1. ביום 17.4.07, דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש, להורות למשיב להוסיף ולהשיב על שאלון וכן לגלות מסמכים, אשר לטעמו, יש להם חשיבות לעניין הנדון בהליך שבין בעלי הדין. בית המשפט קמא, דחה את הבקשה בהחלטה שזו לשונה:
"
לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני דוחה את הבקשה מהנימוקים שבתגובה".
בגין החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.
2. בתוקף סמכותי על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה. אמנם המשיב התנגד כי הדיון יערך על דרך זו, אולם, הגעתי לכלל מסקנה כי טיבו של ההליך, מצדיק דיון כאילו ניתנה רשות ערעור. נימוקי התנגדותו של המשיב היו, כי על פי שיטתו אין ליתן למבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט, שהינה מוצדקת. לא מצאתי בנימוק זה, כל טעם של ממש. לבית המשפט נתון שיקול הדעת לדון בבקשת רשות לערער כבערעור גופו, אף ללא הסכמת בעל דין, אם נראה לו שלא תפגע זכותו כבעל דין. [ראה רעא 2345/98
דן גור
נגד
לבני פ"ד נב [3] 427]. לא מצאתי בנימוקי ההתנגדות, כל יסוד לחשש, כי זכותו של המשיב תפגע.
3. כעולה מן הבקשה המונחת לפני, חתם המבקש על ערבות לחובותיהם של המשיבים הפורמליים, בגין הלוואה שניטלה לצורך רכישת כלי רכב על ידי המשיבה הפורמלית מספר 1. המשיבה הפורמלית מס' 1, היתה קטינה, או צעירה מאוד באותה עת, כאשר אביה, המשיב הפורמלי מס' 2, היה הרוח החיה מאחורי נטילת ההלוואה. לטענת המבקש, ידע המשיב באותה עת, כי המשיבים הפורמלים, נתונים בקשיים כלכליים, וכי היו להם חובות למשיב בסניפיו השונים.
לאחר שהמשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים הפורמלים והמבקש, התגונן המבקש כנגד התביעה, בטענו שתי טענות: האחת, כי ההלוואה ניטלה לצורך רכישת רכב. במסגרת זו, היתה מוטלת חובה על המשיב לדאוג לשעבד את אותו רכב כבטחון להשבת ההלוואה; השניה הינה, כי המשיב מודע היה לחובותיו של המשיב הפורמלי מס' 2, אך לא גילה עובדה זו למבקש. לו היה מגלה לו המשיב עובדה זו, לא היה מסכים לחתום כערב.
על סמך שתי טענות אלה, קיבל המשיב רשות להתגונן כנגד התביעה.
4. המבקש פנה לבית המשפט קמא בבש"א 1573/06, וביקש כי ינתן צו למתן תשובות על שאלון וכן גילוי מסמכים הנוגע לחשבונותיהם של המשיבים הפורמלים. ללא התנגדות המשיב, ניתן ביום 7.12.06 צו כמבוקש. לטענת המבקש, הפר המשיב את הצו, בכך שהשיב באופן חלקי על השאלון, ונמנע מלהציג מסמכים שונים הנוגעים לחובותיהם של המשיבים הפורמלים, בכל חשבון שהוא. המשיב טען, במכתבו מיום 2.2.07, כי המסמכים אינם רלוונטיים. לאחר מכן, טען המשיב לחסיון בנקאי של אותם מסמכים.
לנוכח תגובה זו, הוגשה הבקשה, נשוא בקשת רשות ערעור זו, בתיק בש"א 389/07.
לאחר ששני הצדדים טענו את טענותיהם, זה בכה וזה בכה, החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה בהחלטתו שצוטטה לעיל.
5. הסוגיה אשר הועמדה לפתחי בבקשה זו, נוגעת לשאלת חובת הסודיות, המוטלת על תאגיד בנקאי, ביחס לגילוי נתונים, הנוגעים לצד, אשר אינו בעל דין בהליך. לטענת המבקש, מוטלת על המשיב, חובת גילוי, הנוגעת אף למצבם של בעלי החשבון וערבים אחרים, כל אימת שהוא מתקשר עם ערב. חובת הגילוי של התאגיד הבנקאי ביחס לערב, נועדה לידע את הערב על כל גורם סיכון, הידוע לבנק, וזאת על מנת שהערב יהא מודע להיקף הסיכון, אותו הוא נוטל על עצמו, בנתנו ערבותו לחברו. במקרה שלפנינו, המדובר במידע בנקאי הנוגע לחשבונותיו של מי שהוא בעל דין בהליך המשפטי, ועל כן, איננו צד זר להתדיינות. המידע הנדרש, הינו חיוני להגנתו של המבקש, שיש בו כדי להביא להכרעה במחלוקת שבין בעלי הדין.
החסיון העומד לבנק, הינו חסיון יחסי בלבד, הנסוג, במקרים כגון המקרה דנן, מפני חובת גילוי האמת.
6. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המשיבים הפורמלים, הינם צד זר להתדיינות. על כן, הוא חב חובת סודיות כלפיהם. על המבקש היה לדאוג כי המשיבים הפורמלים יתנו את הסכמתם לגילוי חשבונותיהם, או לאכוף עליהם להופיע בבית המשפט ולמסור נתונים על חשבונותיהם.
7. בחינת התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש, והפך להיות כתב הגנתו, מעלה כי אכן טענתו העיקרית של המבקש בהליך היתה כי המשיב הפר את מחוייבותו כלפיו, למסור לו נתונים לגבי היקף הסיכון הצפוי. בהעדר נתונים כאמור, לא יכול היה המבקש לשקול כדבעי את הסיכון הצפוי לו, ולהימנע מהתחייבות כלפי הבנק נוכח סיכון זה. לטענת המבקש, מצוי מידע זה ברשות המשיב, שכן, המשיב הפורמלי מס' 2, ניהל חשבונות בסניפים שונים של המשיב.
על כן, אין ספק, כי הנתונים הנוגעים למצב חובותיו של המשיב הפורמלי מס' 2, רלוונטיים למחלוקת המתנהלת בפנינו.
חובותיו של תאגיד בנקאי, לגלות ללקוחותיו, או לערבים, נתונים רלוונטיים, סוכמו בע.א. 6799/02
יולזרי
נגד
בנק המזרחי בע"מ, פ"ד נח [2] 145 [2003] בעמוד 150.
"אכן, הבנק נושא כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, בחובות מיוחדות, החלות עליו מכוח סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות לקוחות), התשמ"א - 1981, וזאת בנוסף לחובות הכלליות החלות עליו מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין (ראו: ע"א 1548/96 הנ"ל; ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל ו- 5 אחרים (טרם פורסם). מתוקף חובות אלה, מחוייב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות - לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו (ראו: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מ"ט (1) 269); ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בעת מילוי תפקידיו (ראו: ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אילן ליפרט, פ"ד מז (3) 309; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נתן צבאח ואח', פ"ד מח (2) 573)".
דברים דומים נאמרו עוד קודם לכן בע.א. 7451/96
אברהם
נגד
בנק מסד, פ"ד נג [5] 337
[1999] בעמוד 352.