.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין