א. מבוא:
כנגד ציון קרקליס (להלן: "
הנאשם"), הוגש כתב אישום על פיו יוחסה לו עבירה של
חבלה בנסיבות מחמירות, - עבירה על פי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
החוק").
מן המפורט בכתב האישום עולה, כי הנאשם המשרת כבלש בתחנת משטרת מגדל העמק, נסע ביום 24/3/06, יחד עם השוטרים מיכאל ללוש (להלן: "
ללוש") ורועי ישראל (להלן: "
רועי") (להלן: "
השוטרים"), בניידת בילוש (להלן:
"הניידת" או
"הרכב המשטרתי" בהתאמה) בה נהג ללוש. ברכב מזדה מס' רישוי 09-253-91, נהג סאלם מזאריב (להלן: "
המתלונן"). השוטרים, יחד עם הנאשם, חשדו ברכב המתלונן והחלו לעקוב אחריו. התפתח מרדף שבמהלכו דלקו השוטרים שהיו בניידת, אחרי רכב המתלונן. במהלך המרדף נהג המתלונן בפזיזות ורשלנות ובדרך שהיה בה כדי לסכן חיי אדם. השוטרים והנאשם המשיכו לרדוף אחרי המתלונן עד לכביש 66, שם החל המתלונן להאט מהירות נסיעתו. כשהגיע המתלונן לצומת שלושת המשאלות, על כביש 66, עקפה אותו הניידת, בנסיעה איטית מוטה לעברו וחסמה את נתיב נסיעתו, כך שהמתלונן ירד לעבר השול. אותה העת היה המתלונן בנסיעה מאוד איטית ועל סף עצירה מוחלטת. כאשר הניידת חסמה את נתיב נסיעתו ורכבו של המתלונן היה על סף עצירה מוחלטת, שלף הנאשם שישב בכסא האחורי של הניידת אקדח, וירה אל עבר ידו של המתלונן שהיתה מונחת על ההגה. המתלונן נפגע מקליע שחדר לאמת ידו ונזקק לטיפול רפואי.
הנאשם כפר במפורט בכתב האישום ובישיבת יום 13/12/09, נמסר מפי סנגורו כי
"הנאשם מודה בכל האמור בסעיפים 1-4, אולם מבקש להוסיף על אשר רשום בכתב האישום, כי הנאשם יחד עם צוותו עשו את כל המאמצים כדי לעצור את המתלונן על מנת להזדהות שמדובר בשוטרים והפעילו אמצעים שונים על מנת לעשות כן.
הנאשם כופר בסעיף 5, אך מודה בכך, כי בשלב מסויים אכן ירה לכיון ידיו של המתלונן בזמן היריה הם היו בנסיעה, הניידת הסמויה וגם רכבו של המתלונן. לפני הירי הרכב של המתלונן היה בנסיעה, לא לקראת עצירה. הנאשם טוען כי היה חייב לירות, לאור הנסיבות של המקרה ולאור אשר היה באירוע לפני כן".
ב. ניתוח הראיות:
[1] תחילה נשמעה עדותו של המתלונן במהלכה הוגשו הודעותיו במשטרה. בעדותו בחקירה ראשית, מסר המתלונן על אירועי אותו היום, ואמר כי חזר בשעה שתיים ועשרה במכוניתו
"והיה אוטו, הוא הבהב באורות גבוהים וקטנים לחלופין, נצמד אליי, פחדתי מהמצב הזה כי היו לי איומים מבחוץ, הטרדות טלפון מאנשים מוזרים" (עמ' 6, ש' 8- 9).
המתלונן הסביר, כי האיומים היו על רקע כבוד המשפחה
"פחדתי מהצב הזה וברחתי" (עמ' 6, ש' 13). המתלונן אישר, כי ברח מהשוטרים בעיקר משום שלא ידע שמדובר בניידת משטרה, משום שלא הפעילו סירנה או אמצעי זיהוי אחרים, היה לילה ורק לאחר האירוע נודע לו שמדובר במשטרה.
המתלונן המשיך ותאר את האירוע:
"ת. רצו לעצור אותי, חסמו אותי, אני חזרתי רוורס, הסתובבתי וברחתי מהאנשים ונסעתי לכיוון שלוש המשאלות לכיוון יוקנעם, הסתכלתי אם אחריי יש אוטו, פתאום ראיתי עוד פעם רכב הנצמד לרכבי מהצד השמאלי ואומר לי לעצור עם שני חלונות של האוטו שנצמד אליי, אחד ליד הנהג ואחד מאחורה עם שני אקדחים ואומרים לי תעצור, תעצור, אני פחדתי מהצב הזה שאם אני לא אעצור אז יפגעו בי, נצמדתי לצד הימני של הכביש, עצרתי את האוטו, 4 גלגלים מוחלט, עצירה מוחלטת, הרמתי את הידיים מעל ההגה [העד מראה ידיים כלפי מעלה מכופפות], שמעתי יריה הם היו במרחק 2 מטר עד 2.5 מטר וחצי ממני, שמעתי יריה, הסתכלתי על היד שלי הבחנתי שאני פצוע ביד הימנית..." (עמ' 6, ש' 20- 27). כבר כאן יש מקום להדגיש כי עדותו זו של המתלונן עומדת בסתירה לאשר נטען בכתב האישום, בסעיף 5 לו, כי בעת הירי היו ידיו של המתלונן על ההגה.
בתשובות לשאלות התובע חזר העד והסביר, כי בשלב שראה את הניידת ובה שני אנשים כשהם אוחזים באקדחים, ירד לשוליים ימינה מהקו הצהוב הימני לצד המעקה ואילו הניידת הייתה משמאלו ובמקביל, במרחק של 2.5 מטר מרכבו ובתוך הכביש. רק לאחר שנשמעו היריות חסמה הניידת את דרכו בזווית (עמ' 7, ש' 6- 9), ואילו בזמן הירי הניידת היתה במקביל אליו (עמ' 7, ש' 17). בנקודה זו ביקש התובע לרענן את זכרונו של העד ביחס לאשר אמר בהודעתו במשטרה בליל האירוע בשעה 03:30, שם בשורה 26, בעמ' 4, אמר המתלונן, כי השוטרים חסמו את דרכו בעת שנעצר בצומת התשבי, עד כדי שסגרו עליו ואז ירו לעברו. לשאלה זו השיב העד:
"ת. אני אחרי הארוע הייתי בהלם, זה היה מאוחר מידי, זה היה בשעה 03:00 בבוקר. כאילו עד שאזכר 3 שנים לאחר, עכשיו נזכרתי במשהו קרה, זה מה שכתוב כשמח"ש שחקר אותי ומה שאמרתי אז מה שכתוב פה, זה האמת" (עמ' 8, ש' 8- 10).
המתלונן טען בעדותו, כי לא הייתה יריית אזהרה באויר אלא נורתה יריה אחת בלבד שפגעה בידו. המתלונן עוד אישר, כי בעקבות האירוע הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום, בעבירה של נהיגה בשכרות. כתב האישום הוגש וסומן ת/1. הנאשם אישר כי הודה והורשע על פי הודאתו, ונשאל מדוע הודה בתיאור העובדות שבכתב האישום המתוקן, כאשר זה שונה מהתיאור שעולה מעדותו בבית המשפט כאן. לכך השיב, כי לא קרא את כתב האישום המתוקן בו הודה (ראה עמ' 8, ש' 24- 25) וכי הודה על סמך מה שאמרו לו בפרקליטות כי התיק יסתיים בהסדר טיעון. כך אמר:
"ת. דיברו איתי בפרקליטות ואמרו לי שנגמר התיק על עסקת טיעון, אמרתי להם בסדר, אני אחתום בלי לקרוא את הטפסים, בגלל שאימי ז"ל הייתה עושה דיאליזיה שלושה ימים בשבוע בבית חולים העמק והייתי לוקח אותה וגם כן הייתי עובד, נוסע לעבודה באוטו ומתפרנס, אמרתי שאני עושה עסקת טיעון ואחזיר את הרישיון והכל יהיה בסדר ואוכל לעבוד ולהתפרנס" (עמ' 8, ש' 27- 28, עמ' 9 ש' 1- 2).
עלי לאמר כבר עתה, כי נסיונו של המתלונן להאשים את הפרקליטות או נציגה בכך שכביכול לא קרא ולא ידע מה כתוב בכתב האישום, משום מצבה של אימו ומסיבות נוספות, לכן חתם כדי שלא ישלל רישיונו - אין בו כדי לעורר אמון, בפרט כאשר המתלונן - אותה עת היה נאשם - יוצג על ידי עורך דין. לשאלה היכן היה עורך דינו באותה עת, השיב:
"ת. שילמתי לו כסף, הוא לא דיבר איתי ולא כלום. הוא לא היה בפעם האחרונה בבית המשפט".
לפיכך, הודה בכתב האישום למרות שלא היה מיוצג באותה עת (עמ' 9, ש' 4- 6).
אין לי אלא לתמוהה לתשובות מגמתיות אלה, שניתנו רק כדי שיהיה בהם הסבר לסתירה הנטענת.
עיון בכתב האישום המתוקן (ת/1) מגלה, כי מפורטת בו מסכת שונה מזו המפורטת בכתב האישום שבפנינו. שם למעשה אישר המתלונן, כי השוטרים והנאשם בכללם, יצאו אליו כשהם חבושים בכובעי זיהוי משטרתי, וביקשו את רישיונו (סעיף 6 לת/1) ואז החל בנסיעה מהירה אחורנית ולאחריה קדימה, לכיוון השוטרים ציון - הנאשם ורועי, תוך שהוא מאלצם לקפוץ הצידה כדי שלא יפגעו, ואז החל בנסיעה מהירה בכביש 66 כשהרכב המשטרתי בעקבותיו, כאשר הסירנה פועלת והם שבים וקוראים לו לעצור במערכת הכריזה.