ביטול החלטת ועדת השחרורים בכלא דמון בדבר שחרור על תנאי ממאסר

השופט ר' שפירא:

בפנינו עתירה המופנית כנגד החלטתה של ועדת השחרורים בכלא דמון, וזאת בהתאם להוראות סעיף 25 ו- 28 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א-2001, אשר הורתה על שחרורו של משיב מס' 1 על תנאי ממאסר. טענת העותר היא כי טעתה ועדת השחרורים בהחלטתה אשר הורתה על שחרורו של המשיב מס' 1 ממאסר וכי טעותה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים וביטול ההחלטה.

ביום 7/9/06 טענו הצדדים בפנינו. הצדדים הודיעו כי אין להם התנגדות כי החלטתנו תינתן בהעדר ותשלח לב"כ הצדדים בדואר.

המשיב מרצה עונש מאסר ראשון שנגזר עליו לתקופה של 34 חודשים בגין עבירות בטחוניות. ביום 30/6/06 סיים לרצות שני שליש ממאסרו ובהתאם הובא בפני ועדת שחרורים. התנהגותו בכלא היתה תקינה. עם זאת, התנגדה המדינה לשחרורו וזאת בשים לב לעבירות אשר עבר בעבר וכן בשים לב לעובדה כי עוד בטרם מאסרו צולם בצילום המתעד את כוונתו לצאת לפיגוע התאבדות. בנסיבות אלו טענה המדינה בפני ועדת השחרורים כי שחרורו של העותר עלול לסכן את שלום הציבור. לועדת השחרורים הוגשה גם חוות דעת של שרות הבטחון הכללי וממנה עולה, כי אכן היה העותר בעבר נכון להשתתף בפיגוע התאבדות כאמור לעיל.

ועדת השחרורים בהחלטתה לא התעלמה מחוות הדעת, אלא קבעה כי לא ניתן ללמוד מחוות הדעת של שרות הבטחון הכללי כי קיים מידע שלילי המתייחס לתקופה שמאז כניסתו של המשיב למאסר, ובהתאם, ובשים לב להתנהגותו החיובית של העותר, החליטה להורות על שחרורו ממאסר. יצוין כי בהחלטה (עמ' 3, שורה 49) נרשם "בנסיבות אלו, ולא בלי היסוס, אנו מחליטים, ברוב דעות, לתת לאסיר הזדמנות...". ההחלטה אינה מפרטת את הדעות השונות ובסופו של דבר חתומים על ההחלטה שלושת חברי הועדה, כאילו ניתנה פה אחד.

מכאן העתירה שבפנינו. העותרת טוענת כי הועדה לא נתנה את המשקל הראוי לחומר שהוצג בפניה ולא הביאה לידי ביטוי במידה הנדרשת את מכלול הנתונים, לרבות המסוכנות. עוד טוענת העותרת, כי החלטת הועדה מצביעה למעשה כי לא התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, הקובע כי: "...ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

ב"כ המשיב מבקשת לאמץ את החלטת הועדה מהטעמים שפורטו בהחלטה. עוד מציינת היא כי המשיב מתעתד לצאת את הארץ ולהגר לגרמניה, שם יצטרף לבני משפחתו ומכאן שלא יסכן את שלום הציבור.

אציע לחבריי לקבל את העתירה.

כלל הוא כי בית משפט לעניינים מנהליים לא יתערב בהחלטתה של הרשות המנהלית, ובמקרה זה ועדת השחרורים, אלא אם כן החלטתה חורגת מסמכות ו/או ממתחם הסבירות או אם התעלמה ההחלטה מנתונים שהוצגו בפניה ולא נתנה להם את המשקל הראוי. סבור אני כי במקרה זה  לא ישמה הוועדה נכונה את הכללים לקביעת מסוכנותו של אסיר ולא החילה על הנתונים שהוצגו בפניה את אמות המידה שנקבעו בפסיקה וכפועל יוצא מכך החלטתה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט לענינים מנהליים בהחלטה.

שיקול דעתה של ועדת השחרורים רחב הוא. בגיבוש מסקנותיה עליה להתחשב בעובדות בדוקות באשר לעבר ובהשערות באשר לעתיד. עליה ליתן משקל להמלצות שבפניה ונתונים אחרים המונחים בפניה ועליה להתרשם מהאסיר. הועדה חייבת ליתן משקל יחסי לשיקולים השונים אותם היא רשאית לשקול והמשקל שניתן לשיקולים השונים תלוי במדיניות הפנאלוגית שהועדה מגבשת לעצמה.

ראה:

עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' יהודה בן יעקב אסיאס, פ"ד ל"ז (2), 688.

על הוועדה לשקול אם לנוכח הראיות המנהליות שהובאו בפניה קיים סיכוי סביר שהאסיר לא ישוב לפעילות פלילית בתקופת השליש שבה הוא משוחרר על תנאי.

ראה:

רע"ב 4570/02 מועתסם מחאמיד נ' מ"י, פ"ד נ"ו (5), 236.

הנטל לבסס את ההצדקה לשחרורו של האסיר מוטל עליו ועליו להצביע על שני תנאים מצטברים להצדקת שיחרורו: שהוא ראוי לשחרורו מוקדם וכי אינו מסכן את שלום הציבור. ראה:

רע"ב 2546/06, טאלב גית נ' מ"י, תק-על 2006(3) 1267 (סעיף 10 לפסק הדין).   

כאשר מדובר בעבירה חמורה על רקע לאומני-אידיאולוגי, תהיה האידיאולוגיה כזאת או אחרת, אין הכרח להביא ראיות לפיהן מהווה האסיר סיכון לציבור במובן זה שיבצע עבירה מסוימת אם ישוחרר. כמו כן, אין חובה שיהיו מידעים שליליים מתקופת המאסר על מנת להצביע על מסוכנות של אסיר. זאת ועוד, אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה, במיוחד בנסיבות בהן אין המבצע נוטל אחריות על מעשיו. די בהיעדר אינדיקציה על זניחת הקו האידיאולוגי אשר הנחה את המשיב במעשהו, כדי שיתעורר חשש כבד בנוגע לסיכון הכרוך בשחרורו המוקדם של המשיב.

ראה:

בג"צ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נ"ד (2), 313.