הטלת קנס על אם בגין אי החזרת בתה הקטינה לישראל

זוהי בקשת הבעל להפעלת פקודת בזיון בית משפט לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז-1956, באמצעותה יאכוף בית הדין על המשיבה, במאסר או בקנס בסכום של אלף דולר ליום, לציית לצווים שניתנו נגדה, והמורים לה להחזיר את בתם הקטינה של הצדדים, אלמונית, מטורקיה לישראל.

עובדות יסוד

אלו עובדות היסוד בעניננו: המבקש (להלן: הבעל או האב) והמשיבה (להלן: האשה או האם) הינם בני זוג יהודים, שנישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1997, בישראל. הבעל הינו בעל אזרחות ישראלית וצרפתית. האשה בעלת אזרחות טורקית וצרפתית. לבני הזוג בת אחת, אלמונית, שנולדה בישראל ביום 27.1.2000. ביום 8.4.04 נסעה האשה לביקור משפחתי בטורקיה יחד עם הבת, ממנו אמורה היתה לחזור ביום 18.4.04. עד היום לא שבה האשה עם הקטינה. התברר כי האם חטפה את הקטינה לטורקיה במטרה שלא לשוב לישראל. ממועד נישואי הצדדים ועד לחטיפת הקטינה, חיו בני הזוג עם הקטינה ברציפות ודרך קבע בישראל, אם כי הם נהגו לשהות לעתים מזומנות מחוץ לישראל. בחישוב אריתמטי עולה כי האם והבת שהו מחוץ לישראל זמן כולל של כרבע מן הימים שמאז לידת הקטינה ועד להגשת התביעה לבית הדין.

הליכים משפטיים קודמים

בעקבות אי-חזרת האשה והבת לישראל, הגיש הבעל ביום 16.5.04 תביעת גירושין לבית הדין. הבעל כרך בתביעתו את נושא אפוטרופסותה של הבת, עניני משמורתה וקביעת מקום מגוריה וחינוכה. כן כרך הבעל את נושא מזונות האשה והבת וכן את חלוקת רכוש הצדדים.

במסגרת התביעה הגיש הבעל בקשות ביניים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, לקביעת משמורת זמנית וכן למתן צו אשר יורה לאשה להחזיר לאלתר את הקטינה לישראל. ביום כ"ו אייר תשס"ד (17.5.04) החליט בית הדין כי "על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים, קנה בית הדין סמכות מלאה בעניין משמורת הילדים, כאשר המשיב כרך את עניין המשמורת בתביעת הגירושין". באותה החלטה נתן בית הדין צו להחזרת הקטינה כדלקמן: " על המשיבה להחזיר את הבת הקטינה, אלמונית לישראל, תוך 7 ימים מיום קבלת הצו". כן ניתנה באותה החלטה, חוות דעת לפי סעיף 15 לאמנת האג, כדלקמן: " בית הדין קובע כי אי החזרתה של הקטינה הנ"ל לישראל, מהווה הרחקה שלא כדין ומנוגדת לדין בישראל, בהתאם לסעיף 15 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)". לטענת הבעל, המקובלת עלינו, ההחלטה הנ"ל הוקראה ע"י הבעל לאשה טלפונית, כמו כן נשלחה ההחלטה בדואר אלקטרוני ובפקס לטורקיה - לבית הורי האשה. ביום ח' תמוז תשס"ד (27.6.04) - היום שנקבע לדיון בתביעה, אליו לא התייצבה האשה - קבע בית הדין כי מסירת ההחלטות וההזמנות לדיון, באמצעות שליחתן לכתובת הוריה של האשה ולכתובת בא כוחה, תחשב כמסירה נוספת כדין.

במקביל להליך בפני בית הדין, הגיש הבעל בטורקיה עתירה להחזרת הקטינה לישראל, לפי אמנת האג (היבטים אזרחיים של חטיפות בינלאומיות של ילדים). הליך דומה ננקט על ידי הרשות המרכזית בטורקיה לענין אמנת האג וזאת על פי פניית הרשות המרכזית לענין אמנת האג בישראל.

ביום 25.10.04 ניתן פסק דין של בית המשפט למשפחה בטורקיה אשר דן בעתירה לפי האמנה ואשר הורה על החזרתה של הקטינה לישראל. תרגום פסק הדין הומצא לנו על ידי הבעל. על פסק הדין זה הגישה האשה שני ערעורים לבית המשפט העליון בטורקיה, אשר נדחו.

האשה הגישה לבית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג, עתירה נגד טורקיה, בה טענה כי החזרת הבת לישראל מהווה הפרה של זכויות האזרח שלה. היא ביקשה כי בית המשפט האירופי יצווה על טורקיה להימנע מלבצע את החלטות הערכאות השיפוטיות שם שהורו על החזרת הבת לישראל. הבעל צורף, על פי בקשתו, כצד שלישי להליך בפני בית המשפט האירופי. בית המשפט האירופי לזכויות האדם, בפסק דין ארוך ומנומק, דחה את טענות האשה. מפסק הדין, אשר תרגומו הומצא לנו ביום 9.5.06 באמצעות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עולה כי האשה העלתה בפני בית המשפט האירופי טענות קשות וחמורות המכפישות את מדינת ישראל ורשויות המשפט שלה - בכלל, ואת בתי הדין הרבניים - בפרט. איננו יכולים שלא להביע את צערינו על כי בהליך בפני בית המשפט האירופי היתה האשה מיוצגת גם על ידי עורכת דין בעלת שם מישראל המתמחה בעניני משפחה, והיא שסייעה בהעלאת הטענות המסולפות, אשר כאמור, נדחו.

להשלמת התמונה נציין הליכים נוספים שנקטה האשה בישראל. לאחר מתן פסק הדין של הערכאה הראשונה בטורקיה שהורה על החזרת הבת לישראל, ובטרם הסתיימו הליכי הערעור בטורקיה, הגישה האשה בשם הקטינה, ובאמצעות בא-כוחה הקודם, עו"ד אדי שגיא, ביום 1.11.04, תביעת משמורת והסדרי ראיה בבית המשפט לעניני משפחה ברמת-גן (תמ"ש 51990/04). לאחר מכן, ביום 16.11.04, היא הגישה לבית הדין בקשה לבטל את ההחלטה מיום 17.5.04 בטענה של העדר סמכות עקב אי-היותה של האשה אזרחית או תושבת ישראל ומאחר והיא מעולם לא נתנה הסכמה לסמכות בית הדין. הבעל הגיש תגובה לאותה בקשה. ביום 23.11.04 הגישה האשה בקשה למחוק את תביעת המשמורת שהוגשה על ידה בבית המשפט לעניני משפחה, ובית המשפט הורה על מחיקת התביעה כמבוקש. הסבר של האשה ל"זיג-זג" שנקטה מופיע בפסק הדין של בית המשפט האירופי לזכויות האדם, ולפיו היא הגיעה למסקנה כי בנסיבות ועל פי המצב המשפטי בישראל, אין סיכומי שתישלל סמכותו של בית הדין הרבני לדון במשמורת הילדה. כן ראוי לציין כי ביום 19.5.05 הוגשה בקשה ע"י באי כוחה הנוכחיים של האשה - מבלי לחזור ולכפור בסמכות בית הדין - בה התבקש בית הדין להבהיר כי הצו מיום 17.5.04 נועד להחזרת הקטינה לישראל ולא להעברתה למשמורת הבעל. הבהרה ניתנה כמבוקש.

הטענות בבקשה הנוכחית

לטענת האב, מתאריך החטיפה ובמשך חמישה חודשים, האשה לא אפשרה לו לראות או לשוחח עם בתו. גם לאחר שבית המשפט בטורקיה כפה על האשה לאפשר לבעל הסדרי ראיה (מוגבלים מאד), טרחה האשה לטרפדם על מנת שלא לאפשר לאב להיות עם בתו, ואף לא היססה להגיש כנגד האב למשטרה הטורקית שלוש תלונות פליליות כוזבות.

מיד לאחר שבית הדין לזכויות האדם בשטרסבורג דחה את עתירת האשה ביום 13.12.05, החלו הליכים למציאת פתרון להשבת הקטינה לארץ בהסכמה. נסיונות אלו נכשלו עקב העדר שיתוף פעולה מצד האשה.

לאור הנ"ל קבע התובע הכללי בטורקיה כי יש להוציא לפועל את ההחלטה בדבר השבת הקטינה לישראל, האב הוזמן ע"י מחלקת האכיפה בפרקליטות הטורקית, לנסוע עימם לבית האשה (בלווי פסיכולוגית) כדי לבצע ההחלטה. בבית האשה המתינה באת-כוחה של האשה, שטענה כי האשה נסעה לחופשה ולא ידוע לאן או מתי תשוב.

עד היום לא נמצא כל זכר לאשה ולא ניתן כל מידע בנוגע למקום הימצאה עם הקטינה. אין ספק איפוא כי האשה חטפה פעם נוספת את הקטינה, זאת הפעם - תוך הפרה בוטה וחמורה של כל הצווים אשר ניתנו נגדה והורו על החזרת הקטינה לישראל, לרבות הצו שניתן ע"י בית הדין כאמור לעיל. האב לא ראה ולא שוחח עם בתו בת השש מאז החטיפה החוזרת - על כל המשמעויות האנושיות והפסיכולוגיות הקשות הכרוכות בכך.

האב טוען עוד כי מאז חטיפתה החוזרת של הקטינה, עושה הוא ימים כלילות בנסיונות למצוא ולאתר את בתו החטופה, ומוציא לצורך כך, מכיסו, הוצאות רבות, בגין נסיעות לחו"ל, שכירת שירותי אנשי מקצוע, וכיו"ב.

בנסיבות אלו, חיפש האב כל דרך על מנת להשיב אליו את בתו, ובמסגרת זו הוא סבור כי יתכן שסנקציה כספית תוכל לסייע, הן בתקווה כי האשה תגלה עצמה ומקום הימצאה לצורך השתתפות בהליך, והן על מנת לפצותו, ולו חלקית בלבד, על ההוצאות הכבדות הנגרמות לו עקב התנהגות האשה וחטיפת הבת על ידה. לכן הוגשה הבקשה לבזיון. האב טוען עוד כי האם הינה בת למשפחה עתירת ממון ואמצעים, כך שרק קנס משמעותי יוכל להרתיע אותה.

האב מציין כי למרות שעברו ששה חודשים מאז החטיפה השניה והעלמות האם עם בתה ועד להגשת הבקשה להליכי בזיון בית הדין, למרות מאמצים מרובים מצד האב לאתר את בתו, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות של המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה ממשרד המשפטים הטורקי על מנת לפעול לאתר את הבת, עדיין לא נמצא ולו קצה חוט. בנסיבות אלה לא נותר בידי הבעל אלא סעד זה מבית הדין, על מנת, אולי, לגרום לאם להתעשת ולהשיב את הילדה.

ביום ד' סיון תשס"ו (31.5.06) החליט בית הדין כי מאחר ומשרד המשפטים מעורב בהליכי אמנת האג הקשורים בתיק זה, והואיל וקנס שייפסק, אם ייפסק, אמור להיות משולם לאוצר המדינה, יועברו הבקשה וכן תגובת הצד שכנגד אל היועץ המשפטי לממשלה, אשר התבקש לשקול התייצבות או הגשת עמדה בענין, או שניהם. לקראת הדיון האמור להלן קיבלנו הודעה מפורטת מטעם היועץ המשפטי לממשלה.