רופא שיניים חוייב בתשלום פיצויים בגין טיפול שיניים רשלני

            התביעה

1.         התובעת, מלכה גניש ז"ל, ילידת 1937, פנתה אל הנתבע לצורך טיפולי שיניים, על פי תוכנית טיפול שהוצעה לה על ידו.

            לטענת התובעת, הטיפול שקיבלה מידי הנתבע היה רשלני, גרם לה לכאבים ולסבל רב, והיא תבעה ממנו את החזר ההוצאות שנגרמו לה בגין הטיפול הלקוי, וכן נזקים עתידיים לרבות כאב וסבל.

2.         הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל, טען כי לא התרשל כלפיה, וכי הנזקים הנטענים אינם קשורים בטיפול שביצע.

            הנתבע הגיש תביעה שכנגד, בה תבע מהתובעת את יתרת סכום החוב שהיא חבה לו בגין טיפולי השיניים, בסך 8,500 ש"ח.

3.         ביום 15.5.03 - לאחר שהחל הדיון בתביעה, ולאחר שהתובעת נבדקה על ידי מומחה מטעם בית המשפט - נפטרה התובעת, ובא כוחה הגיש כתב תביעה מתוקן בו חזר על פרטי הרשלנות המיוחסים לנתבע, ותבע את ההוצאות שנגרמו לתובעת עד יום מותה, תוך ויתור על נזקים עתידיים.

            תצהירה של התובעת

4.         ביום 1.5.03, כשבועיים לפני מותה, חתמה התובעת על תצהיר, ובו פירטה את הנזקים וההוצאות שנגרמו לה כתוצאה מרשלנותו של הנתבע.

            לטענת התובעת, היא פנתה אל הנתבע בתחילת 1997, והוא הציע לה תוכנית טיפול הכוללת גשר קבוע טוטאלי בלסת העליונה, גשר קדמי תחתון ותותבת חלקית הניתנת להוצאה, ואולם תוכנית הטיפול לא כללה טיפולי שיניים הכרחיים וטיפול בדלקות מהן סבלה באותה עת, ובשל כך נוצרה אי התאמה בין הלסת העליונה לבין הגשר שהורכב עליה, והיא סבלה מזיהומים, כאבים עזים ומנשיכות חוזרות ונשנות של הלחי השמאלית, אשר הביאו ליצירת פיברומה בלחיה ולהופעת טינטון באוזניה.

            בתצהירה פירטה התובעת את ההוצאות שנגרמו לה, הכוללות תשלומים ששילמה לנתבע, טיפולי שיניים מתקנים והוצאות שונות שהוציאה בגין חוות הדעת והטיפול המשפטי.

5.         מאחר והתובעת נפטרה טרם שנחקרה על תצהירה ובטרם החלה שמיעת הראיות, טען ב"כ הנתבע כי לא ניתן לקבל את התצהיר כראיה לאמיתות תוכנו ויש להתעלם מהאמור בו, בעוד שב"כ התובעת טען שהתצהיר הינו בבחינת חריג, ולמרות העדר החקירה רשאי בית המשפט להתיחס אליו ולתת לו את המשקל המתאים (ראה החלטה מיום 21.4.04 ועמוד 27 לפרוטוקול).

            ב"כ התובעת בסיכומיו התעלם משאלת קבילותו של התצהיר, ורק במענה לסיכומי הנתבע - אשר חזר וטען כי התצהיר אינו קביל כראיה ע"פ דיני הראיות - טען כי יש לקבל את התצהיר ע"פ סעיף 10 לפקודת הראיות, ולראות בנתבע כמי שעשה מעשי אלימות בתובעת, ע"פ ראייתה הסובייקטיבית, באופן שמתמלא התנאי האמור בסעיף 10 (3) בשעה שהדברים נרשמו מפיה סמוך למותה (תוך הסתמכות על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 2420/01).

            אלא  שהפרשנות המוצעת היא בלתי סבירה בעליל, ומהווה הרחבה גורפת של לשון החוק, שאינני יכולה לקבלה. לטעמי, לא יתכן שסעיף הדן בקבלת עדות על מעשה אלימות, שנעשה במי שאינו יכול למסור עדות בשל מצבו בגין אותו מעשה, יחול על טיפול רפואי הנעשה בהסכמת המטופל, ואין זה משנה מה היתה תוצאתו.

מעשה אלימות יש לפרש ע"פ פשוטו, ואינני רואה כיצד ניתן לומר שבמקום שמטופל אינו שבע רצון מתוצאות הטיפול הרפואי שקיבל, והוא נפטר זמן לא רב לאחר מכן (ללא קשר לאותו טיפול), הוא הופך על פי ראייתו הסובייקטיבית לקורבן של מעשה אלימות, באופן המוליך לכך שהגדרת מעשה אלימות נגזרת מהתוצאה ולא מטיבו של המעשה, ולפיכך אין זה המקרה בו יחול סעיף 10 לפקודת הראיות.

6.         על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין, אם מצהיר אינו נחקר על תצהירו לא יוכל התצהיר לשמש ראיה אלא ברשות מיוחדת, ובענין זה קבעה הפסיקה שמדובר במקרים יוצאים  מן הכלל, ורק כאשר האמור בתצהיר נוגד אינטרס רכושי או ממוני של המצהיר, כשהמנוח ידע שהאינטרס שלו עלול להפגע: "תצהיר, שמצהירו לא נחקר בשל מותו, יהיה קביל אם הוא נוגד את האינטרס של המצהיר, במשמעות שניתנה לכך בע"א 601/68".

(ראה ע"א 601/68 ביידר נ' לוי, פד"י כ"ג (1), 594, בעמודים 597-598; ובע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ' חב' חזקיהו בע"מ, פד"י מ"ד (1), 686 בעמוד 694; וגם ברע"א 7953/99 פילברג נ' שערי צדק, פד"י נ"ד (2), 529).

בחינת תצהירה של התובעת מעלה כי הוא מכיל טענות ועובדות כנגד פעולותיו של הנתבע, ואינו עומד בקריטריון המוסבר לעיל, ולפיכך אין הוא קביל כראיה ולא ניתן להסתמך עליו לצורך הוכחת התביעה.

יחד עם זאת,  מותה של המנוחה אינו גורע מההליכים שננקטו עד לאותה עת, באופן שחוות דעת המומחים, לרבות מומחה בית המשפט, אשר בדק אותה וממצאיו מצויים בפני בית המשפט, יכולים לשמש כראיה להוכחת התביעה, יחד עם הראיות האחרות.

            המצב הרפואי של התובעת