א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
1706-04
06/11/2007
|
בפני השופט:
ש. ברוך
|
- נגד - |
התובע:
עקיבא נוף עו"ד נחום גבריאלי
|
הנתבע:
1. רשות השידור הישראלית לטלוויזיה ולרדיו 2. מטר הפקות סרטים וטלויזיה בע"מ
עו"ד ניצן בן ארויה עו"ד אלון הוכמן תמיר
|
פסק-דין |
זוהי תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, במסגרתה טען התובע, מר עקיבא נוף, שהנתבעות, רשות השידור הישראלית לטלוויזיה ולרדיו (להלן: "הרשות") ומטר הפקות סרטים וטלוויזיה בע"מ (להלן: "מטר"), הפרו את זכויות היוצרים הקיימות לו, בעת ששידרו פרק מתוך סדרה בשם "מדינת היהודים" (להלן: "הסדרה") בו נכללה היצירה "מים לדוד המלך" (להלן: "היצירה"), שחוברה והולחנה על ידו. בגין הפרה זו הוא תובע מהן סך של 200,000 ש"ח.
טענות התובע:
התובע, מחבר ומלחין מוכר ומפורסם בארץ, אשר חיבר והלחין יצירות רבות, ביניהן היצירה, הינו בעל הזכות המוסרית בכל יצירותיו, כמשמעות מונח זה בסעיף 4א' לפקודת זכות יוצרים ( להלן: "הפקודה").
לטענתו, ביום 28.3.04 שודר ע"י הרשות פרק מס' 5 בסדרה, אשר עסק בין היתר בפעילותה של שלישית הגשש החיוור.
היצירה נכללה מספר פעמים בפרק זה אך לתובע לא ניתן כל קרדיט כמחבר וכמלחין היצירה.
לטענתו, לא טרחו הנתבעות לציין את שמו בגוף הפרק ולא ברשימת הקרדיטים הארוכה שהוקרנה בסוף אותו הפרק.
לאחר שידור הפרק, פנה התובע לנתבעות במכתב ודרש את תיקון המעוות, הן בעת שידור הסדרה על ידי ציון שמו בפרק הבא והן בגוף הפרק עצמו, למען לא ישנה העוול שנעשה לו גם בעתיד, בעת הקרנה חוזרת של הפרק או מכירה מסחרית של פרקי הסדרה.
הרשות פנתה במכתב למטר, אשר הפיקה את הסדרה והורתה לה להסדיר את עניין ההפרה.
ביום 10.5.04, כחודש וחצי לאחר השידור הראשון, שודר הפרק בשידור חוזר לזכרו של המנוח אברהם דשא פשנל (להלן: "פשנל") שנפטר באותה עת. גם בשידור זה לא ניתן כל קרדיט לתובע.
לאחר שידור הפרק בפעם השנייה ללא הזכרת שמו, הוגשה התובענה על ידי התובע. לטענתו לאחר הגשת התובענה התקבל מכתב ממטר בו נטען כי הוסף תיקון לגבי הקרדיט המגיע לתובע והוא יופיע בפרק מס' 7. כמו כן נאמר באותו מכתב בפירוש כי השמטת אזכור שמו של התובע נעשתה עקב טעות אנוש.
מכתב זה, לטענתו של התובע, עומד בניגוד גמור לטענותיהן של הנתבעות במהלך המשפט כי לא היה זכאי לקרדיט וכי המפיקים הפעילו שיקול דעת בקובעם כי יש לשלול ממנו זכותו זו.
התובע התייחס בסיכומיו לעדותו של מר לנדסברג, מנהל מחלקת תעודה ברשות ולעדותה של הגברת זלצר, היוצרת, העורכת והבימאית של פרק 5 במטר.
לטענתו, טענו שני העדים כי לא היה זכאי לקבל קרדיט בפרק זה, שניהם טענו כי לעורך התוכנית שיקול דעת לגבי מתן קרדיט לקטעים שהם בעלי משמעות ושיש להם חלק גדול מתוך הפרק ושניהם טענו כי התיקון שנעשה, נעשה שלא מתוך חובה ולא מתוך שמירה על זכותו של התובע אלא לפנים משורת הדין רק בשל פנייתו ופגיעתו של התובע.
כמו כן טען התובע כי מעדותם של שני העדים האלה עולה כי לא ניתן לו קרדיט מטעמי חיסכון בזמן. התובע ציטט מדברי העדים שטענו בעדותם כי בכל פרק יש מאות קטעים ולו היה ניתן קרדיט לכל יוצר הרי שהרולר בסוף התוכנית היה נמשך 25 דקות.
התובע התייחס לעדויות אלה וטען כי אין בהן אמת. לטענתו לא מדובר במאות יצירות ששולבו בפרק המדובר ואף לא בעשרות. היצירה נשוא תיק זה לא הייתה קטע שולי וזניח אלא קטע של למעלה מדקה וחצי והיא אף הושמעה ברקע של הראיונות בעניינה. יתרה מזאת, טען התובע זאת הייתה היצירה הארוכה ביותר ששולבה בפרק והיוותה חלק חשוב מתוכנו של הפרק שעסק בהיסטוריה של הגשש החיוור בטלוויזיה הישראלית.
התובע ציטט בדבריו את סעיף 4 א' (1) לפקודה הקובע כי :
"מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" וטען בהקשר זה כי העדר שמו של היוצר ליד יצירתו מונע מהציבור לדעת מיהו יוצר היצירה, המזוהה במקרים כאלה עם מבצעה. סעיף 4 א' (1) לטענת התובע נועד לקבוע נורמה שתשנה מצב בו מחברי יצירות נותרים אלמוניים.
עוד לעניין סעיף זה טען התובע כי אכן, החובה לתת קרדיט מסויגת לגבי ההיקף והמידה המקובלים אך סייג זה נועד לשתי תכליות עיקריות, האחת הנה להבהיר כי הקרדיט יינתן בדרך הולמת המתאימה לשימוש שנעשה ביצירה והשנייה הנה למנוע מצבי אבסורד בהם יידרש קרדיט כאשר קשה לתת אותו באופן מעשי, כמו במקרה של דרישה להכריז על שמו של מלחין כאשר משתמשים ביצירתו בתשדיר פרסומת .
פרשנות הנתבעות לסייג זה הנה לטענת התובע אבסורדית לחלוטין. לטענתו, לא יתכן כי "ההיקף והמידה המקובלים" יפורשו כשיקול דעת מערכתי או תוכני של מפיק או עורך. ההיקף והמידה המקובלים הם עניין של נוהג שניתן להוכיח בראיות ולשיטתו של התובע לא זו בלבד שהנתבעות לא הצליחו להוכיח כי קיים נוהג כפי שטענו אלא שכלל לא ניתן לטעון כי הנוהג הוא שכל מפיק או עורך יעשו בעניין זה כראות עיניהם. עוד לעניין פרשנות סעיף זה טען התובע כי נקבע בפסיקה (ע"א 779/97 אקו"ם נ' חברת ברמן אהרון, פס"מ תש"מ (1),441) כי יש לפרש בנדיבות כל חוק הבא לסייע ליוצרים.
לטענת התובע ההיקף והמידה המקובלים חייבו במקרה הנוכחי מתן קרדיט כפי שנעשה בסופו של דבר על ידי הנתבעות לאחר הגשת התביעה.