בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ד' מויאל ז"ל), בו נדחתה תביעתן של המערערות נגד המשיבים שעילתה תביעה כספית בגין נזקי רכוש שאירעו לרכבן של המערערות כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 21.08.98.
1.
רקע עובדתי והכרעת הערכאה קמא
ביום 21.08.98, בסמוך לשעה 16:30, רכב מסוג וולבו מ.ר. 08-168-92, להלן: "
הרכב", נהוג ע"י הגב' מאיה סוטי שהנה אחותן של המערערות, נסע בכביש נצרת-שפרעם לכיוון שפרעם. מר ראיד עבד אל פתח, להלן: "
המשיב מס' 1", נסע מאחורי הרכב ברכב מדגם ג'י.אם.סי, מ.ר. 00-550-31, להלן: "
הרכב הפוגע", והתנגש בחלקו האחורי של הרכב וגרם לו נזקים.
כתוצאה מההתנגשות נהדף הרכב אל משאית שהייתה מלפניו ובכך נגרמו לרכב נזקים גם בחלקו הקדמי.
יצוין כי בין המשיבים למערערות לא התעוררה מחלוקת באשר לנסיבות קרות התאונה, והמשיבים אף הודו באירוע התאונה ובחובתם לפיצוי המערערות (ר' פרוטוקול מיום 05.05.05, עמ' 17).
לאחר שהמשיבים הגישו את סיכומיהם, נתן בית משפט קמא פסק דין בתאריך 18/05/06, בו דחה על הסף את התביעה ככל שהיא מתייחסת למערערת מס' 2 בקובעו כי, לא הוכחה בעלותה של המערערת מס' 2 ברכב, למעט הרישום במשרדי הרישוי שהנו עפ"י הודאת המערערות עצמן פיקטיבי גרידא ואינו משקף את הבעלות בפועל. עוד קבע בעניין זה כי כפי שעולה מהמכלול, הרכב היה במועד הרלוונטי לתאונה בבעלותה של המערערת מס' 1 ובבעלות בעלה.
לגופו של עניין, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי יש לקבל את טענת המשיבים לפיה מדובר במקרה של הגדלת נזקים, וכי לא כל הנזקים הנטענים אירעו בתאונה נשוא התביעה שהוגשה ע"י המערערות דכאן. עוד נקבע, כי המערערות לא הוכיחו כדבעי את הנזק הכספי שלו הן טוענות. נוכח האמור הורה על דחיית התביעה מבלי שחייב את המערערות בהוצאות.
ביהמ"ש קמא סמך קביעותיו הנ"ל על מספר ממצאים:
1. בניגוד לנזקים שנגרמו לרכב, הרי שלרכב הפוגע לא נגרם נזק כלל.
2. בהצטרף לשאר ראיות, ביהמ"ש קמא נתן משקל לעדותו של המשיב מס' 1 לפיה הוא לא ראה לאחר התאונה את כל הנזקים אשר נטענו בתביעה.
3. הרכב תוקן במוסך אחיהן של המערערות, והמערערת מס' 1 לא הציגה בפני ביהמ"ש קמא חשבוניות בגין עבודות התיקון. נוכח האמור לא הוכח הנזק הכספי הנטען. המערערת מס' 1 אף לא הניחה, לכל הפחות, תשתית לאפשרות שעלות תיקון הרכב תהיה נמוכה ממחיר השוק, מאחר והתיקונים לכאורה בוצעו במוסך אחיהן. דברים אלה מצטרפים לעדותה של המערערת מס' 1 בפני ביהמ"ש קמא לפיה היא לא שילמה עבור תיקון הרכב.
4. שאר הראיות בתיק אינן תומכות או עולות בקנה אחד עם חוו"ד של השמאי מטעם המערערות אשר העריך את הנזק שנגרם, כולל עבודה וחלפים, בסך של 47,582 ש"ח, וזאת בנוסף להערכתו בנוגע לירידת ערך הרכב לאחר ביצוע התיקונים בשיעור של 10%, בסה"כ 9,000 ש"ח.
5. המערערות לא הביאו ראיות למחיר שבו נמכר הרכב עובר להגשת התביעה, עובדה שהיה בה כדי להוביל ביהמ"ש קמא למסקנה שפריט הנזק בעניין ירידת הערך לא הוכח.
6. הובאו ראיות נסיבתיות שעניינן ריבוי התאונות והתביעות (בנוסף למאפיינים המשותפים ביניהם כמפורט בסעיף 32 לפסה"ד של בית משפט קמא), אשר מחזקות את ההתרשמות שאכן מדובר בפעילות שיטתית המכוונת להעשיר שלא כדין את המערערות ובני משפחתן.
לסיכום, ביהמ"ש קמא הורה על דחיית התביעה כולה וזאת בהתבסס על ההלכה לפיה בתביעה מוגדלת לתגמולי ביטוח, אין ביהמ"ש מפריד בין חלקיה - האמיתי והתרמיתי - אלא דוחה את התביעה כמכלול (רע"א 230/98
הפניקס נ' נסרה
, תק-על 98(ב), 910 (להלן: "
פס"ד נסרה") סע' 25 ל
חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981) (להלן: "חוק חוזה הביטוח").
2.
טענות המערערות:
2.1 העובדה כי הרכב היה מעורב במספר תאונות דרכים אין בה כשלעצמה כדי להביא לדחיית התביעה, ואין בה כדי להוות שיקול כלשהו שביכולתו לפגוע בבסיס התביעה, וזאת במיוחד כאשר בכל אותן תאונות ותביעות, מעולם לא עלתה טענה בקשר לתרמית ו/או לפעילות שיטתית לצורך התעשרות שלא כדין.
2.2 ביהמ"ש קמא דחה כל טענות המשיבים, אשר הועלו מטעמם בעניין ריבוי התאונות והתביעות, וקיבל את חוות הדעת של השמאי מטעם המערערות במלואה, על פיה הוכח כי הנזקים המתוארים בתמונות "ו" במוצגים נ/14 ו- נ/17, הם נזקים שונים וכי אין המדובר באותו נזק שבגינו כביכול הגישו המערערות שתי תביעות שונות, כפי שטענו המשיבים.
2.3 המערערות העלו טענות שונות עובדתיות לעניין כרית האוויר, אי גרימת נזק לרכב הפוגע. בנוסף העלו טענות שונות כנגד טענות המשיבים לעניין ניפוח הנזקים, כגון אי ירידות ערך הרכב הנפגע בעניין עבודות התיקון והחלפים, ואי המצאת חשבוניות אודות אותם תיקונים ואותם חלפים, בנוסף לעלות החלקים ועוד טענות, ואינני רואה כל מקום לפרטם במלואם. בפרק הדיון אתייחס לעניינים הנראים ראויים לדיון במסגרת ערעור זה.