השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זו בקשת רשות ערעור המופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא פלפל והשופטים יפה-כץ ואלון) בה החליט לקבל את עתירת המשיב כנגד ועדת השחרורים שליד כלא "אשל", אשר החליטה לשחרר את המבקש ממאסרו בשחרור על תנאי על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק).
2. המבקש הורשע בעבר בעבירות בטחוניות חמורות ונשפט למאסר עולם. הוא שוחרר ממאסר במסגרת "עיסקת ג'יבריל". בשנת 2004 הורשע בעבירות קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפת אדם, ונדון ביום 14.7.05 ל-30 חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. מועד שחרורו המלא מבית הסוהר הוא 19.9.06 ומועד השחרור המינהלי הוא 8.8.06.
3. עניינו של המבקש נדון לראשונה בפני ועדת השחרורים ביום 27.9.05, ובקשתו לשחרור מוקדם נדחתה. נימוקי הועדה לדחיית הבקשה התבססו על חומרת העבירות בגינן נאסר, עברו הפלילי-בטחוני החמור שהוביל לגזר דין מאסר עולם שהוטל עליו, וקביעה כי דוחו"ת מידע סודיים שאמינותם נמוכה שוללים את טענת האסיר כי חל מפנה אידיאולוגי בהתייחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי. מחוות דעת עובדת סוציאלית שהוגשה אף עלה כי האסיר אינו משתף פעולה עם השירות הסוציאלי בכלא, ומגלה עויינות למימסד. עוד ציינה הועדה בנימוקיה כי האסיר אינו יוצא לחופשות בשל הערכת מסוכנות גבוהה על ידי שב"ס. לאור זאת, ובלא צורך לנקוט עמדה בהיבט מסוכנותו של המבקש מהבחינה הביטחונית, קבעה הועדה כי נוכח חומרת העבירות אותן ביצע, מדובר באסיר מסוכן לציבור, שלא חל בו שינוי ערכי בכלא, ואין לגביו צפי של שיקום העשוי להפחית ממסוכנותו.
על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר החליט להחזיר את הענין לועדת השחרורים לאור אי הבהירות שנבעה מהחלטתה ביחס לרמת האמינות של דוחו"ת המידע.
4. ועדת השחרורים קיימה דיון מחודש בעניינו של המבקש, והחליטה על שחרורו על תנאי. בהחלטתה השניה קבעה, כי אף שהיא מודעת לחומרת העבירות בגינן נאסר המבקש, ולחומרת העבירות הבטחוניות בהן הורשע בעבר, נראה כי חלה תפנית משמעותית בהתנהגותו, והוא אינו נוטל חלק בפעילות פוליטית. היא התייחסה לסולחה בין משפחת האסיר למשפחת הקרבן, ולא זקפה לחובתו את העדר הקשר בינו לבין גורמי הרווחה, בשל קשיי שפה. אשר לחומר החסוי, ציינה הועדה כי בענין זה כבר הכריעה בהחלטה קודמת כי מדובר בחומר שרמת אמינותו נמוכה, ולדבריה, הנטל מוטל על המדינה ליישב את הסתירה בין הדברים העולים במידע זה לבין טענות האסיר כי הוא משתף פעולה עם גורמי הבטחון הישראליים. כן ציינה, כי התנהגות המבקש במהלך מאסרו היתה תקינה. לאור כל אלה, החליטה הועדה על שחרורו של המבקש.
5. המדינה עתרה על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בטענה כי הועדה חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות בעת שהורתה על שחרור המבקש על תנאי. טענתה העיקרית היא כי הועדה ייחסה משקל לא ראוי לדוחו"ת המידע הסודי בעניינו של המבקש, ובטעות הניחה כי מדובר במידע שרמת אמינותו נמוכה. כן נטען, כי הועדה טעתה בכך שהניחה כנקודת מוצא כי הנטל להוכיח שהמבקש לא נטש את הקו הלאומני מוטל על המדינה, בעוד, שלאמיתו של דבר, הנטל לבסס את תנאי השחרור על תנאי מוטל על מבקש השחרור, ועליו להראות ולשכנע כי שחרורו לא יסכן את הציבור. לאור חומרת העבירות נשוא המאסר הנוכחי, לנוכח עברו הבטחוני החמור ביותר, ולאור דוחו"ת המידע הסודי בעניינו המתייחסים למהלך תקופת מאסרו, לא הורם הנטל המוטל על המבקש לשכנע כי שחרורו לא יסכן את הציבור. כן נטען, כי ועדת השחרורים לא נתנה דעתה לחוות דעת העובדת הסוציאלית בכלא, תוך התעלמות מדרישות החוק בסעיף 9(7) לו. על פי אותה חוות דעת, קימת אצל המבקש נטייה לאומנית בולטת, וגילויי עוינות כלפי מסגרות הממסד.
6. בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת המדינה וביטל את החלטתה השניה של ועדת השחרורים. הוא קבע, כי בנסיבות הענין חורגת החלטה זו ממיתחם הסבירות. לאחר עיון בחומר החסוי הוא הסיק, כי אין מדובר בחומר שרמת אמינותו נמוכה, וכי המידע מלמד על מסוכנותו של המבקש בהיבט הבטחוני, כאשר לכך מצטרף עברו הבטחוני החמור שבגינו נגזר עליו מאסר עולם, וחומרת העבירות הפליליות נשוא המאסר הנוכחי. כן פסק בית המשפט כי היה על הועדה לתת משקל משמעותי לדו"ח העובדת הסוציאלית, וציין כי טעתה הועדה גם בהנחותיה לענין נטל הראייה הרובץ על המדינה לצורך שחרור אסיר על תנאי. לאור כל אלה, קבע בית המשפט כי יש לקבל את העתירה, וביטל בכך את החלטתה השנייה של ועדת השחרורים לפיה יש לשחרר את העורר על תנאי. על פסק דין זה מתבקשת רשות ערעור בפנינו.
7. בפתח טיעונו, טוען ב"כ המבקש ראשית, כי זכויותיו הדיוניות של המבקש הופרו בכך שועדת השחרורים בשתי החלטותיה עיינה בחומר חסוי מבלי להקפיד על הפרוצדורה האמורה בסעיף 17 לחוק ובמיוחד ס"ק (ו) שבו. הווי אומר, על הועדה היה לקבל החלטה בדבר עיונה בחומר חסוי, ובד בבד להחליט אם ובאיזה היקף ניתן להעביר לאסיר פרטים או תמצית מהחומר, תוך התייחסות להיבט בטחון המדינה או אינטרס ציבורי אחר הקשור בטיבו של החומר. מאחר ששתי החלטות ועדת השחרורים קבעו כי רמת האמינות של המידעים הסודיים נמוכה, הוא לא ראה לעמוד על זכותו על פי סעיף 17(ו) לחוק לדרוש מן הועדה להעביר אליו פרטים או תמצית מהחומר החסוי. עם זאת, לדבריו, החובה להעביר פרטים או תמצית מידע כאמור חלה על הועדה גם בלא בקשה מיוחדת מן האסיר, ואי קיומה מצדיק אי התערבות בית המשפט בהחלטת השחרור על תנאי, עליו החליטה הועדה בהחלטתה השניה. לחילופין, יש להחזיר את הענין בשלישית להחלטת הועדה, תוך הוראה כי תקיים הפעם את דרישות סעיף 17 לחוק. לגופו של ענין, הוא טוען כי יש לתת משקל לקביעת ועדת השחרורים בענין אמינות המידע, משהיא דנה בחומר כזה דרך שגרה. לעומת זאת, לבית המשפט המחוזי אשר עיין בחומר החסוי, לא היו כלים להחליט בעצמו על רמת האמינות של המידע החסוי, ולכן דין החלטתו להתבטל גם מטעם זה. עוד טען ב"כ המבקש, כי יש לייחס משקל לעובדה כי מאז 1975 המבקש לא עבר עבירות פרט לעבירות נשוא מאסר זה וחלה בו תפנית אידיאולוגית מהותית, השוללת פעילות אלימה כלפי המדינה; הוא מוסיף, כי יש להשקיף על עבירת החטיפה נשוא מאסרו הנוכחי כענין ייחודי הקשור לרצח אחיו, אשר גם בית המשפט שדן בעניינה לא ראה להחמיר בה והקל בעונש. עוד נטען, כי טעות היתה להניח שלמבקש אין תכנית שיקום עם שחרורו מן הכלא, שכן הוא בעלים של מפעלים עיסקיים שהוא מתכוון לחזור ולנהלם. לאור כל אלה, לא נתקיימו עילות מתאימות להתערבות בהחלטת ועדת השחרורים, התערבות שמעצם טיבה אמורה להיות צרה ומצומצמת.
8. המדינה מתנגדת לבקשה. לטענתה, ראשית, לא מתקיימים תנאים המצדיקים מתן רשות ערעור, משאין לפנינו שאלה משפטית או ציבורית בעלת אופי עקרוני כללי החורגת מעניינו של המבקש. אולם גם לגופו של ענין סבורה המדינה כי נכון עשה בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כאשר החליט להתערב בהחלטת שחרורו על תנאי של המבקש ולבטלה.
9. שמענו את טיעוני הצדדים, ובאנו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
חרף טענת המדינה כי אין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה משלא עולה שאלה בעלת חשיבות כללית, ראינו להיכנס למהותן של השאלות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, על שום המהפך שחל בעמדתה של ועדת השחרורים, כפי שבא לידי ביטוי בשתי החלטותיה; שנית, נוכח השאלות שעלו באשר לחובות הועדה בהקשר לעיון בחומר חסוי המובא בפניה, ובכלל זה, באלו תנאים עליה להציג פרטים או תמצית מחומר חסוי בפני האסיר; ושלישית, נוכח טענות שעלו בהקשר לנטל ההוכחה הרובץ באשר לנסיבות המצדיקות שחרור אסיר על תנאי.
10. על פי סעיף 3 לחוק, שחרורו של אסיר על תנאי נתון לשיקול דעתה של הועדה, וכלשון הוראה זו
"לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור, וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".
הצדק עם עמדת המדינה, לפיה הנטל לבסס את הצדקה לשחרור על תנאי מוטל על מבקש השחרור ועליו להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים להצדקת השחרור: ראשית, כי הועדה שוכנעה שהאסיר ראוי לשחרור מוקדם, ושנית, כי שחרור האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. עמדה זו משתלבת עם ההנחה המובנית ביסוד החוק כי אין לאסיר זכות מוקנית לשחרור על תנאי בטרם השלים את מלוא תקופת מאסרו, וכי עליו לבסס את קיומם של התנאים המוקדמים האמורים בטרם תינתן לו הפריבילגיה של שחרור מוקדם (ע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פד"י לז(2) 688; בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הועדה לעיון בעונש, תק-על 99(2) 275). על פי סעיף 9 לחוק, על הועדה לשקול שיקולים שונים בבואה להפעיל את שיקול דעתה אם לשחרר אסיר שחרור על תנאי. בין שיקולים אלה נמנים היבטי הסיכון לשלום הציבור הצפוי משחרור האסיר, אופי העבירה בשלה נושא האסיר בעונש מאסר, הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן, אופי התנהגותו בכלא, ומידת שיקומו, מעורבות בפעילות עבריינית בתוך הכלא או מחוצה לו, חוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינו על ידי גורמים בשב"ס, ועוד. השיקולים המנויים בסעיף 9 אינם בבחינת רשימה סגורה, ועל הועדה לשקול את מכלול השיקולים הצריכים לענין תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם (רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פד"י נח(2) 326, 331-2; רע"ב 6803/04, אנג'ל נ' בית המשפט המחוזי בת"א פד"י נט(2) 176; בג"צ 89/01 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים פד"י נה(2) 838).
11. במקרה זה, משקלם המצטבר של הנתונים הרלבנטיים השונים מביא למסקנה כי החלטת ועדת השחרורים אשר הורתה על שחרורו של המבקש חרגה ממיתחם הסבירות, ולכן צדק בית המשפט המחוזי כשהחליט להתערב בה ולשנותה. אופי העבירות נשוא המאסר הנוכחי, עברו הבטחוני-פלילי החמור במיוחד בגינו נגזר על המבקש עונש מאסר עולם, ודוחו"ת המידע הסודי בעניינו, כשאליהם מצטרף דו"ח העובדת הסוציאלית - כל אלה, בשילובם יחדיו, שוללים את מטען השכנוע המתחייב לצורך הצדקת שחרור האסיר על תנאי.
הרקע הפלילי והבטחוני הכולל של המבקש הינו חמור, ומצביע על מסוכנות. עיון בחומר החסוי שנעשה על ידנו בהסכמת ב"כ המבקש מצביע על מידע באמינות סבירה, המוסיף נדבך משמעותי ועדכני למסקנה בדבר מסוכנותו של המבקש, הנלמדת כשלעצמה, מהעבירות נשוא המאסר ומעברו הבטחוני החמור. נציין, כי מעיון בחומר הסודי התרשמנו כי מדובר בחומר בעל ממשות המצביע על מסוכנות עדכנית, שרמת אמינותו מחייבת התייחסות רצינית. כאשר מצרפים מידע זה להרשעותיו הבטחוניות מן העבר של המבקש שכללו 6 עבירות של הנחת חומרי חבלה בכוונה לגרום למוות, והרשעתו בעבירת החטיפה, מתבקשת המסקנה כי שחרורו על תנאי כרוך בסיכון ממשי לשלום הציבור. חיזוק למסקנה זו נמצא בדו"ח העובדת הסוציאלית על ממצאיו בענין נטייתו הלאומנית הבולטת של המבקש, ועויינותו כלפי גורמי המימסד. מכלול נתונים אלה מצדיק לדעתנו את עמדת בית המשפט המחוזי, אשר הורה על ביטול החלטתה השניה של ועדת השחרורים ועמו, על ביטול שחרורו של המבקש מן המאסר.
12. נותרה טענתו של ב"כ המבקש בדבר פגמים שנפלו בהתנהלותה של הועדה בכל הקשור לעיון בחומר החסוי.
על פי סעיף 17 לחוק, רשאי היועץ המשפטי לממשלה להציג בפני הועדה מידע חסוי שלא בנוכחות האסיר (השווה עע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר). מידע חסוי לענין זה הוא מידע העלול לפגוע בבטחון המדינה או בענין ציבורי חשוב אחר. אם ביקש זאת היועץ המשפטי, עליו להודיע על כך לאסיר או לבא כוחו. הועדה רשאית לעיין בחומר החסוי לצורך החלטה בבקשת היועץ המשפטי לממשלה, ועליה להודיע לאסיר ולבא כוחו וכן לב"כ היועץ המשפטי על החלטתה. הועדה תיזקק לחומר החסוי מגילוי בפני האסיר מקום שהענין באי גילויו של החומר עדיף מהצורך לגלותו לשם עשיית צדק. אם החליטה שלא לגלות לאסיר את תוכנו של מידע חסוי, עליה להעביר לאסיר פרטים או תמצית של המידע החסוי "ככל שניתן לעשות כן מבלי לפגוע בבטחון המדינה או בענין הציבורי האחר" (סעיף 17(ו) לחוק).