ביהמ"ש לא ימנה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי לבדיקת נכות נפשית של הורי קטין שנפגע בתאונה

זוהי בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום הפסיכיאטרי לבדיקת התובע 1 (להלן: "התובע"), שנפגע בתאונת דרכים, והתובעים 2-3 (להלן: "הורי התובע"), ולקביעת מגבלותיהם ושיעור נכותם בתחום הנפשי.

התובע, יליד 30/9/97, כבן 9 שנים, נפגע ביום 30/6/04 בתאונת דרכים, שארעה עת נסע באוטובוס ששימש להסעת תלמידים מבית הספר בו למד במושב בית יצחק בחזרה לביתו במושב בארותיים. במהלך הנסיעה התנגש האוטובוס בג'יפ והחליק על הכביש. כתוצאה מן התאונה נפגעו תלמידים נוספים שהיו אותה עת על ההסעה, ושלושה מהם נהרגו.

לטענת התובעים, כתוצאה מן התאונה התובע נפגע בכל חלקי גופו ובעיקר בידו הימנית, שמאוחר יותר נקטעה בגובה המרפק, בידיו ובראשו. התובע אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שיבא, לאחר כעשרה ימים עבר למחלקת כירורגית ילדים, וביום 5/8/04 הועבר למחלקת שיקום ילדים. לאחר מכן טופל תקופה במסגרת של אשפוז יום, עד לאמצע מאי 2005.

ד"ר פרבר, אשר מונתה כמומחה מוסכם בתחום רפואת השיקום, העריכה את נכותו האורתופדית של התובע בגובה 65% עבור קטיעה במרפק, וכן 10% עבור צלקות. ד"ר פרבר ציינה שהתובע סובל מבעיה נפשית בעקבות התאונה הקשה עם סיוטים, קשיי שינה, כאבי ראש ותלות יתר. לדעתה הוא זקוק לטיפול נפשי מסודר בהקדם האפשרי. ד"ר פרבר המליצה על מינוי מומחה פסיכיאטר שיקבע את האבחנה, אחוזי הנכות וההמלצות לטיפול.

במסגרת הבקשה דנן מבקשים התובעים מינוי מומחה פסיכיאטר לתובע ולהוריו. לטענתם, במהלך האשפוז סבלו התובע והוריו מבעיות רגשיות קשות ופוסט טראומה, ועל כן החלו בקבלת טיפול פסיכולוגי. עד לחודש מאי 2005 טופלו על ידי פסיכולוגיות מבית החולים. לאחר מכן על ידי עובדת סוציאלית מפרדסיה ומאוחר יותר על ידי פסיכולוגית ממכון אדלר.

באשר לתובע, נטען שעקב התאונה הקשה ובעקבותיה קטיעת היד, ועל אף הטיפול הנפשי שעבר, הוא עדיין סובל מקשיים רגשיים ונפשיים.

באשר להוריו, נטען שנגרם להם נזק נפשי בעקבות התאונה, החרדה לחייו ולשלמות גופו של בנם והתמודדות עם קטיעת ידו. לטענתם, תביעתם עומדת לכאורה בתנאים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן  פ"ד מד(3), 397 (1990) (להלן: "עניין אלסוחה") באשר לזכאותם לפיצויים בגין נזק נפשי של קרובי משפחה שלא היו מעורבים בגופם בתאונה.

התובעים צרפו לבקשה מספר מסמכים המספקים, לטענתם, ראשית ראיה ותשתית עובדתית מספקת למינוי מומחים רפואיים בתחום הנפשי.

הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם הלכת עניין אלסוחה נקבעה כחריג שבחריג, ותחולתה בנסיבות מאוד מסוימות, שאינן מתקיימות בעניינינו. לטענתם, יש לפרש תחולתה של ההלכה בצמצום, ככל שהיא חלה במקרה שמדובר בפציעה להבדיל ממוות.

הנתבעים מתנגדים גם למינוי מומחה לבדיקתו של התובע, וטוענים שהתובע בעיצומו של הליך תומך שרק כאשר יסתיים ניתן יהיה לדעת האם צורך בבדיקה נפשית. עוד הם טוענים, שעצם קיומו של ההליך הטיפולי אינו מהווה אינדיקציה למינוי מומחה. כן, לטענתם, נזקו הנפשי של התובע, ככל שנובע ממותה של חברתו הטובה בתאונה, אינו בר פיצוי.

בתשובתם לתגובה מוסיפים התובעים שהאבחנה בין נזקיו הנפשיים של התובע שנגרמו עקב פגיעתו בתאונה לבין אלו שנגרמו עקב מות חברתו היא מלאכותית ואינה ראויה. לטענתם, בעניין אלסוחה נקבע כי יתכן ובעתיד יורחב חוג המפוצים מעבר לקרבה ראשונה.

דיון

תביעת ההורים - פיצוי נפגע משני

אין ספק שהורים שבנם נפצע קשה בתאונה, וגם אם לא צפו בה, עוברים טלטלה נפשית לרבות צפייה בסבלו של הילד ודאגה אמיתית לגורלו ובריאותו, תוך שהם נוטלים חלק מהותי מהטיפול בו, וכתוצאה מכך משתנה שגרת חייהם.

אולם, עניינינו בתחימת מעגלי הנפגעים הזכאים לפיצוי בגין תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976 (להלן: "חוק הפיצויים"). אחד מתפקידיו של המשפט הוא לתחום גבולות לזכאות לפיצויים מתוך שיקולים של מדיניות משפטית.

בעבר, בהיעדר מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב, לפחות בנסיבות בהן הנפגע היה מרוחק ממקום התאונה, נתעורר ספק בדבר זכאותו לפיצויים. בעקבות הדין האנגלי התנתה הפסיקה בארץ בעבר את זכאותם של נפגעים משניים לפיצוי בהיותם קרובים נוכחים. סטייה מדרישת הנוכחות במקום התאונה התגבשה במסגרת עניין אלסוחה. (ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים עמ' 282-287 (מהדורה שלישית, 1999)) במסגרת אותו עניין נקבעו אמות מידה התוחמות את זכותו של קרוב נוכח וקרוב נעדר כאחד לפיצוי בגין נזק נפשי. ההגבלות שנקבעו, הם "המחיר" שיש לשלם עבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי כזה, שמלכתחילה לא באו באופן טבעי בגדרה של צפיות המזיק בדיני הנזיקין ובגדרו של "נפגע" לפי חוק הפיצויים (ראו רע"א 5803/95  ציון שרה נ' צח אברהם ואח'  פ"ד נא(2), 267).

המבחנים שנקבעו הותירו שיקול דעת לבית המשפט אשר נדרש לנסיבותיו הספציפיות של כל עניין ועניין, כדי לסייע בידי השופט לפסוק פיצוי רק באותם מקרים מיוחדים בהם ראוי לפסוק פיצוי לנפגע המשני בגין נזקיו הנפשיים בעקבות התאונה.

שיקולי מדיניות מחייבים תחימת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי והגבלתו. ראו דבריה של השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5803/95 הנ"ל:

"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים."

יש ליתן את הדעת גם לכך שחוק הפיצויים הוא תוצר של איזונים. בגין תחולת עקרון האחריות המוחלטת נקבעו הגבלות על מעגל הניזוקים וסכום הפיצויים. תחולתה של ההלכה בדבר פיצוי נפגע משני על פגיעתו הנפשית במקרה של תאונת דרכים לא הייתה מובנת מאליה, והוכרעה בעניין אלסוחה. נקבע שהפגיעה הנ"ל נכנסת בגדר חוק הפיצויים ושהמבחנים יהיו זהים. עם זאת, ומתוך האיזונים על בסיסם נחקק חוק הפיצויים, ראוי, לדעתי, לנקוט בפרשנות מצמצמת.

(על שיקולים נוספים לתחימת מעגל הנפגעים ראו טובה שטסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני" ספר שמגר חלק ג' (2003), עמ' 10).