ע"א
בית המשפט המחוזי באר שבע
|
1010-09
26/10/2009
|
בפני השופט:
שרה דברת
|
| - נגד - |
התובע:
רחל פחימה
עו"ד ח.אביטן
|
הנתבע:
אורה דלילה
עו"ד א. חביב
|
| פסק-דין |
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בת.א. 5526/02 (כב' השופט ג.טהר לב), מיום 30.11.08, בו דחה תביעת לשון הרע שהגישה המערערת נגד המשיבה וקיבל תביעת לשון הרע שהגישה המערערת נגד עיתון "שבע", המשיב הפורמלי.
העבדות הרלוונטיות לענינינו
- המערערת והמשיבה עובדות עיריית באר שבע וחברות ועד בעירייה. ביום 8.7.02 הגיעה המשיבה ללשכת יו"ר ועד עובדי עיריית באר שבע והתפרצה בצעקות לעבר המערערת, בהטיחה בה
"שרמוטה, זונה, גנבת כולם יודעים שאת מקבלת בגדים וחזיות מלונה טורס. הגעת לאן שהגעת בזכות זה שפתחת רגליים". בעקבות ארוע זה פורסמה כתבה בעתון שבע, אשר, כאמור, חוייב בפיצוי למערערת על כך הינו משיב פורמלי כאן.
ביהמ"ש קבע כי המשיבה ידעה שדבריה נאמרו גם בפני אחרים, על כן מדובר בפרסום לשון הרע במובנו של סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, (להלן: "החוק"). הדברים נאמרו ,בעידנא דריתחא, ובסערת רגשות של המשיבה, מבלי שקדמו להם חילופי דברים או עלבונות. ביהמ"ש סבר כי מוסרית דברי המשיבה ראויים לגינוי, אך בנסיבות המקרה אין להפריד בין האמירות לבין הגידופים שהטיחה המשיבה במערערת, אשר נאמרו כולם בשעת כעס ובפרץ רגשות, ויש לפרש אמירות אלה לאור הבנתו של האדם הסביר, אשר לא היה מקבל אותן כאמירות עובדתיות, על כן אין במכלול דבריה של המשיבה לשון הרע במובן החוק (סעיף 4.ב. לפסה"ד).
מכאן הערעור.
טיעוני המערערת
- דברי המשיבה הינם לשון הרע ותוכנן עלול להשפיל, לפגוע ולבזות אדם בהיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד. מתקיימים בהם תכנים של לשון הרע ויסודות הפרסום הנדרשים לגיבוש עוולה אזרחית על פי החוק. מלבד האמירות חסרות הטעם מצד המשיבה כלפי המערערת, ביקשה המשיבה גם להשפיל המערערת בפני חבריה לעבודה באמירותיה. השמעת הדברים הבוטים שעה שמצויים במשרד עובדים ממכריה של המערערת- ולנוכח צעקותיה של המשיבה הגיעו עובדים וקהל רב נוסף- החמירו את הפגיעה במערערת באורח משמעותי, ובהשמעתם בפני הקהל יש משום פגיעה במערערת ובמעמדה במשרד. על כן לא היה מקום לקביעה - שמאחר ודברי הבלע הוטחו ב"עידנא דריתחא" או ב"שעת כעס", - אין לראות בהם לשון הרע.
הקביעה כי אין להפריד בין הגידופים של המשיבה לבין האמירות שנילוו אליהם, גם אם נאמרו בפרץ של כעס מוטעית. כך גם שגויה הקביעה כי דברי המשיבה, חסרי טעם ככל שהיו, לא הובנו על ידי הנוכחים כאמירות עובדתיות, ואין בהם לשון הרע במובן החוק לאור האמור ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, שם נקבע כי דברים שנאמרו בשעת דיון שנתעצם לכדי עימות/ויכוח הינם לשון הרע. לא כל שכן בדיון שכאן, כאשר דברי הבלע והאמירות של המשיבה, נאמרו ללא כל ויכוח או רקע קודם וכל מטרתם להשפיל, לבוז, ללעוג ולפגוע במערערת - יש לראותם כלשון הרע.
דברי המשיבה גרמו למערערת לטראומה, הלם ועוגמת נפש קשה, כפי שגם קבע ביהמ"ש כי הוא מאמין למערערת ולעדים מטעמה באשר להשפעות הארוע עליה במיוחד כשהתנהגותה ודבריה של המשיבה הם שהביאו לפרסום בעיתון שבע, אשר נקבע בימ"ש כפרסום לשון הרע.
טיעוני המשיבה
- מדובר במסע רדיפה אישי של המשיבה, על רקע מאבקי כוח השוררים בועד עיריית באר שבע, כשכל אחת מבעלות הדין מייצגת קבוצה יריבה בועד העובדים.
סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תנאי הסף לפרסום לשון הרע הוא שהפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע. במקרה דנן, צומצם האירוע למערכת היחסים בין בעלות הדין, וחילופי הדברים נועדו למערערת ולא לאדם נוסף. בשאלה האם קללות וגידופים יחשבו כלשון הרע קבעה הפסיקה כי המבחן הינו אובייקטיבי. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי כינויי גנאי על פי המבחן האובייקטיבי אינם נתפסים על ידי איש כפשוטם ואין בהם כדי להפכם למטרה ללעג ולבוז. משנקבע כי לא היה בדברים שנאמרו משום לשון הרע, ממילא קמה למשיבה ההגנה שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הסומכת בין היתר על סעיף 15(3), 15(4) ו-15 (10).
דיון
- השאלה לדיון, האם הדברים שהטיחה המשיבה במערערת, אשר נאמרו בנוכחות קהל עובדים בעירייה, מהווים עילה לחיוב המשיבה בעוולת לשון הרע. קו התפר שבין אמירות שיש בהן להעליב ולפגוע אשר אינן עולות לכדי לשון הרע, לבין אמירות שהן בגדר "לשון הרע" הינו דק מאוד ותלוי בנסיבות של כל מקרה לגופו.
ברקע - ארוע שביתת עובדי עיריית באר שבע במאי 2002, שביתה שלא הוכרה כשביתה חוקית. ועד עובדי עיריית באר שבע, בו חברות המערערת והמשיבה, השיג כיסוי של 70% לשכר העובדים מהסתדרות העובדים הכללית החדשה, וחילק את הכספים לעובדים תוך מתן קדימות לעובדים שהם חברי הסתדרות העובדים הכללית החדשה. לאוזני המשיבה הגיעה ידיעה לפיה היא, כחברת הועד וכמי שסייעה בהכנת השיקים לעובדים, קיבלה קדימות בהחזר הכספי על אף שלא היתה זכאית לכך. המשיבה, שסברה כי המערערת הינה המקור לידיעה השגויה (דבר שלא הוכח כנכון), הגיעה למקום מושבה של המערערת בעירייה ועל פי קביעת בימ"ש, התפרצה בפרץ מילים בוטות כלפיה בהטיחה בה "
שרמוטה. זונה. גנבת. כולם יודעים שאת מקבלת בגדים וחזיות מלונה טורס. הגעת לאן שהגעת בזכות זה שפתחת רגליים", וזאת בנוכחות עובדים נוספים אשר הגיעו למקום.
ביהמ"ש התרשם מחד צדדיותו של האירוע בו היתה המשיבה הצד הדומיננטי בצעקותיה והתנהגותה, בעוד המערערת הגיבה באיפוק והזהירה את המשיבה שאם לא תצא מהחדר תזמין משטרה (סעיף 3.ב. לפסה"ד). עדותה של המערערת היתה מהימנה על בימ"ש בכל הנוגע להשפעה השלילית שהיה לאירוע עליה וככלל העדיף את גרסת המערערת על זו של המשיבה.
- 5. יש לבחון, האם בנסיבות המקרה, עולים דברים אלה כדי לשון הרע במובן החוק.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:
"
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-