זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט גדעון ברק) מיום 6.7.05 (ת"א 3261/03) שקיבל את תביעת המשיבה נגד המערערים וחייב את המערערים לשלם למשיבה 70,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
1. 1.
הרקע
(א) (א) המערערת 1 (להלן: "
המערערת") היא חברה שהפעילה בשנים 2003-2002 בית קפה בשם "קפוצ'ין" (להלן: "
בית הקפה") בקניון הדרים בנתניה (להלן: "
הקניון"). המערער 2 (להלן: "
המערער") הוא מנהל ובעל מניות במערערת. המשיבה היא חברה העוסקת בניהול זכויות היוצרים של בעלי זכויות ביצירות מוסיקליות בישראל (להלן ביחד: "
היוצרים"), וכמו כן של יוצרים מן העולם כולו, ובאכיפתן של זכויות אלו. היצירות שהזכות לאכוף את ההגנה עליהן מסורה למשיבה יכונו להלן: "
היצירות המוגנות".
(ב) (ב) המשיבה הגישה תביעה כספית נגד המערערת, המערער ואשתו של המערער (שגם היא מנהלת ובעלת מניות במערערת) בטענה שהפרו את זכויות היוצרים בעשר יצירות מוגנות. בכתב התביעה נטען שבשנת 2002 נודע למשיבה שבחצרי המערערים הושמעו יצירות מוגנות בפומבי. מפקח מטעם המשיבה ביקר בחצרי המערערים ביום 10.1.03 והקליט עשר מהיצירות המוגנות שבוצעו בפומבי על-ידי אומן, ושפרטיהן צורפו לכתב התביעה. המשיבה דרשה מהמערערים בכתובים לשלם בעבור רישיון להשמיע את היצירות המוגנות בפומבי, אך דרישותיה העלו חרס. המשיבה טענה שבגין כל אחת מעשר ההפרות היא זכאית לפיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח, אולם לצורכי אגרה העמידה את תביעתה על סך 70,000 ש"ח.
(ג) (ג) בכתב הגנתם כפרו המערערים בטענות המשיבה וגרסו שהתביעה קנטרנית, טורדנית, שיש לסלק אותה על הסף, ובכל מקרה יש לדחותה נגד המערער ואישתו מחמת העדר יריבות. עוד טענו המערערים שהבהירו למשיבה בכתב ובעל פה שהשמעת מוסיקה ברחבת הקניון היא באחריותו של הקניון, ושהקניון מחזיק ברישיון מהמשיבה להשמיע מוסיקה בתחומו (להלן: "
הרישיון"). ככל שיש למשיבה טענות נגד השמעת מוסיקה ברחבת הקניון, עליה להפנותן להנהלת הקניון ולא למערערים. הנהלת הקניון, כך נטען, הסדירה, שילמה וקיבלה רישיון מהמשיבה להשמיע מוסיקה בכל רחבי הקניון (סע' 8 לכתב ההגנה; מוצג 2 למוצגי המשיבה), ואישרה למערערת להשמיע מוסיקה. המערערים הוסיפו וטענו: שהמשיבה פועלת במסגרת הסדר כובל ומנצלת לרעה את כוחה כמונופול; שבהיותה גוף ציבורי חלה עליה חובת תום לב מוגברת ושהתביעה הוגשה בחוסר תום לב; שהפיצוי הנתבע מוגזם, מופרז וחסר כל פרופורציה לנזק שנגרם למשיבה.
(ד) (ד) בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם המערערים הוגש תצהירו של המערער בלבד. מטעם המשיבה הוגשו תצהירים של גב' דליה אדר, מנהלת מחלקת לקוחות במשיבה, של גב' תמר לוי בן הרוש, עובדת במחלקת הלקוחות של המשיבה, ושל מר שמואל שחף, חוקר פרטי שתיעד את ההפרה הנטענת. מר שחף הגיש גם תצהיר משלים. המערער, שייצג את הנתבעים, ויתר על חקירתם הנגדית של עדי המשיבה, למעט מר שחף.
2. 2.
פסק דינו של בית משפט קמא
(א) (א) בית משפט קמא תחם את גדר המחלוקת בשאלות האלה: "
האם הופעת האומן והשמעת המוסיקה הייתה ברחבה של הקניון, האם בהיות הרחבה שייכת לקניון יש להטיל האחריות להשמעת המוסיקה על הקניון, האם הופעת האומן הייתה בשטח המסעדה ומשטח זה בקעה המוסיקה אל עבר השומעים מחוץ לשטח המסעדה, האם האומן הוזמן על ידי הנתבעים ושולם לו על ידיהם והאם המוסיקה שהשמיעה הנתבעת היא בגדר יצירות מוגנות והאם התובעת היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות שנוצרו על ידי היוצרים בישראל והחברים בה - זכויות יוצרים אשר הועברו אל התובעת על ידי כל אחד מחבריה" (עמ' 21 לפסק הדין).
(ב) (ב) בית המשפט קבע שיש למחוק את התביעה נגד אשתו של המערער בהעדר עילה, אך לא כך לגבי המערער, שהודה שהוא משמש מנהל במערערת ואחראי למעשיה, ודי בכך לחייבו באופן אישי כמי שהפיק תועלת פרטית מההפרה לפי סעיף 2(3) לחוק זכות-יוצרים, 1911 (להלן: "
החוק").
(ג) (ג) בית המשפט מצא שהופעת האומן הייתה במתחם המסעדה ומטעם המסעדה; שהמערערת אירגנה את המופע ושילמה לאומן; שלמופע לא היה קשר למוסיקת הרקע שהושמעה בקניון, ואין נפקא מינה אם המוסיקה נשמעה גם במקומות אחרים ברחבי הקניון; ושהמערערת גבתה 50 ש"ח מחיר מינימום מאורח בערב שבו התקיימה ההופעה.
(ד) (ד) המערער לא חקר את עדי המשיבה על טענותיהם לזכויות ביצירות המוגנות, שלא נסתרו, והסתפק בחקירת החוקר הפרטי. למעשה המערערים לא כפרו בהשמעת היצירות, אך טענו שלא הייתה מצדם הפרה באופן אישי, ושהיה על המשיבה לתבוע את הקניון. עם זאת, המערערים לא שלחו הודעת צד ג' לקניון ואף לא זימנו את נציגו של הקניון לעדות, ויש לפרש זאת לחובתם.
(ה) (ה) בית המשפט קבע שהמערערים קיבלו מהמשיבה מכתב התראה שהם מפרים את זכויות היוצרים ביצירות המוגנות, ולפיכך ידעו על אודות האיסור להשמיען בפומבי ועל ההפרה. לפיכך יש לדחות את טענתם להגנת סעיף 2(3) לחוק.
(ו) (ו) עוד נקבע שהרישיון שקיבלה הנהלת הקניון להשמיע מוסיקה לא היה תקף ביום שישי שבו הזמינו המערערים אומן מטעמם, בהיות יום זה אחד מימי הסגירה הרשמיים כהגדרתם בסעיף 1(יד) להסכם השכירות שבין המערערת להנהלת הקניון (עמ' 31-30 לפסק הדין). כמו כן, המערער לא הביא ראיה כלשהי, לרבות עד מטעם הקניון, להוכחת טענתו שהרישיון מטעם הקניון הועבר אליו, או להוכחת הטענה שהרישיון מאפשר השמעת מוסיקה גם בימי סגירה רשמיים.
(ז) (ז) המערערים הציגו חשבונית המעידה על תשלום ששילם הקניון למשיבה עבור השמעה פומבית של יצירות לשנת 2002 (להלן: "
החשבונית"), וגרסו שיש ללמוד מהחשבונית אישור להשמיע יצירות מוגנות באיזורים הפומביים של הקניון (חשבונית זו היא הרישיון שניתן להנהלת הקניון, כהגדרתו לעיל). בית המשפט דחה טענה זו בקובעו:
"
אם אכן חשבונית זו מהווה רשיון, הרי שרשיון זה ניתן לקניון להתיר לה 'ביצוע פומבי של יצירות..' בשטח הקניון ולא ברחבה הספציפית, אותה שכרו הנתבעים ואשר לשם הוזמן, ביוזמת הנתבעים, אומן אורח על מנת להשמיע מוסיקה לבאי המסעדה ולתועלת המסעדה ואין נפקא מינה לענין זה אם המסיקה גם נשמעה ברבים . . . הנתבעים לא הוכיחו כי היתר זה ניתן להעברה גם לרחבות פרטיות שבקניון" (עמ' 34 לפסק הדין).
(ח) (ח) בית המשפט דחה גם את טענת המערערים שהמשיבה שינתה חזית בקובעו: "
עלי לציין כי גם הנתבעים לא היו צמודים לטענות שהעלו בכתב ההגנה ופה ושם הן בתצהירו של רועי והן בסיכומים הרחיבו פה ושם את טענותיהם אל מעבר למה שהובא בכתב ההגנה" (כמ' 36 לפסק הדין).
(ט) (ט) בית המשפט דחה את טענת המערערים לחוסר תום לב מצד המשיבה.
(י) (י) בסיכום כל האמור קבע בית המשפט שהמערערים הפרו את זכויות היוצרים ביצירות המוגנות, ושיש לחייבם בפיצוי סטטוטורי בגין ההפרה. מאחר שסכום התביעה הועמד על 70,000 ש"ח - קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את המערערים בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עו"ד.
מכאן הערעור.