שיקולים מנחים להכרעה בין פירוק שיתוף קנייני בין בני זוג לבין תחולת חוק יחסי ממון

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים ח'טיב, הווארי וארבל) מיום 20.9.06 בתיק ע"מ 1008/06, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (השופטת רבס) מיום 21.12.05 בתיק בש"א 2489/05.

רקע

ב.        המבקש והמשיבה 1 (להלן הצדדים) נישאו בשנת 1979. בשנים 1988-1984 בנו הצדדים, במשאבים משותפים, בית מגורים במגרש הרשום על שם הורי המשיבה (המשיבים 3-2), ובו גרו במשך 15 שנה - עד שנישואיהם עלו על שרטון. עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים דרשה המשיבה 1 מהמבקש להתפנות מן הנכס. בתגובה הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 4621/04), בה עתר לשני סעדים חלופיים: (1) סעד הצהרתי לפיו למבקש 50% מהזכויות בבית ובמקרקעין, ובצדו סעד של פירוק שיתוף על דרך מכירת המקרקעין; (2) סעד הצהרתי לפיו זכאי המבקש להשבת השקעותיו בנכס, ופיצוי בגין נזקי הפינוי ממנו. ביום 1.11.05 הגישו המשיבים 3-2 בקשה למחיקת התובענה מחוסר עילה (בש"א 2489/05). בבקשה נטען כי המדובר בתביעה לאיזון משאבים, וככזו ניתן לדון בה רק עם פקיעת הנישואין. ביום 21.12.05 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה. נקבע כי הסעד הראשון (הצהרה על בעלות) מתבסס על הלכת השיתוף שאינה חלה על הצדדים, ושהסעד השני (השבה) מחייב דיון כולל באיזון המשאבים - אשר אין לקיימו בטרם פקיעת הנישואין.

ג.        ערעור שהגיש המבקש נדחה בבית המשפט המחוזי ביום 20.9.06 (ע"מ 1008/06). נקבע כי אף שקיימת אפשרות עקרונית לתבוע סעד הצהרתי בטרם פקיעת הנישואין, במקרה שלפנינו הסעד שהתבקש בכתב התביעה הוא לאיזון בפועל של נכס ספציפי - סעד שאין לתיתו בטרם פקיעת הנישואין. עוד נקבע כי בנסיבות בהן קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הכספים שהושקעו בנכס, אין אפשרות להיענות לסעד המבוקש בטרם תתבררנה כל המחלוקות הכספיות במסגרת הדיון באיזון המשאבים. ביחס לסעד החלופי נקבע כי אין לדון בו בנפרד מן הדיון באיזון המשאבים. בית המשפט ציין כי מחיקת התביעה אינה מונעת את הגשתה מחדש באופן שאינו מתבסס על איזון המשאבים - בעיקר כתביעה ביחס למשיבים 3-2 בדבר הזכויות שנתנו לבני הזוג בנכס, מבלי להתייחס ליחסים שבין בני הזוג - ונמצא כי "הנזק היחיד אשר יגרם לתובע הינו תשלום של אגרת התביעה בלבד" (עמ' 7). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפנינו.

ד.        בבקשה נטען, כי הפסיקה הכירה באפשרות של בני זוג ליצור שיתוף קנייני רגיל בנכס ספציפי במקביל למשטר של חוק יחסי ממון (תוך הסתמכות על רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596) - ובנידון דידן בבית המגורים - ומסיבה זו אין מניעה לדון בשיתוף ובפירוקו בטרם פקיעת הנישואין, וללא קשר לחוק יחסי ממון; כן נאמר כי סעיף 5 לחוק יחסי ממון נוגע ליחסים בין בני הזוג ולא לתביעה כלפי צדדים שלישיים. נטען כי העובדה שהשותפים בנכס ספציפי נשואים זה לזו אינה יכולה לפגוע ביכולתם לקבל סעדים להם זכאים שותפים לפי דיני הקניין הכלליים, ובפרט כאשר המדובר במקרקעין הרשומים על שם צדדים שלישיים. עוד נטען - במישור הדיוני - כי המשיבים 3-2 כלל אינם יכולים להיבנות מהוראות חוק יחסי ממון, ולבקש את מחיקת התביעה. ולבסוף, נטען כי שגו בתי המשפט הקודמים בכך שלא איפשרו למבקש לתקן את כתב התביעה באופן של מחיקת המשיבה 1, ובכך שנקטו באמצעי החריף של מחיקת התביעה. ביום 27.12.06 התבקשה תשובת המשיבים, ובכללה התייחסות למצבה העדכני של התביעה לאיזון משאבים שהגישה המשיבה 1.

ה.        עוד בטרם הגשת התגובה, הגישה המשיבה 1 בקשה ל"עיכוב ההליכים" בתיק (בקשה מיום 25.2.07). בבקשה נטען, כי הצדדים "נמצאים בהליך סופי של חתימה על הסכם גירושין וממון", וצורף לה עמוד ראשון של הסכם שכותרתו "הסכם יחסי ממון וגירושין". ברם, בהמשך חזרה בה המשיבה והצטרפה לתשובת המשיבים 3-2, בה נטען כי תביעת המבקש מיוסדת כולה על חוק יחסי ממון, וצדקו אפוא בתי המשפט הקודמים בקבעם כי אין לדון בה לפני פקיעת הנישואין (הודעה מיום 28.2.07). עוד נטען, כי המבקש עצמו התגונן כלפי תביעת המשיבה 1 בטענה כי אין לדון באיזון משאבים בטרם פקיעת הנישואין. את הסכמתה הראשונית להסכם הגירושין נימקה המשיבה במצבו הרפואי הקשה של אביה, שמנע ממנה להתפנות לטיפול ראוי בענייניה המשפטיים.

ו.        המשיבים 3-2 הגיבו, כי אין לאפשר למבקש לטעון כנגד תחולתו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון הקובע את איזון המשאבים בפקיעת הנישואין, שכן הוא עצמו טען בכתב הגנה, משהגישה המשיבה תביעת איזון, כי אין מקום לכך עקב חלות סעיף 5, קרי, טענה הפוכה לטענתו עתה. המשיבה 1 הצטרפה כאמור למשיבים 3-2.

ז.        בתגובה נוספת של המבקש (מיום 25.3.07) נאמר, כי בחודשים ינואר-פברואר הגיעו הצדדים להסכמות בדבר הגירושין וחלוקת הרכוש - אך המשיבה חזרה בה ברגע האחרון. לתגובה צורפה החלטת בית הדין הרבני הקובעת - בעקבות הסכמת המשיבה 1 - מועד לסידור גט (החלטה מיום 11.2.07), והחלטה נוספת המבטלת את המועד שנקבע לאור בקשת המשיבה 1 (החלטה מיום 7.3.07). כן צורף פרוטוקול מדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, בו הצהירו באי כוח הצדדים "כי הגענו לכלל הסכמות בכל הנושאים אשר במחלוקת בין הצדדים" (פרוטוקול מיום 29.1.07). עוד טען המבקש, כי בניגוד לעמדתו הראשונית, כיום נכון הוא לבצע איזון משאבים מלא באופן מיידי.

דיון

ח.        לאחר העיון סברתי, כי יש להשיב את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיבחן מחדש האם בנסיבות ראוי היה למחוק את התביעה. על כן אציע לחברי להיעתר לבקשה לרשות ערעור, לדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור במובן שתואר מעלה. להלן נימוקי, שדומני כי יש בהם כדי להבהיר את מסגרת שיקול הדעת שעל בית המשפט לענייני משפחה להפעיל במקרים דומים.

ט.        אציין כאן, כי תחילה התלבטתי במידה מסוימת בעקבות הטענה כי המבקש "כירכר" (כלשון בית דין רבני באחד התיקים; ראו א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי (תשמ"ח) 181-180) בהליכים השונים בין טענות בזכות תחולתו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון לטענות כנגד תחולתו. הירהרתי האין בכך מעין השתק שיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625); ואולם, דומה - הגם שאין המבקש ראוי למחמאה על דרך התייחסותו ופעולתו, כי אין המדובר בטענה באותו הקשר עצמו, בהיות "כתובת עיקרית" בנידון דידן המשיבים 3-2, שעל שמם רשום הנכס.

י.        עיון בכתב התביעה שהגיש המבקש מעלה, כי שני הסעדים שנתבעו אינם מיוסדים על הלכת השיתוף או על חוק יחסי ממון. הסעד הראשי (הצהרת בעלות ופירוק שיתוף) נתבע על יסוד הטענה הקניינית:

 "כי סוכם בינו (המבקש - א"ר) לבין הנתבעים... כי הזכויות בקרקע ובבית הבנוי עליו, תהיינה שייכות בחלקים שווים לתובע ולנתבעת... התנהגות הצדדים, משך למעלה מעשור מלמדת, כי הלכה למעשה ראו כל הצדדים את הקרקע והנכס, כמשותפת לתובע ולנתבעת" (סעיפים 12(א) - (ב) לכתב התביעה).

הסעד החלופי (השבת ההשקעה בנכס, ופיצוי בגין ביטול הרשיון) נתבע על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט ("הנתבעים, או מי מהם עשו עושר על חשבונו של התובע, שלא כדין" - סעיף 11(א); כן ראו סעיף 21(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969), ודיני הנזיקין. דומה אפוא כי הסעדים שנתבעו נובעים ממקור משפטי אחר מאשר "הלכות הזוגיות", ובודאי כך כלפי המשיבים 3-2 בעלי הקרקע - שבמהות הם הנתבעים העיקריים בעניין ספציפי זה. זאת, בלא שנתעלם מן הזוגיות בין המבקש למשיבה 1 כליבת היחסים בין הצדדים, שהיא העוגן להסמכת בית המשפט לענייני משפחה לדון בתיק, כפי שיוזכר להלן.

י"א.     בניגוד לרושם העלול להתקבל, התביעה למחצית מהזכויות בקרקע אינה נובעת מהסדר איזון או מהלכת שיתוף - אלא מהטענה שהמשיבים 3-2 העניקו לצדדים את הזכויות בנכס בחלקים שוים. אף הקניית הסמכות לדון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה אין יסודה בסעיף 1(1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה - 1995 ("תובענה בעניני המעמד האישי"), אלא בסעיף 1(2) ("תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה"). כפי שציין המבקש, במקביל למערכת השיתוף הנגזרת מהיות הצדדים בני זוג, יכולים בני זוג לקיים שיתוף קנייני רגיל בנכס ספציפי (ראו לאחרונה ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 - השופטת, כתארה אז, ביניש; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). טענת המשיב היא לשיתוף קנייני מסוג זה.

תחולת דיני הקניין הכלליים על בני זוג נשואים

י"ב.     משבאנו לכלל מסקנה שעילת תביעתו של המבקש יסודה בדיני הקניין הכלליים, עולה השאלה האם יש בהיותם של הצדדים בני זוג נשואים כדי לשלול או לעכב את זכויותיהם זה כלפי זו לפי הדין הכללי (במובחן מהלכת השיתוף או חוק יחסי ממון)? לשאלה זו ניתנה תשובה ברורה בשורה ארוכה של פסקי דין. ראשית נקבע כי:

"פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, 'במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו' (ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כ"ו(1) 393, 398)" (ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210 - השופט גולדברג).