פסק-דין בתיק ת"א 21702-08

מבוא

1.       התובעת , ילידת 1958, ובנה - התובע, יליד 1988, שניהם אזרחי ותושבי ארצות הברית, נפגעו באירוע שאירע ביום 10.7.06 בעת כניסתם לגבולות הארץ במסוף אלנבי .

2.       לאחר שהתובע נחשד על ידי המאבטחים שפעלו במסוף כמפגע, השתלטו עליו המאבטחים, תוך כדי שימוש בכוח, כלפיו וכלפי התובעת, אזקו אותם, וגרמו להם נזקי גוף.

3.       תמצית טענת התובעים הייתה כי הנתבעים נהגו ברשלנות או תוך הפרת חובה חקוקה, ועל כן הם אחראיים לנזקיהם. תמצית טענת הנתבעות הייתה שאין הן אחריות לנזקי התובעים, שכן המאבטחים במקום נהגו בהתאם לנהלים ולהוראות המוכתבים על ידי משטרת ישראל והשב"כ.

4.       לאחר הגשת סיכומיהם, טענו התובעים כי בנסיבות העניין יש מקום להטיל חבות גם ללא אחריות וללא אשם, כאמור בפסק דינו של השופט יצחק כהן (ת"א (חי') 752/04 עזבון המנוחה סומיה זידאן ע"ה נ' מדינת ישראל (משרד הביטחון) פורסם במאגרים ניתן ביום 30.11.11) והפסיקה אליה מפנה פסק הדין. הנתבעות טענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולא ניתנה לנתבעות הזדמנות להתגונן בפניה.

5.       במסגרת סיכומיה הוסיפה נתבעת 2 טענה חדשה, לפיה מדובר בפעולה מלחמתית, ולפיכך מוקנית למאבטחים חסינות, בהתאם להוראות חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952, בשילוב הוראת סעיף 49 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז- 1977.  התובעים טענו שטענתה זו של הנתבעת היא בבחינת הרחבת חזית, ועל כן יש להתעלם ממנה.

6.       לא מצאתי מקום לדון בשתי הטענות האמורות, אשר הועלו בשלב הסיכומים, ויש בהן משום הרחבת חזית, מבלי שהונחה תשתית עובדתית מספקת לדון בהן, ומבלי שניתנה לצדדים האחרים הזדמנות נאותה להתגונן מפניהן.

7.       נתבעת 1 שלחה הודעת צד ג' לנתבעת 2 ולמבטחתה, על יסוד הסכמה חוזית ביניהן, והפנתה לתנייה לפיה מוטלת על נתבעת 2 החובה לבטח את אחריותה של נתבעת 1. לטענתה, ככל שיוחלט שהיא אחראית בנזקי התובעים, על הצד השלישי מוטלת החובה לשפותה.

8.       בדיון שהתקיים ביום 6.9.11 מסרו באי כוחם של הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה "התביעה נגד נתבעים 3-5 תמחק. תצהיריהם של נתבעים 4 ו-5 יימשכו מתיק ביהמ"ש והתובעים לא יטענו כנגד נתבעות 2-5 שמשיכת התצהירים ואי העדתם של נתבעים 4 ו-5 תשמש לחובתן. אי העדה של המשטרה לעניין נהלי האבטחה אף היא לא תשמש לחובת הנתבעות. ככל שתוטל אחריות על נתבע 3, תיקח על עצמה נתבעת 2 את האחריות האמורה." (עמ' 30 שורות 1-5).

9.       הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות האירוע, בשאלת האחריות, בהערכת הנזק שנגרם לתובעים בעקבות האירוע, וכן בדבר הפיצוי הראוי.

נסיבות האירוע

כתב התביעה

10.   לפי המתואר בכתב התביעה , הגיעו התובעים למסוף אלנבי, המשמש מעבר גבול מירדן לישראל, לאחר טיסה מארה"ב לירדן. התובע נשא בכיס מכנסיו מכשיר לשמיעת מוזיקה, שאליו היו מחוברות אוזניות - אחת מהן הייתה באוזנו של התובע והשנייה בתוך חולצתו. פורט בכתב התביעה שמאבטח במסוף הלבוש בבגדים אזרחיים, התקרב במהירות אל התובע תוך כדי שהוא צועק אליו ומאותת לו בידיו. התובע, שאינו דובר עברית או ערבית, לא הגיב לצעקותיו של המאבטח, וזה שלח יד לכיסו. התובע נרתע ממנו כיוון שחשב שמדובר בתוקף. התובעת הבחינה באירוע, החלה לזעוק לעזרה וכיוון שאף אחד לא ניגש לעזור ניסתה להפריד בין התובע למאבטח. המאבטח צעק עליה שתשתוק וחבט בפניה. התובעת הסתחררה מהחבטה, מעדה ונפגעה מברזלים שהיו במקום. בעודה שוכבת על הרצפה המשיכה התובעת לבקש שיניחו לבנה ואולם המאבטחים המשיכו להכות בו. אחד המאבטחים איים על התובעת שיירה בה אם לא תשתוק. לאחר מכן אזקו המאבטחים את התובעים והובילו אותם לחדר צדדי. לתובעת ניתנה חולצה להחלפה, אחד המאבטחים במקום התנצל על האירוע, ומנהל המסוף הציע להם להגיש תלונה ונתן להם מספר טלפון. לתובעים הוזמנה מונית והם נסעו בה לכיוון ירושלים. בעודם יושבים במונית, עצר את התובעים צוות בילוש ממשטרת מעלה אדומים. הצוות שמע את סיפורם ולאחר התייעצות עם קצינים בתחנת מעלה אדומים הציעו לתובעים להגיש תלונה במשטרה אודות האירוע. התובעים הגישו תלונה וביום 15.8.06 התקבלה במשרד בא כוח התובעים תשובת מטה מחוז ש"י במשטרת ישראל לפיה "התיק שבנדון נסגר מחוסר אשמה.".

עדותה של התובעת

11. בתצהיר עדות ראשית ציינה התובעת, שהינה ילידת בית סאחור, אשר  היגרה לפני כעשרים שנה לארצות הברית, כי מטרת הגעתה לישראל הייתה לבקר את הוריה ולבקר במקומות הקדושים לנצרות. התובעת הוסיפה כי היא מגיעה לביקור בישראל מדי כשנתיים שלוש. לבנה -התובע, שהינו יליד ארצות הברית - היה זה הביקור הראשון בארץ.
12. בפירוט נסיבות התאונה הצהירה התובעת כי ראתה בחור המתנפל על בנה וצועק לו בערבית "תן לי את האיפוד שלך!" התובעת ציינה שלא ידעה כי הבחור הוא מאבטח, כיוון שלבש בגדים אזרחיים. לפתע ראתה את הבחור מפיל את בנה וחובט את ראשו לרצפה. על פי תיאורה, "אינסטינקטיבית צעקתי לעברו של אותו בחור שיחדל מכך, שבני אינו מבין עברית, וגם על בני צעקתי שייתן לבחור הזה מה שהוא רוצה. או אז הסתובב אותו בחור לעברי, ובכל הכוח שבידיו הנחית על פני מהלומת אגרוף אדירה. כתוצאה מכך נפלתי על ברזלים שהיו סמוך למקום." (סעיף 6 לתצהיר). התובעת הוסיפה בתצהיר כי לאחר מכן הגיע למקום בחור נוסף, והיא ניסתה להבהיר לו כי בנה אינו דובר את עברית או ערבית, ובתגובה לכך הוא כיוון אקדח לעיניה, איים עליה שתשתוק - אחרת יירה בה, ולאחר מכן אזק אותה. כל אותו הזמן, המשיכו המאבטחים להכות את בנה, לאזוק אותו ולקחת אותו למקום אחר. לאחר מכן הגיע אדם שהזדהה כמנהל במקום, ביקש את סליחתה וצייד אותה במספרי טלפון דרכם תוכל להתלונן. התובעת מדגישה כי "שום התגרות מצדנו, לא מצידי ולא מצד בני, לא קדמה לאלימות פתאומית קשה ומשפילה זו שספגנו. אני לא דחפתי או הכיתי את המאבטח כלל בטרם הנחית על פני את מהלומותיו, ואף בני לא נקט כלפיו בשום אלימות, אלא רק נרתע מעצם המגע התוקפני ..." (פסקה 10 לתצהיר) .
13. לתצהיר התובעת ולכתב התביעה צורף העתק הודעתה של התובעת במשטרה. בעדותה מסרה התובעת גרסתה דומה לנסיבות האירוע, והוסיפה כי לאחר שאזקו אותה "החולצה שלי הייתה קרועה ופתוחה, בחורה סגרה לי אותה ואח"כ הלכה והביאה לי חולצה אחרת...". עוד הוסיפה כי לאחר שניתן לה הפתק עם מספרי הטלפון לתלונה, אותו אדם  הוסיף ואמר "... וגם להתקשר אלי אם יש בעיות, ואם יש בעיות בבית חולים בקשר לטיפול. הוא רצה לפצות אותי אם יש לי הוצאות כספיות...". לשאלה אם היא זקוקה לטיפול רפואי ענתה "כן. אני חושבת שהאף נשבר לי." ולשאלה אם דחפה את המאבטח ענתה בשלילה. לשאלה אם בנה מנע מהמאבטח לקחת את המכשיר ענתה "הבן שלי לא רצה לתת לו את המכשיר כי המכשיר יקר והוא לא ידע מי זה, הוא לא שוטר או חייל". לשאלה אם המאבטח הודיע לבנה שזהו תפקידו ענתה בשלילה והוסיפה "הוא ישר תפס אותו ורצה להוציא את המכשיר, הוא לא הסביר לבן שלי כלום." עוד ענתה כי בנה אינו זקוק לטיפול רפואי וכי אינה יודעת אם הוא דחף את המאבטח "הוא לא רצה לתת לו את המכשיר, אני לא ראיתי את הבן שלי דוחף אותו.".
14. במהלך חקירתה הנגדית, הודתה התובעת שהאירוע אירע לפני הבידוק הביטחוני, (בניגוד לאמור בכתב התביעה), והוסיפה "אולי הייתה אי הבנה. מסרנו רק את המזוודות." (עמ' 8 שורה 24). לשאלה אם התקיפה את המאבטח מאחור ענתה "לא נכון. אני לא התקפתי אותו. גרתי בעבר בבית לחם ואני מכירה את השיטה בין הישראלים והפלסטינאים ואנו לא מתנגדים." (עמ' 10 שורות 18-19).
15. לשאלה האם נכון שבנה לא שיתף פעולה ענתה "בני היה שכוב על הרצפה עם הראש לאדמה והידיים מאחורי גבו, והאדם מעליו ומכה אותו. בני אמר שיש לו בעיות לב, הראה לו את הכרטיס, איש הביטחון זרק את הכרטיס, ואז חבש את הכובע." ( עמ' 10 שורות 21-23). כן השיבה "הוא [המאבטח] הכה את בני ואחרי שבני הראה לו את הכרטיס הוא לקח את הידיים של בני ושם עליו אזיקים מאחורי הגב... אני מיד אחרי כן הייתי על הרצפה מדממת. מישהו אחר כיוון אקדח לראשי, לאזור המצח. הוא אמר לי לשתוק. הוא אמר שאם אומר מילה הוא ירה בי... שמעתי את בני אומר לו לא להכות אותי, יש לי בעיות לב. אני מכירה את כרטיס הרפואי של בני כי ראיתי אותו, כשהיה בידו של איש הביטחון שזרק אותו הצידה." (עמ' 12 שורות 18-25).