השופט ד' חשין:
1. זהו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ארבל) מיום 19.1.2006, בת"פ 1099/05.
המערער (להלן גם - כמאל) הורשע בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים שבכתב האישום. המעשים המתוארים באישום הראשון בוצעו כולם במהלכו של מרדף משטרתי אחר רכבו של המערער. בגין מעשים אלו הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק); מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, לפי סעיף 338(1) לחוק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 רישא לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן - הפקודה); נהיגה בקלות ראש, במהירות תוך סכנת הציבור, לפי סעיף 62(2) לפקודה, ואי ציות לשוטר במדים, לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. המעשה שיוחס למערער באישום השני אירע 11 יום לאחר ההתרחשויות נשוא האישום הראשון, בעת שהגיעו שוטרים לביתו של המערער על מנת לעכבו ולהביאו לתחנת המשטרה. בגין מעשה זה, הורשע המערער בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.
בית המשפט גזר על המערער (ביום 1.2.2006) את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים וקנס כספי בסך 5,000 ש"ח. כן הפעיל בית המשפט שני עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, שבגינם ירצה המערער 12 חודשי מאסר בחפיפה האחד עם השני, אך במצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת על המערער בתיק זה, כך שבסך הכל יהיה עליו לרצות 42 חודשי מאסר.
ערעורו של המערער מכוון אך כנגד הרשעתו בעבירות שבאישום הראשון.
2. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 13.7.2005 נהג המערער ברכב מסוג מאזדה השייך לו (להלן - הרכב) באזור אתר ההנצחה בראש פינה. המערער נהג ברכב בעת שרישיונו נשלל ממנו והוא פסול מלנהוג. בשעה 22:30 לערך הגיעה למקום ניידת משטרה, אשר בתוכה ישבו שני מתנדבים - בכרך וסולטני (להלן - המתנדבים). משהבחין המערער בניידת, נמלט מהמקום ברכבו תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת לכיוון מזרח, עוקף כלי רכב, סוטה לנתיב הנסיעה הנגדי, ומסכן בכך את חייו ואת חיי המשתמשים בדרך. בהמשך, נכנס המערער לתחנת דלק בראש פינה, שם איתרוהו המתנדבים. משהבחין בניידת, נסע המערער במהירות לאחור בכוונה לפגוע או לסכן את בטיחות יושבי הניידת. המערער כיבה את אורות רכבו, על מנת להקשות על איתורו, ונמלט מהמקום עם רכבו לכיוון צפון, תוך שהוא ממשיך לנסוע במהירות ובפראות, ותוך שהוא מחווה תנועות מגונות כלפי המתנדבים. במהלך האירוע האמור, התעלם המערער מסימני המתנדבים, אשר אותתו לו כי יעצור את הרכב. בשלב זה הוזעקה למקום ניידת נוספת (להלן - הניידת הנוספת), בה היו השוטרים דהרי ומעתוק. משהבחין המערער בניידת הנוספת, פנה לתוך כפר טובה כשהניידת הנוספת בעקבותיו. בהיותם בתוך הכפר, עצר המערער את רכבו בנתיב הנסיעה הנגדי לנתיב בו נסעה הניידת הנוספת, ויצא מן הרכב. השוטר דהרי (להלן - דהרי) פנה אל המערער והציע לו כי ישבו וידברו. בתגובה, קילל המערער את השוטרים, נכנס לרכבו, ביצע פרסה בכיכר בתוך הכפר, ובהמשך העמיד את רכבו מול הניידת הנוספת. בשלב זה יצא המערער מהרכב כשבידו אלה שאורכה כמטר, איים באמצעותה על השוטרים בכוונה להפחידם באומרו "אני אזיין אתכם". דהרי התקרב אל המערער, אולם זה שב ונכנס לרכב וביצע מספר סיבובים מסביב לכיכר, בכוונה לפגוע ביושבי הניידת הנוספת שכמעט ונפגעה מהרכב, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי המשתמשים בדרך, ונמלט מהמקום.
3. בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער בכל העבירות המיוחסות לו. המערער אישר כי הרכב אכן רשום על שמו, אך טען כי הדבר נובע מסיבות פורמאליות בלבד, וכי בפועל שייך הרכב לאביו. לטענתו, הוא לא נהג ברכב באותה עת, שכן רישיונו נפסל, ואין לו כל ידיעה לגבי זהותו של הנהג אשר נהג ברכב בעת האירוע. בעדותו בפני בית המשפט הוסיף המערער ואמר, לראשונה, כי ככלל נוהגים ברכב אביו ואחיו, אולם לעיתים גם בני משפחה אחרים מבקשים לעשות שימוש ברכב. בהודעתו במשטרה (ת/4), שנגבתה ביום 24.7.2005, אמר המערער כי אינו זוכר מה עשה ביום 13.7.2005, אם כי ציין שבאותו יום לא היה באזור אתר ההנצחה בראש פינה.
פסק הדין של בית משפט קמא
4. בהכרעת דינו קבע בית המשפט, כי המערער הוא אשר נהג ברכב המאזדה שבבעלותו בליל 13.7.2005. את קביעתו זו סמך בית המשפט על עדויותיהם של השוטרים דהרי ומעתוק, וזיהויו של המערער על ידם. בעדותו סיפר דהרי כי נתקל ברכב המאזדה כשבוע קודם לאירוע נשוא כתב האישום, כאשר הרכב לא עצר במחסום בו עמד דהרי, בצומת כפר הנשיא. דהרי רשם את מספר הרכב בזיכרון מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, ובעת שחזר לתחנה בדק את זהות בעל הרכב, ואף הוצגה לו תמונתו. משראה את התמונה, נזכר דהרי כי כבר ראה אדם זה בעבר, במסגרת עבודתו כשוטר, ואף ידע להבחין בינו לבין אדם אחר בעל אותו שם, המתגורר אף הוא בכפר טובה. בעדותו העיד דהרי כי בליל האירוע זיהה בוודאות את נהג הרכב ככמאל, הוא המערער. בית המשפט קבע כי עדותו של דהרי אמינה ומהימנה עליו. חיזוק לעדותו של דהרי מצא בית המשפט בעדותו של השוטר מעתוק, שהיה עם דהרי בניידת בזמן האירוע. הלה העיד כי בשתי הזדמנויות התקיים דו שיח קצר בין דהרי למערער, ובמהלך כל אחת מהן פנה דהרי אל המערער בשמו. משיחות קצרות אלו, קיבל מעתוק את הרושם כי קיימת היכרות מסוימת בין דהרי למערער. בית המשפט קבע כי עדויותיהם של עדי התביעה הינן אחידות ואמינות, ולא נסתרו בכל פרט מהותי בחקירה הנגדית.
בהידרשו לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קבע בית המשפט כי לאור העדויות שנשמעו, לא יכולה כלל להיות מחלוקת על התקיימותו של היסוד העובדתי שבעבירה זו. כן קבע כי "הלכת הצפיות" חלה על היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו, וכי צפיות זו מתקיימת במקרה שלפנינו, משום שהמערער צפה "בדרגה גבוהה" כי נהיגה פראית כפי שנהג עלולה לסכן את חייהם וביטחונם של העושים שימוש בדרך. משקבע כי הוכחו יסודותיה של עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הוסיף וקבע, מכוח קל וחומר, כי הוכחו גם יסודות העבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב. בהתייחסו לשאר העבירות שבאישום הראשון, קבע בית המשפט, כי מאחר שהעדויות שנשמעו בבית המשפט היו אמינות עליו, אין לו אלא לקבוע כי התקיימו יסודותיהן של עבירות אלו.
טענות הצדדים
5. בערעורו, שב המערער וטוען כי לא נהג ברכבו ביום 13.7.2005, בשל היותו באותה עת בפסילת רישיון. טענותיו של המערער נגד הרשעתו, חלקן עובדתיות וחלקן משפטיות.
בראש ובראשונה טוען המערער כנגד עדותו של השוטר דהרי. לטענתו, דהרי הוא היחידי שזיהה אותו כמי שנהג ברכב בעת האירוע. ואולם, טוען המערער, כי מעולם לא פגש את דהרי, אין הוא מכיר אותו וגרסתו של דהרי עצמו בנוגע להיכרות המוקדמת עימו אינה ברורה כלל ועיקר. לעניין זה, מפנה המערער להודעתו של דהרי במשטרה, בה סיפר שהמערער מוכר לו באופן אישי מעבודתו הקודמת כרכז מודיעין במשטרת רמת הגולן. לטענת המערער, הודעה זו עומדת בסתירה מוחלטת לגרסה שסיפר דהרי בעדותו בפני בית המשפט. עוד טוען המערער, כי עדותו של דהרי בפני בית המשפט סותרת את עצמה ביחס לכל חלק וחלק מן האירוע, ולא ניתן לפצלה, ולו לצורך קבלת חלקים ממנה. כדוגמה לסתירה כזו, התמקד המערער באמירתו של דהרי לפיה שמר את מספר רכבו של המערער בזיכרון הטלפון הנייד שלו, כשהלה ניסה לדורסו במחסום, כשבוע לפני האירוע נשוא כתב האישום. המערער טוען כי אם אכן כך הדבר, הרי שבאירוע נשוא האישום, כאשר שמע דהרי במכשיר הקשר את מספר הרכב, הכניסו לזיכרון שבטלפון הנייד שלו ולחץ על SEND כדי לשומרו, היו אמורים להופיע על הצג פרטיו של המערער (כפי שרשם אותם דהרי, לטענתו, שבוע קודם לכן), ודהרי לא היה נזקק לסיועו של מוקדן המשטרה על מנת לברר את פרטיו של בעל הרכב. המערער טוען עוד כי דהרי הסביר בעדותו שניסיון לדרוס אותו בעומדו במחסום אינו בגדר מקרה חריג, ואף על פי כן לא מצא הסבר מדוע לא רשומים מספרים של כלי רכב אחרים בזיכרון הטלפון הנייד שלו, מלבד זה של המערער אשר היה רשום בזיכרון אף בעת מתן עדותו בפני בבית המשפט. המערער מפנה עוד למזכר של דהרי מיום 14.7.2005 (ת/7), לפיו, לפנות בוקר של אותו יום, ערך סיור בכפר טובה על מנת לחפש את המערער. המערער תמה על כך שדהרי לא חיפש בבית המערער עצמו, ואף לא ידע לומר בעדותו אם היה לבדו בחיפוש זה, או בלוויית שוטר נוסף. המערער טוען כי מזכר זה של דהרי בלתי סביר, ובא לעולם כדי לחסום את השאלה המתחייבת, מדוע זה לא נעשו ניסיונות לעצור את המערער במשך 11 הימים שלאחר האירוע.
בעניין זיהויו, משיג המערער על קביעתו של בית משפט קמא לפיה השוטר מעתוק זיהה את המערער. לטענת המערער, לא זו בלבד שמעתוק לא טען מעולם שזיהה אותו, אלא שהוא אף לא נתבקש לעשות כן. המערער טוען, כי עובדה אחרונה זו מעלה תמיהות רבות ומחלישה אף היא את ראיות התביעה.
המערער טוען עוד כי עול הראיה להוכיח את אשמתו מוטל על התביעה, וכי לא היה עליו לספק ראיות לחפותו. המערער מוסיף וטוען כי אין הוא צריך למצוא את האדם שנהג ברכב בעת האירוע, ואי יכולתו להצביע על האדם שנהג בו אינה יכולה להיזקף לחובתו. לטענתו, הגם שסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה קובע חזקה כי בעל הרכב הוא שזה שביצע את העבירה, הרי שאין חזקה זו חלה על עבירות חמורות שהנדבך הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת אלו שבהן הורשע. בעניין זה, מזכיר המערער כי ישובו הוא כפר בדואי בעל מנטאליות משפחתית-שבטית, כך שגרסתו בדבר נהגים פוטנציאליים אחרים מתקבלת על הדעת.
לחלופין, מלין המערער באופן ספציפי על הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. לטענתו, אף אם ידחה בית משפט זה את ערעורו על הקביעה כי הוא זה שנהג ברכב, הרי שנהיגתו באותו אירוע לא עלתה כדי סיכון חיי אדם במזיד, וניתן היה להסתפק בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, שאף בה הורשע.
6. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות. לטענתה, די היה בזיהויו של המערער על ידי דהרי לצורך הרשעתו של המערער, והראיות הנוספות הן בבחינת חיזוקים לעדותו של דהרי. בין ראיות אלו מונה המשיבה את העובדה שהרכב רשום על שם המערער; העדר גרסה מטעם המערער באשר לזהותו של נהג הרכב, והעובדה שהמערער אינו זוכר מה עשה במועד האירוע.
דיון
7. אין חולק, ואף המערער אינו משיג על הקביעה, כי אירוע המרדף נשוא האישום הראשון אכן התרחש. כן אין חולק כי המרדף נערך אחרי רכבו של המערער. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם המערער הוא זה שנהג ברכבו בעת האירוע. השוטר דהרי העיד כי זיהה את המערער בוודאות כמי שנהג ברכב בעת המרדף, וכי אף נפגש עימו בעבר. גרסתו של המערער, מנגד, היא שהוא לא נהג ברכב במהלך האירוע, אינו מכיר כלל את השוטר דהרי, ומעולם לא נתקל בו.