ע"מ
בית המשפט המחוזי חיפה
|
519-07
12/07/2007
|
בפני השופט:
1. שושנה שטמר שופטת 2. יצחק עמית שופט 3. יעל וילנר שופטת
|
- נגד - |
התובע:
1. עזבון המנוח י' ה' ז"ל 2. א' ה'
עו"ד ענבל (קרן) קצב + עודד בולדו
|
הנתבע:
ל' ה' עו"ד עופר כהן ואח' - סיוע משפטי
|
פסק-דין |
השופטת יעל וילנר:
'הרצחת וגם ירשת ' - זו הסוגיה במרכזו של הערעור שבפנינו.
המשיבה המיתה את בנה על ידי השלכתו מחלון דירתם הישר אל מותו. עתה מבקשת היא לרשת אותו - האם יש להעתר לבקשתה?
רקע
1. המערער והמשיבה (להלן גם: "
הצדדים") נישאו זל"ז ביום 5.10.92 והתגרשו ביום 2.6.02. לצדדים נולדו 2 ילדים קטינים, הגדול יליד 23.2.93, והשני יליד 13.9.99.
ביום 16.1.00 המיתה המשיבה את הבן הקטן (להלן: "
המנוח"), והוא בן 4 חודשים בלבד, ידי השלכתו מחלון דירת הצדדים.
2. בגין מעשה זה הורשעה המשיבה בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת רצח, אישום שהומר להריגה בפסק דין שניתן בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (ע"פ 5031/01
פלונית נ' מדינת ישראל פד נז (6) 625, 646 (2003) - להלן: "
פסק הדין הפלילי"). בפסק הדין הפלילי נקבע כי מצבה הנפשי של המשיבה בעת ביצוע המעשה היה קשה ביותר ולכן לא התקיימה לגביה כוונת הקטילה הנדרשת בעבירת הרצח. עם זאת, נקבע כי חרף מצבה הנפשי, היא הבינה את טיב התנהגותה ואת הפסול שבמעשיה ואף הייתה לה שליטה חלקית ברצונה. לפיכך, נקבע כי נתגבשה אצלה "
כוונת קטילה ספונטנית המספיקה להרשעה בהריגה" (עמ' 646 לפסה"ד).
ההליך בבית משפט קמא
3. לאחר מתן פסק הדין הפלילי, הגיש המערער בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח בה ביקש להורות כי הוא יורשו היחיד של המנוח, זאת בהסתמך על הרשעת המשיבה כאמור לעיל, ועל הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "
חוק הירושה"). הבקשה הוגשה תחילה לרשם לענייני ירושה והועברה לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שב"כ היועץ המשפטי לממשלה מצא לנכון להתערב בהליכים.
4. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי היא אינה פסולה מלרשת את המנוח מאחר שלא גרמה למותו
במתכוון. לטענתה, מעשיה נבעו ממצב נפשי שלא אפשר לה לשלוט במעשיה. עוד טענה כי לא ניתן לייחס לה כוונה להמית את המנוח - כמוריש פוטציאלי, שכן מדובר בתינוק חסר רכוש שהיא מעולם לא תפסה כ"מוריש פוטנציאלי". כן הוסיפה וטענה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מאחר וממילא אין למנוח כל נכסים ואין טעם במתן צו ירושה אחר עזבונו.
5. האפוטרופוס הכללי הצטרף לעמדת המערער, וטען כי המשיבה פסולה מלרשת את המנוח נוכח הרשעתה בהריגת המנוח בכוונה.
פסק הדין של בית משפט קמא
6. בית משפט קמא דחה את בקשת המערער להיותו יורש יחידי, וקבע כי המשיבה אינה פסולה מלרשת את המנוח. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי "
הנתבעת המיתה את תינוקה שעה שהייתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שעה שזעקה לעזרת כל הסובבים אותה.. זעקה שלא קבלה כל מענה. משלא נענתה זעקתה, הלחץ, החרדה והזעם, הביאוה למעשה הקטילה הנורא". לפיכך, נקבע כי "
הנתבעת פעלה מתוך דחפים בלתי נשלטים... עשתה את המעשה הנורא ללא כוונה נשלטת". נוכח כל אלה, קבע בית משפט קמא כי המשיבה
לא התכוונה לגרום למותו של המנוח במובן סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, ולפיכך אין בסיס בדין לקבוע כי היא אינה יורשת את המנוח (להלן: "
פסק הדין").
כנגד פסק דין זה הוגש הערעור דנן.
הערעור
7. המערער חזר על הטענות שטען בפני בית משפט קמא. לטענתו, סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה חל באופן מפורש על המקרה דנן נוכח הרשעת המשיבה בהריגת המנוח, תוך שנקבע בפסק הדין הפלילי מפורשות כי נתגבשה אצלה "כוונת קטילה".
המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין. לטענתה, המתת המנוח נעשתה ללא שליטתה וללא כוונת קטילה.
דיון
8.
"
הרצחת וגם ירשת"